"יושב על הטיל וטס לה בתחת". ככה נפתח אחד הלהיטים הגדולים של התקופה. דודו פארוק, הראפר שאחראי על המילים האלה, הוא השם העולה והמסקרן במוזיקה הישראלית. כזה שתיכוניסטים וחיילים מעריצים, מתחפשים אליו בפורים ויודעים בעל פה כל מילה שיוצאת לו מהפה - והמילה הזאת ככל הנראה תהיה קללה, איום או מותג. אבל דודו פארוק הוא לא אמיתי. הוא דמות פארודית על פושע מהשכונה שכולם על הזין שלו. יש לו גם שיר בשם הזה, "כולם על הזין שלי". מלא בכסף מזומן, שיכור ומסומם, ובגדול אוהב את הסקס שלו עם שתי פרטנריות ומעלה.

השבוע פארוק הוציא שיר חדש, קוראים לו "אחותך (לילה טוב)", וזה ממש לא שיר ערש. הקליפ שלו נמצא בעשריית הסרטונים החמים ביוטיוב, רשימה שהשמות הבולטים בה הם אייל גולן ועדן בן זקן. הקליפים הקודמים שלו כבר עשו מיליוני צפיות, יש לו 60 אלף עוקבים באינסטגרם, נתונים מדהימים בהתחשב בעובדה שדודו פארוק מתקיים רק ברשת. הוא לא משודר ברדיו ולא מתראיין לעיתונים. פלטפורמת הקידום של המוזיקה שלו מסתכמת בעמודים שלו בלבד.

אז למה הצעירים לא יכולים להפסיק לשמוע את דודו פארוק (ב"צעירים" אני מתכוונת גם לילדים בני 10)? נתחיל מזה שהוא האנטיתזה לסטטיק ובן אל. הם לא עושים את אותה מוזיקה, אבל כן התחילו מאותו קהל יעד. לפני שסטטיק ובן אל הפכו ליקירי הילדים, הם היו מלכי ה"שטח" - מוזיקת השטח זה מה שהעיתונאים אוהבים להגיד על מוזיקה מצליחה בקרב צעירים, שלא מסוקרת בתקשורת או משודרת ברדיו. "ברבי" היה להיט חיילים לפני שהושמע בגלגלצ ולפני שנכתבה ולו מילה אחת על הצמד. הם צומחים ביוטיוב, במסיבות או בחתונות, צוברים קהל והופכים ללהיטים, "להיטי שטח".

מוזיקת השטח מתחלקת לשתיים: כזו שהופכת לנחלת הכלל והתקשורת (גם עומר אדם נגיד, התחיל ככוכב חתונות ורק אז התפוצץ); וזאת שנשארת בנישה שלה, כי היא חריגה מדי בנוף אמצע-הדרך. טראנסים, למשל, אחד הז'אנרים המצליחים אצל צעירים בישראל, נשאר "שטח" בלבד כי לאוזן המבוגרת הממוצעת הוא בלתי נסבל. כל עוד דודו פארוק יישאר נאמן לדמות הקיצונית שלו וימשיך לשלשל מהפה, הוא בהכרח יהיה לא רדיופוני או משפחתי. אי אפשר לשדר באמצע היום שירים עם משפטים כמו "כמה קראק עלי שזה מדהים" או "מביא אותה, מביא גם את אחותה". פשוט אי אפשר.

מסיבת תה

A post shared by דודו פארוק (@dudufaruk) on

כשאתה פועל בשטח אתה עושה מה בא לך, כי אין לך תיבת תלונות של הממסד. אצל סטטיק ובן אל, בשיר הראשון שלהם (עם רון נשר), "#דוביגל", הם צוחקים על אישה שמנמנה בצורה די דוחה ומחפצנת. סטטיק ב"כביש החוף", גם הוא עדיין מתקופת השטח, "מכבה את הבעיות שלי כמו סיגריות". היום, תחת אוזניהם של המבקרים וחשוב מכך, של ההורים ושל המפרסמים, אתם רואים עולם בו יוצא להם שיר עם המילה "סיגריות"? אולי אם המשמעות שלה ביפנית היא "נסיכה".

