גם בתוך התקופה הסוערת הזאת שום דבר לא הכין את כפיר צפריר לבוקר של 7 בדצמבר. חודשיים בדיוק מאז פרצה המלחמה, הוא התעורר למבול של טלפונים. הצרחות השמחות בצד השני של הקו בישרו שקים קרדשיאן, כנראה האישה המפורסמת בעולם, שיתפה סטורי וברקע השיר שלו "פחד אלוהים". "היו לי איזה 60 שיחות טלפון באותו בוקר, אבא שלי היה בממתינה בזמן שעידן, המנהל שלי לשעבר, התקשר אליי, צרח עליי בטלפון, 'אתה בסטורי של קים קרדשיאן, ביי!' וניתק. מתוך שינה ראיתי שיתופים בלי סוף, לייקים, הטלפון שלי קרס. הייתי בשוק טוטלי, התקשרתי לעידן שוב, אמרתי לו, 'אתה צוחק עליי'. הוא אמר, 'גם לי נדמה שאני צוחק עליך, אבל אני לא'".
אנשים ראו בזה אקט תמיכה של קים בישראל.
"ת'אמת, קיוויתי לאיזה דיס מקניה על הדרך. באמת שזה כבוד, ועוד יותר עם כל החרא שהוא מוריד עלינו. אז כבוד פתאום לקבל ממנה את הפוש השקט הזה של 'ספק ראיתי, ספק לא ראיתי, אופס, יצא לי בטעות' כזה".
די נו, זו קים קרדשיאן. היא יודעת מה היא עושה, זה הכי מכוון.
"נכון, אבל אין לי או-קיי רשמי לזה. בכל מקרה שלחתי לדני (לוי – הסטייליסטית של קרדשיאן ובת זוגו של בן אל תבורי) תודה בעצמי".
איך להיות בסטורי של קים קרדשיאן השפיע עליך?
"הטלפון התפוצץ, החשיפה זה כבר ברבדים אחרים. כל יום 200 אלף צפיות חדשות רק ביוטיוב, לא כולל ספוטיפיי ואפל. בספוטיפיי זה קרוב ל-100 אלף ביום".
אנשים רוצים לחזור לאהוב
קרדשיאן לא הייתה היחידה שזיהתה את התופעה. "פחד אלוהים" נמצא במקום הראשון במגוון מצעדים, כולל בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל, כבר שבוע שלישי ברציפות. "אני מאוד גאה בעובדה שהשיר הזה מקום ראשון כשאני הפקתי, כתבתי, הלחנתי וביצעתי לבד. אני לא יודע כמה אנשים יכולים להגיד על עצמם שהם עשו דבר כזה. הדבר הראשון שעשיתי כשהודיעו לי שהוא מקום ראשון בהיטליסט זה לשים את Hall of Fame של הבלאק אייד פיז. הרגשתי באותו רגע בהיכל התהילה. וואלה, אני חושב שחוץ מסטילה וממני אף אחד לא הפיק, כתב, ביצע והלחין שיר שנכנס למקום ראשון בכל המצעדים".
"פחד אלוהים", למרות שמו, לא מדבר על המצב. הוא שיר הלל קצבי לאישה, שבכלל יצא לפני תשעה חודשים ולא זכה לתהודה הזו בזמנו. איך אתה מסביר את הבאז הפתאומי?
"אני כל הזמן מנסה לנתח איך קרה הקסם. זו תוצאה של תהליך ארוך, עוד שיר ועוד שיר, עוד 'לא' ועוד 'לא'. בכלל, אני מרגיש שנבניתי מה'לא'. הבאז הפתיע, חשבתי שאם כבר, אז 'סוס טברייני' יהיה השיר שיפרוץ במלחמה. הייתי בטוח שזה מה שהעם זקוק לו כרגע, אמירה סופר-ציונית ומלחמתית. יש לי רגשות מעורבים לגבי זה שבזמן שהכל מתהפך פה כולם עסוקים ב'אוי יו יוי / פחד אלוהים ישמור / את אוי ואבוי', אבל אז אתה מבין שאנשים רוצים גם לשכוח. אנשים צריכים את הקצב, את השמח, אנשים רוצים לחזור לאהוב".
