אלבום חדש של פושה טי זה תמיד אירוע, ולא ברור למה. שלא תבינו לא נכון, אני חולה על פושה ומשתתף בכל חגיגה שרק אפשר, אבל בהתחשב במה שנחשב בימינו "אירוע" – לפושה אין את הנתונים להפוך לאחד. הוא לא הראפר הכי בולט, פופולרי, טרנדי, ראוותני או מיוחד. הוא פושה, עדיין אותו פושה, זה שלפני 20 שנים בדיוק הוציא יחד עם אחיו נו מאליס את אלבום הבכורה של הקליפס, ואז המשיך לקריירה ארוכת שנים, כשכל אלבום שלו הופך לאירוע יותר ויותר משמעותי. ובכן, הכל קשור בסבלנות.
האלבום החדש שלו, "It’s Almost Dry", הוא האלבום הכי טוב שלו עד היום. זו הצהרה שהיתה נכונה לכל אחד מאלבומיו עד כה – פושה, למרות שנשאר אותו פושה, לא נשאר אותו הראפר. הפלואו שלו שוייף לאורך זמן, החריזה שלו השתכללה, הביצוע חודד וכוונותיו בתור אמסי התפקסו לרמת כוונת לייזר. כל מילה נדרשת, כל הברה במקומה, כל פסיק יושב על הביט, או לפחות מחליק ממנו בדיוק מופתי. רק דבר אחד אחד מרכזי באמנות שלו נשאר במקום: הנושא.
ספק אם תמצאו שיר בקריירה הארוכה של פושה טי שלא נוגע, או לכל הפחות קורץ, לסחר בקוקאין. גם באלבום החדש תמצאו אינספור רפרנסים וכפלי משמעות עם האבקה הלבנה. שם האלבום אמנם מתייחס ליצירת מאסטרפיס שכמעט גמורה, אבל מתפקד גם כביטוי מעולם הקוקאין – כשהלקוח רוצה את החומר, אבל הוא עוד לא מוכן. "Diet Coke" לא מדבר על דיאט קולה, "Open Air" מתייחס להנעת החומר בכמויות גדולות באוויר הפתוח, ב-"Dreamin Of The Past" עם קניה ווסט (וסימפול נפלא וכמעט עירום של דוני האת'ווי, בביצוע ל-"Jealous Guy" של ג'ון לנון) הוא נזכר בימיו כסוחר סמים ובאמת שכל שיר נוגע בדרך כזו או אחרת בקוק.
וכך היה לכל אורך הקריירה, החל מהימים של ה-Re-Up רקורדס (סלנג להצטיידות מחדש, בטח כבר ניחשתם, בסמים). "ד"ר סוס של הקוקאין", הוא מכנה את עצמו באחד השירים, מציג חלק מהמודעות העצמית שלו. יש מי שרואה את היקף הנושאים בתור מגבלה, ולהם פושה ענה נהדר כשציין במספר ראיונות לקידום האלבום שהוא שואף להיות "סקורסזה של הראפ". זו השוואה מבריקה, כי היא מצביעה בדיוק על החזון היצירתי שלו – סקורסזה השקיעה קריירה ארוכה ומוערכת בחקר של עולם תוכן מצומצם מאוד, בהעמקה בו, בבחינה מדוקדקת של כל זוויותיו. אוטר קולנועי אמיתי. וכמו שאף אדם עלי אדמות לא יכול לסרב לסרט מאפיה מסקורסזה, כך אף אחד לא צריך לסרב לעוד ראפ על קוקאין מפושה.