אם הקהל מעשן ואתה כבר הפסקת, אז הוא מרגיש נבגד. אתה כבר לא הקול שלו או של הדור שלו, איבדת מהאותנטיות שלך בשביל ההמונים. אם על הדרך עשית מזה ארגזים של כסף אז הפער גדל אפילו יותר. מה הקשר בין נוער מפוצץ הורמונים לבין "היה שלום לכם ונמסטה"? המעבר של סטטיק ובן אל מלהיות מלכי השטח ללב ליבו של המיינסטרים השאיר את הנוער והחיילים בלי איידולים משלו. גם נועה קירל, סטפן, קטריקס ודורון ביטון הפכו לפוסטר של מופעי חנוכה לילדים, וללכת לצפות בכאלה זה לא קול מרגע בו צומח לך חצ'קון. זה רק הגיוני שהמלך הבא של הדור הזה יהיה כזה שאפילו לא לוקח את אחותו הקטנה לפסטיגל. הוא לובש ארמני ושותה ערק ואם הוא יגיע למופע כזה הוא יסיים בתא מעצר. פארוק הוא הבאקלאש, התגובה הנגדית החריפה לאותו דור פופ מתקתק ונחמד, לסטטיק ובן אל. בניגוד אליהם, וכמו שהוא אוהב להגיד, "דודו עושה בלאגן".

קליפים מושקעים במאות אלפי שקלים באולפנים בחו"ל? פארוק מצלם קליפים בעשרה שקלים בשוק הכרמל. הם מחליפים אאוטפיטים צבעוניים ומוגזמים? הוא תמיד עם גופיה לבנה וכובע. הם שרים על שוויון מגדרי ומתחנפים לבנות? פארוק פה כדי לזיין את אחותך ולממן לה ניתוח להגדלת שדיים. הם הפסיקו לעשן סיגריות, לפארוק יש חגורה שחורה בלעשן נרגילה. הרפרנסים שלהם יגרמו לך לחייך ("את לא תקפלי אותי כאילו אוריגאמי"), שלו יגרמו לך לשאול וואט דה פאק ("לא בכיתי על גלעד שליט"). משחקי מילים? בכיף, "אני קורא לה ברבי היא עונה לי קן", מול "אני מזיין ויש לי חוש שישי שבת".

צעירי ישראל לא המציאו את הבאקלאש הזה. המוזיקה של פארוק נקראת "טראפ", תת-ז'אנר בהיפ הופ שהפך בשנים האחרונות למדובר ומצליח באמריקה. גם שם ההצלחה שלו נבעה ממקום של חוסר באותנטיות. ג'יי זי, דרייק, קניה ווסט - הם המיינסטרים של המיינסטרים, העשירים המנותקים. אמני ההיפ הופ, זה שצמח בשכונות קשות, כבר שנים מגלגלים מיליוני דולרים. מה להם ולנוער הכועס והעני? המצוקה לא נעלמה, היא רק עברה לאטלנטה. שם הפשע, הסמים והזנות עדיין בוערים ומתוכם נולד הטראפ, עם אמנים כמו ג'וצי מיין ויאנג ג'יזי, שדיברו על מצוקה, עוני ואלימות. לא כזו שביונסה שרה כי היא רוצה לצאת לוחמנית, אלא כזו שמגיעה מאנשים שאשכרה ראו אותה בעיניים. האווירה בשירים היא קודרת, גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת המקצב המהיר והכבד. תראו את הקליפ של "mask off", להיט היסטרי של פיוצ'ר שהפך את אמריקה. יש בו שוד, יריות, צמיגים בוערים. הז'אנר הזה לקח את השכונות למקום ראשון בבילבורד והביא את הראפרים שעושים אותו לבתי יוקרה בלוס אנג'לס. אבל רובם הגדול, בניגוד לפארוק, אמיתיים. 

דודו פארוק הוא דמות. הוא חיקוי מוקצן ומוגזם של "ערס" מהפריפריה, מזרחי שמדבר עם ח' וע' גרוניים. עצבני, אלים, טיפש, מנשק מזוזות, משחק בבחורות, מחזיק סכין ומסתבך עם המשטרה. מספיק שתצפו רק בקליפ אחד ותבינו את זה. הוא ככה גם בסטוריז שלו באינסטגרם ובפוסטים שלו בפייסבוק, שהם כמובן בתור פארוק ולא בשמו האמיתי. הבחור שמגלם אותו הוא חייל שגדל במרכז הארץ ולמד בבית ספר לאמנויות. זה לא הדיבור שלו, זה לא המבטא שלו. ובואו נגיד את זה ככה, אפשר להבין שהמילים שלו לא מבוססות על הערכים שהוא גדל עליהם בבית.