איך ההרגשה, לפרוח דווקא בתוך משבר כזה?
"הדברים האלה קורים ואתה קצת בכאפה, כי אתה מפרסם שאתה מקום ראשון בכל המצעדים, מפרסם על קים וכל הדברים האלה, ובאותה הנשימה חברים של חברים מתים. הפסיכולוגים הזהירו אותי מתחושות האשם".
המסר של פסטיבל נובה הוא "לא נפסיק לרקוד", זה לא מרגיע את האשם?
"כן, ואני גם מבין שאם אני אפספס את זה, אני לא אסלח לעצמי לעולם, אז אני עושה את זה עם המון כבוד. אני משתדל תמיד בכל הופעה להגיד תודה לחיילים ששומרים עלינו, ומצד שני הקהל לא רוצה שאני אדבר על זה. הייתה לי הופעה שפתחתי ב'אנחנו עוברים תקופה קשה' ולא הספקתי לסיים את המשפט ומישהו צעק לי 'יאללה יאללה'. הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא המכבה הלאומי אלא המדליק הלאומי, ולבוא ולעשות שמח, בגלל זה הורדתי גם דעות פוליטיות. מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא מפחד להגיד את מה שאני חושב, אני מסתבך על זה באופן שיטתי. זו פעם ראשונה בחיים שאני מבין שזה לא מה שמתבקש ממני, זו לא השליחות שלי".
יש מחשבה לתפוס את המומנטום ולהוציא שיר ייעודי למצב?
"אני בדממת אלחוט. נרצחו פה אנשים בדם קר, נאנסו, נשחטו, מי אני ומה האומנות שלי? האירוע הזה כל כך מזעזע שאתה לא מוצא מילים ראויות. פנו אליי בבקשה של 'איבדתי מישהו, אני רוצה שתכתוב עליו' ואני מסרב בכאב, כי אני מרגיש לא ראוי".
ומה אתה חושב על שירים של אחרים שיצאו?
"בכנות, כששמעתי כמאזין שירים שמדברים על המלחמה היה לי מאוד קשה, הרגשתי שזה לא מכבד את המעמד. לבוא ולדבר מנקודת מבט של חטוף, בעיניי זה זלזול באירוע הזה. מצד שני, כשאני איבדתי את נומי (הראפר נועם כהן, שנהרג בתאונת דרכים – א"ו) לפני שנתיים, גם אני עשיתי לו מחווה ב'הכוכב הבא'. אז בהתחלה היה לי מאוד קשה להכיל את השירים על הטבח, עד הרגע שהזכרתי לעצמי את נומי, והבנתי שבאבל כל אחד מתנהג אחרת".
איך תפס אותך 7 באוקטובר?
"בצורה הכי מפחידה שיש. האחיינית בת ה-5 של נטלי, בת הזוג שלי, ישנה אצלנו באותו הלילה. מבחינתי זו אחיינית שלי, היא האושר שלי. נטלי מעירה אותי בשבע בבוקר, 'מאמי, תקום דחוף, יש מחבלים'. יש לי בבית ילדה שהיא לא שלי ואני גם ככה חרדתי. נעלתי דלתות וחלונות, תפסתי סכין מטבח וכבר התחלתי לתכנן כל מיני נתיבי מילוט. ואני בכלל בפתח תקווה, שתביני את ההזיה. ההורים שלה הגיעו לקחת אותה, נשארנו שנינו, ואז נטלי באה אליי רועדת, 'זיו בנובה! רודפים אחריה מחבלים'. זיו, חברה שלנו, שולחת לה הודעות 'הצילו' ואני בצמרמורות. אני לא אשכח את זה בחיים".
מה עושים ברגע כזה?
"נטלי, כפרה עליה, היא ג'דאית ואני מעריץ שלה. היא פתחה חמ"ל עם עוד ארבע חברות, עם המשטרה על הקו, והם אספו מידע ומיקומים מכל מיני סרטונים. ככה היא מצאה את זיו".