הוא לא הראפר הכי טוב בעולם, אבל הוא בהחלט הראפר הכי טוב במה שהוא עושה. בעידן בו כל אדם מנסה למקף את תאריו כמה שיותר (ראפר-מפיק-יזם-טייקון-דוגמן-אינפלואנסר), פושה בוחר להפוך למאסטר בדבר אחד. ראפ על קוקאין, וזהו. ובאמת שלא צריך יותר, כי בראפ זה לא רק המה, אלא גם האיך. פושה דואג שהשירים יהיו יותר טובים, מעמיקים, מקוריים – סביב אותו נושא. נזיר זן שלומד במשך כל חייו בסבלנות אין קץ לעשות רק דבר אחד בלבד, אבל הכי טוב בעולם. אם זו לא אמנות בגרסתה הטהורה ביותר, אני לא יודע מה כן.
אבל פושה הוא יותר מסך יכולותיו כראפר. הסוד לאריכות ימיו, להישארותו מעל לזמן, רלוונטי תמיד, מצוי בסדרת החלטות קרייריסטיות חכמות להפליא, והאלבום הזה הוא דוגמה נהדרת לכך. ארבע שנים עברו מאז אלבומו האחרון, "Daytona" – נצח במונחים המהירים של ההיפ הופ, אבל זמן די סטנדרטי לפושה. וההמתנה תמיד משתלמת. במקום לרדוף אחרי הסאונד הנוכחי, הוא מייצר סאונד משלו שמעל לכל טרנד, סאונד שמשתכלל מאלבום לאלבום מבלי לתארך את עצמו לשנה בה יצא. מוזמנים לשים את האלבום הראשון של הקליפס – או כל אלבום אחר של פושה לצורך העניין – ולא תצליחו לנחש שהוא יצא לפני שני עשורים. טיימלס.
את האפקט הזה הוא הצליח להשיג, בין היתר, בזכות חבר ותיק שהכיר עוד ב-1992, אז המפיק האנונימי פארל וויליאמס, שזיהה בו ובאחיו את אריכות הימים והפך למפיק, מנטור, מנהל חברת תקליטים וחבר של השניים מזה שלושים שנה. אחר כך פושה הכיר את קניה ווסט, גם הוא חבר קרוב, מפיק, שותף עסקי ולתקופה מסוימת אפילו מנהל של פושה כבר יותר מעשור. העובדה שהשניים האלו – אולי שני המפיקים החשובים ביותר בהיפ הופ בעשרים השנים האחרונות – נשארו לצידו לאורך כל כך הרבה שנים מעידה לא רק על יכולותיו כראפר, אלא גם מי הוא כאדם.
ובעיקר, זה מייצר מוזיקה נפלאה. אחרי שווסט הפיק את דייטונה, האלבום הנוכחי מחולק בין קניה לוויליאמס, כשכל אחד מביא את המיטב כי הראפר הזה ראוי למשהו מיוחד. ועדיין, החוט המקשר שהוא פושה מצליח לאחד את שני טביעות האצבע השונות למקשה אחת, לערבב את הגוספל המינימליסטי של קניה הנוכחי למקהלות הכנסיה האפלות של פארל בעזרת קולו בלבד. התוצאה היא יהלום מהודק ומזוקק, אלבום ראפ מעל לזמן הנוכחי, כזה שגם בעוד 4 שנים, כשישאלו מתי האלבום הבא של פושה, תוכלו לחזור ולשמוע.
העקביות שלו כיוצר, כאוטר של מוזיקה, היא הרכיב שהפך אותו לאגדה. הוא בנה את עצמו בסבלנות, עם עיניים על המטרה ועבודה של שנים. ובראפ, אריכות ימים זה לא מובן מאליו, במיוחד כשאתה לא כוכב בסדר הגודל של ג'י זי (שגם נותן בית נפלא באלבום). נכון, יש לפושה את הניצחון המופלא על דרייק, את הסלוגן של מקדונלדס (שאותו כתב) והברקות כמו השיר על מנגינת הפתיחה של "יורשים", אבל כל אלו הם רק קישוטים. עבור פושה, האלבום, שירי הקוקאין האלה, היא הכח המניע שלו. כל עוד לא יסית את מבטו מזה, זה באמת מרגיש שהוא יכול להמשיך כך לנצח.