השאלה הגדולה שעולה כשבוחנים את פארוק בעין ביקורתית היא, האם הפרסונה של דודו פארוק היא פוגענית. את שפיטה, דמות דיווה ששרה במבטא ערבי המבוצעת על ידי ישראלית, יהודייה ובוגרת רימון, הקהל הרחב אהב. אבל מבקריה טענו שלא מדובר במחווה לגיטימית למוזיקה ערבית, אלא בחיקוי מעליב ובניכוס תרבותי. המודעות החברתית של 2018 אמורה להוקיע יצור כמו דודו פארוק, שכל קיומו מבוסס על שנאת נשים ולעג לערס המזרחי. העניין הוא שדודו מקבל כמה הנחות. אחת, עצם העובדה שהוא פועל בעולמות ההיפ-הופ, ז'אנר שהטקסטים שלו היו מאז ומתמיד שוביניסטים ולא פוליטיקלי קורקט. גם בהיפ הופ הישראלי צמחו פארודיות מזרחיות בעבר (זוכרים את "תזיזי ת'ישבן תנענעי ת'תחת?") ומאות שירים מחפצנים (זוכרים את "תזיזי ת'ישבן תנענעי ת'תחת?") שעברו בשלום. תוסיפו לזה את העובדה שהוא ככל הנראה ממוצא מזרחי (לפחות חלקית), ולצחוק על המקורות של עצמך זה משהו שתמיד מחליק טיפה יותר טוב בגרון. 

מיזהההה מונההההה

A post shared by דודו פארוק (@dudufaruk) on

אבל ההנחה המשמעותית והגדולה מכולם היא תודות לכריזמה שלו. פארוק, צ׳ארמר חתולי-שרירי עם עיניים כחולות, עושה את ההיפ הופ הכי מעניין שקרה בישראל בשנים האחרונות. כבר תקופה שצומחת פה סצינת טראפ, עם ראפרים מבטיחים כמו סוויסה, לוקי ונורוז, אבל הוא היחיד שפרץ את חומות הקליקה שלה וצבר קהל מעריצים גדול. הוא ראפר מצחיק שמשחק בצורה מדהימה עם השפה, והביטים שלו עשויים היטב. "הוא ראפר מצוין בכל קנה מידה", כתב מבקר המוזיקה מתן שרון, "הוא חד לשון ושנון וכנראה אחד הראפרים הטובים ביותר בישראל מבחינה טכנית". כשהמוזיקה טובה והבדיחה מצחיקה באמת, יותר קשה לכעוס.

אבל למרות ההנחות ואחרי הקיצוצים, נשארנו עם שורות סטייל "מורח ת'חומוס מבריק את הטאסות" שעושות לך חלחלה. "נותן לה סלסול היא גמרה" היא שורה יותר גזענית או יותר שוביניסטית? השאלה את מי שואלים, ופה התשובה תשתנה בהתאם לגיל שלך. אם תשאלו את דור ה-Y (שכבת הגיל של בני 25-35 בערך), הדור שפיתח שיח מגדרי, פמיניסטי, עדתי ואלוף העולם בפוליטיקת הזהויות, הוא יראה בזה בעייתיות. מבחינתו למילים יש משקל וכוונות, ואלה פוגעניות כלפי מזרחים ונשים. מכירים מבחני שמיעה לפי גיל? את הצלילים האלה אוזן של בן 27 לא תשמע כמו אוזן של בן 17.

את הדור הצעיר יותר, קהל היעד העיקרי של פארוק, השיח הזה ממש לא מעניין. זה מצחיק אותו, פיור אנטרטיימנט. הוא לא רגיש לזה כי זה לא המאבק שלו. יכול להיות שזה בגלל העובדה שהוא כבר בעצמו יותר מעורבב, זה כבר לא "חצי מרוקאי חצי פולני" אלא "רבע מרוקאי רבע תימני רבע רוסי רבע רומני"; יכול להיות שהוא צעיר מדי מכדי להכיר את הסבא המזרחי שדיבר במבטא הזה ולהבין את הלעג. כך או כך, בין התגובות לקליפים תמצאו מילות הערצה, או קללות כמחווה, אבל לא ביקורת או העלבות. הם משתפים איתו פעולה, נכנסים בעצמם לדמות. הנה, למשל, כמה תגובות על השיר "ארמני":

 

בדיעבד, הורים כנראה היו מעדיפים את "הולכת אחורה וזה ביפ ביפ ביפ כאילו היא חונה" מתחילת הדרך של סטטיק ובן אל מאשר את "נותנת עבודה עם השמן זית ואני מוריד מכנסיים שולף את הביצים". אפשר להבין אותם. הקליפים שלו נחסמו לצפייה, ובהמשך הוחזרו וסומנו כתוכן בלתי הולם ביוטיוב. זה לא ממש משנה כי הילדים שלהם במילא יגיעו אליהם. לקהל הצעיר אין את הרגישות שתגרום לו לחשוב שזה גזעני וסקסיסטי וגם לא בטוח שתהיה לו. המבוגרים יותר ינועו בין לצחוק עם רגשות אשם לבין להזדעזע, וזה בדיוק מה שהופך את דודו פארוק למלך החדש של הצעירים: הוא רק שלהם ולא של אף דור אחר.