זיו שרדה?
"זיו ניצלה כי ערימת הגופות הייתה עליה. את האחיין שלה ובת הזוג שלו וחבר משותף רצחו במיגונית, ואת אליה, בן הזוג שלה, חטפו. יימח שמם וזכרם, סליחה על הישירות. אני לא מדבר הרבה על הדעות שלי, אבל מי שמכיר אותי יודע בדיוק לאיזה ים אני חושב שצריך לשלוח אותם. אין לי לעזתים טיפה של סבלנות, לא הכלה ולא רחמים".
קיבלתם סימן חיים מאליה?
"לא, אנחנו לא יודעים מה איתו, ואני מבקש אם יכולים לקרוא פרק תהילים לחזרתו של אליה כהן. זיו לא ידעה את זה, אבל הוא תכנן להציע לה נישואים, ממש עכשיו. במקום זה היא יום אחד בכנס בניו יורק, יום אחר כך באו"ם, היא פשוט הופכת את העולם בשבילו, ואני מעריץ אותה. שלחתי לה, 'איזה אבסורד זה שאני מקום ראשון ולא את. את הכי מקום ראשון במדינה'".
דקירה אחת יותר מדי
צפריר (33) התפרסם בעונה התשיעית של "הכוכב הבא" וריגש את הקהל ואת השופטים עם השיר "אש", שיצא נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, כשהקדיש ספציפית את השיר לדניאל קרוז, שאותו ליווה. המאבק הסתיים בתושבות קבע שקיבל קרוז לאחרונה.
השיר האחר שהצליח לעורר את הרגש והסקרנות של הקהל והשופטים היה שיר האודישן הראשון שלו, "סרט פשע", שבו הכניס צפריר את כולנו לשכונת נעוריו בפתח תקווה. אף ששיתף בסיפור חייו, היום, הוא ממאן לדבר ולהרחיב בנושא. "בדיעבד, זה עשה לי קרינג'", הוא מסביר, "בכל פעם שאני אחרי זה קורא על זה או רואה את זה אני בעיקר נבוך. זה תמיד נשמע מומצא, מונפץ, מנופח".
מה היית רוצה שכן יבינו מתוך השיר על החיים שלך?
"הסיבה היחידה שעשיתי את השיר הזה היא שעד שלא עשיתי אותו, אנשים שפטו אותי בצורה לא נכונה. בניגוד להרבה כאלה שלובשים את התחפושת של 'אני מהשכונה', אני באמת מהשכונה, ובשכונה שאני גדלתי בה 'בחור טוב' לא הולך ומספר את מה שהוא עשה ומתפאר בעבר שלו, להפך, רק רוצה להסתיר ולהשתיק אותו. אז משהו באופי הזה תמיד מוטמע בי, לא להתרברב באיקסים של הלוחם. נולדתי למציאות הזאת ובאיזשהו שלב הבנתי שאני מפחד מזה מאוד".
מה זה אומר, להיוולד לתוך מציאות?
"אני נורא רציתי להיות כמו דוד שלי, אח של אמא. הערצתי אותו, הוא היה כמו האבא השני שלי. הוא קנה לי את הרכב הראשון שלי, הוא דאג לי, בחיים לא נגעו בי בבית הספר, אף אחד לא העז להתקרב אליי רק בגלל הנוכחות שלו".
ואז הוא הפך למודל לחיקוי.
"כן, כשאתה מסתובב בתחושה שאתה חסין אז אתה נהיה ילד מסוכן, אתה עושה מה שבא לך. מקסימום זה יסלים והוא יהיה שם. הוא היה העוגן שלי והביטחון שלי, הוא דמות סופר-כריזמטית. בכל בתי הסוהר שהוא נכנס אליהם, אמא שלי הייתה לוקחת אותי כשהייתי עושה שטויות, היא רצתה שאני אראה את המקום. אמא שלי עד היום מבקשת ממני סליחה, יש לה כל מיני חרטות מול עצמה על דברים שהיא ממש לא אשמה בהם. בדיוק הפוך, בלי אמא שלי אני הייתי בתוך העולם הזה של הפשע. אמא שלי זה האור שלי, הקמע שלי, האוויר לנשימה שלי, והיא באמת עשתה כל מה שהיא הייתה יכולה. אני הייתי הילד הכי מפונק בחבורה, כל דבר חדש שיצא היא הייתה קונה לי, רק שאני לא ארד למטה. כי בשכונה הזאת הבעיה מתחילה כשאתה יורד למטה. דוד שלי עשה הכל כדי שאני לא אתערבב שם. אם היה רואה אותי עם מישהו מהילדים שמועדים לפורענות בשכונה, הוא היה נותן לי סטירה. הייתי ילד כזה מתלהב ומושפע, לקחתי את זה לקצה".
מה זה הקצה הזה?
"פעם אתה הולך מכות, פעם אחת מתפוצצת לך השקית של העין, פעם אחת אתה שובר יד, פעם אחת אתה בא עם ראש פתוח. ופעם אחת, בגיל 17, קיבלתי חמש דקירות מאוד רציניות בגב ולא סיפרתי להורים. היינו אצל חבר שלי בבית במשך שעות, הוא שם לי קפה בחורים של הסכין כדי לעצור את הדם".
כי אם תלכו לבית חולים יודיעו להורים?
"להורים, למשטרה. בסוף כשהתעלפתי מאיבוד דם החבר'ה נבהלו, לקחו אותי לבית החולים, ואז אבא שלי אמר לי, 'אני לא מתכוון לבכות עליך יותר'. אבא שלי מאוד ניסה למשוך אותי מהעולם הזה. הם התגרשו כשהייתי בן 4, הוא פרופסור, איש מחשבים, יש לו שישה תארים שונים, לא היינו בקשר כל החיים ופתאום הוא מגיע ורואה את הילד שלו נמשך לצד המשפחתי השני. היה לו קשה. אחר כך שוב הלכתי מכות, הפעם במונית שירות, ונפתחו לי כל התפרים. ואז אמרתי לחבר שהיה איתי, 'זהו, לא יוצאים יותר לשתות. אנחנו לא מתרחקים מהבית'. זו הייתה הפעם האחרונה שהלכתי מכות. אני חושב שאחרי שנדקרתי בפעם ההיא, זו הייתה דקירה אחת יותר מדי. הרגשתי שניצלתי ממוות על אמת, והבנתי שעם כל הכבוד למשחק הגבריות, אני לא רוצה למות".
כילד שהולך מכות ורגיל לפרוק באלימות את האנרגיות, לאן תיעלת את הכעס והעצבים?
"זה לקח לי המון זמן, זה פגש אותי בהרבה מקומות, במערכות יחסים, בעיות זעם. הרבה חברות טובות עשו איתי עבודה מאוד מאוד ארוכה. יש הרבה דברים שאני לא זוקף לזכות האקסיות, דווקא את זה אני כן".
איך עובדים על זה? איך שינית את ההתנהלות?
"כשמאבדים חברים, אתה אומר, אני לא רוצה לאבד את האנשים שסביבי כי אני לא יודע לעצור. יש בי כל כך הרבה דברים טובים מעבר לזה, אז למה להרוס עם זה? היום אני הרבה יותר רגוע, אני לא חושב שאפשר לזהות את הניואנסים הקודמים בי. אבל היום יש דברים אחרים, התקפי חרדה, דברים שלא הכרתי לפני זה".
גדלתי בחסכי ילדות, לא רוצה אותם על הילד שלי
גם היום הוא חי בפתח תקווה עם בת זוגו בשנה האחרונה, נטלי, סטודנטית למשפטים וקוסמטיקאית. "היא העוגן שלי, היא כל הקלישאות ביחד. היא מאפסת אותי ברמות שאף אחד לא מצליח לאפס אותי. ממש לא פשוט לחיות איתי, והיא איכשהו חיה עם זה הרבה יותר מבשלום. מהרגע שהיא נכנסה לי לחיים פתאום אני רואה עולם, הדבר הראשון שהיא עשתה, היא ראתה שאני שלוש–ארבע שנים לא נסעתי לחו"ל, היא יודעת שאני אוהב היסטוריה, וישר סגרה לנו טיול לרומא".
לפי דבריך על האחיינית שישנה אצלכם בשבתות, אני מבינה שאני צריכה לשאול אם אתם מוכנים לצעד הבא.
"אנחנו מאוד מוכנים, זה רק עניין של זמן ויכולת, בעיקר יכולת. אני גדלתי בחסכי ילדות, לא רוצה אותם על הילד שלי, וזה איפשהו תמיד דוחה לי את הקץ. אבל זה יבוא, כי היא הכי ראויה לזה בעולם. היא גם יודעת את זה, היא מסתובבת כל היום ועושה לי עם היד, 'מתי טבעת?'".
ל"הכוכב הבא" הוא כבר הגיע עם רזומה כראפר, והתנה את השתתפותו בכך שלא יידרש לבצע קאברים. "אמרתי להם, תשמעו חבר'ה, אני לא עושה קאברים, אמרו לי, 'אתה תהיה חייב באיזשהו שלב, אבל פרה-פרה, תיכנס, אף אחד לא אמר שתגיע לשלבים האלה'. ובאמת לא הגעתי".
מפרספקטיבה עכשווית, היית עושה שוב את "הכוכב"?
"כן, בטח. זאת חוויה מטלטלת, משוגעת, היא ממש לא לכל אומן, אבל הייתי חוזר על זה כי בסופו של דבר זה נותן לך חשיפה שלא תקבל בשום מקום אחר. יכול מאוד להיות שלא היה 'פחד אלוהים' בלי האקסטרה-פוש הזה של 'הכוכב', כי אנשים לא היו נחשפים אליי".
איך נראו החיים מיד אחרי התוכנית?
"לרגע הזה חייבים פסיכולוג. כשקיבלתי את האהבה בתוכנית נורא השתדלתי לעטוף הכל, מצאתי את עצמי מהבוקר עד הלילה עונה לאנשים. ואז כשאתה יוצא הכל נשאב ונעלם במהירות שאתה לא מתאר לעצמך. פתאום אף שדר לא רוצה לשדר, ואף כתב לא רוצה לכתוב. יום לפני שיצאתי מ'הכוכב' הקהל שלי שלח לי הודעות במאות, 'חייב להגיע להופעה שלך'. ביום שהודחתי פרסמתי מופע, לא מכרתי אליו 35 כרטיסים. לאן נעלמתם לי? לא בקטע רע, אני לא מחייב את הקהל שלי לאהוב אותי, אבל אם אמרתם שאתם שם אז אני פותח, בשבילכם. אהבתם אותי לפני רגע, לא עשיתי לכם שום דבר, אז איפה אתם?".
ההופעה התקיימה?
"הייתה לי ממש התלבטות אם להופיע ל-30, אבל לא הייתי מסוגל נפשית. כשהודחתי נכנסתי לדיכאון אמיתי, הייתה לי תקופה של אכילה רגשית שעליתי בה 20 קילו. ירדתי אותם רק לפני חצי שנה. אבל למדתי מהתוכנית המון, זה קורס מזורז להצלחה".
כשאתה מכיר אהבה גדולה שנעלמת בוואקום, יש פחד אלוהים ישמור שזה יקרה גם אחרי ההצלחה עכשיו?
"בטח, אבל אני כותב שיר לשבוע, אז אני לא מפחד מזה. יש לי בראש את השיר הבא, אם לא הייתי מוצא אותו הייתי מסתובב עכשיו ברחוב בתחושת ריקנות, בקריז. לצד החששות יש גם הרבה יותר בשלות והבנה ויש גם למה לצפות. גם את זה לומדים".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: קרן אדרי | שיער: ניר חיים חייק | הפקה: טל פוליטי