שנתיים חלפו מאז אלבומו האחרון של גלעד שגב, "קולות הלב". במהלך השנתיים האלו גלעד שגב יצא להרפתקאות ברחבי הגלובוס וזכה להופיע באולמות גדולים בארצות הברית ובסין. את החוויות שצבר הוא אסף לכדי אלבום חדש, שיצא בקרוב: "תמיד הייתי נאמן למה שקורה איתי, אז האלבום הקרוב הוא בעצם סיפורים מהטיולים והחוויות האלה", הוא מספר. "אני חושב שדווקא טיסות פיזיות מעוררות טיסות פנימיות, והאלבום שלי הוא שיקוף של הטיסות הפנימיות האלה בטרמינל האישי שפתחתי לעצמי בלב". האלבום החדש יוצא בישראל במקביל להתקדמות גדולה מאוד של גלעד בארה"ב: בשבוע בעבר הוא הוחתם לניהול בארה"ב על ידי אידה גורוויץ, שהחתימה בעבר שמות כמו ג'ון לג'נד והבלק אייד פיס.

איך קרה החיבור בינך לבין אידה גורוויץ?
"הכרנו באירוע  בארץ ממש במקרה, ונהיה בינינו איזשהו דיאלוג על סמך שירים שהיא שמעה שגרמו לה להאמין בי. המשמעות של זה הייתה להריץ אותי כל חודשיים הלוך חזור לארצות הברית לכתוב שירים חדשים עד שיהיו השירים שהיא חושבת שנכונים. זה תהליך שלקח יותר משנתיים ונכתבו בו יותר מ-150 שירים באנגלית. ממש לאחרונה היא אמרה 'אוקיי', ואם המנטורית של וויל איי אם אומרת לך 'אוקיי' אז אתה יכול לחייך שוב. אלו חלומות מאוד גדולים אבל אני לא מתבייש להאמין, בטח כשמישהי כזאת מאמינה. הפרויקט שלנו נקרא 'Passer By', השאיפה היא לקראת סוף 2016 להוציא דברים".

איך הייתה העבודה המוזיקלית בארה"ב?
"גם בארץ הייתי רגיל לסטנדרטים גבוהים של מקצועיות מצד האנשים שזכיתי לעבוד איתם, אבל בארה"ב גיליתי עוד רמה של מקצוענות. האמריקאים לא רוצים שהשיר יהיה טוב, הם רוצים שהשיר יהיה מדהים. אין לך אפשרות בארה"ב להציג את עצמך עם משהו שהוא פחות ממעולה ומופק לגמרי. אין כזה דבר להשמיע סקיצות שנשמעות מעפן ולקוות שמישהו יבין. בגלל זה עבודת ההכנה לקחה המון זמן והיא בטח תיקח עוד המון זמן. רק עצם הדיאלוג עם אנשים ברמה הזאת הוא מגדיל מאוד, ואני אומר תודה על כל רגע שאני יכולה לעבוד עם אנשים ברמה הזו. עדיין, אני מרגיש גם שבתור ישראלי וכמישהו שמחובר לשורש, גם לנו יש מה להציע לאנשים שכבר ראו ועשו הכל. יש איזה גרעין של אמת שאנחנו באים איתו שהוא פשוט מדליק אותם".

לא הרגשת מוזר להתחיל שוב כאנונימי?
"בהרבה סיטואציות שם אתה צריך להוכיח את עצמך מאפס, לא משנה כמה הישגים יש לך כשאתה בארץ. הייתי כמו טירון בהמון מצבים. החזירו אותי לגיל 16 שהסתובבתי עם גיטרה בחדרי חזרות בתל אביב, ומאוד אהבתי את זה כי אם אתה לשניה מניח את האגו בצד, אתה בעצם זוכה לחוות את הכל מהתחלה. המעבר בין תחושה מאוד טובה עם מה שקורה איתך בארץ לרגעים של אנונימיות מוחלטת, זה מעורר את כל קשת הרגשות. זה יכול להיות מצחיק, זה יכול להיות משפיל, זה יכול להיות נעים דווקא. בסוף היום אגו זה רק אמצעי להשיג משהו, הוא לא הדבר עצמו. ברגע שאתה מבין את זה ואתה נאמן לדבר עצמו אז אתה מצליח לשרוד את הרגעים החצי מצחיקים האלה כשאתה מקבל את המציאות לפנים".

איך התמודדת עם הכתיבה באנגלית?
"אנחנו חיים אנגלית כל הזמן, בכלי תקשורת, בטלוויזיה, באינטרנט. זו שפה מאוד טבעית לנו כישראלים. אני כל הזמן חושב על להקת אבבא שהיו שבדים, ואני אומר לעצמי - אם השבדים האלה ישבו בשבדיה על איזה קרחון ועשו שירים שהפכו את כל העולם המערבי ומעבר לזה, אז זה נותן לי אמונה שגם ישראלי יכול לכתוב שיר באנגלית שיזכה להצלחה. כל הזמן אני גלעד מרמת גן, אני לא משהו אחר. גם כשאני שם. למוזיקה אין גבולות ועל זה אני נסמך".

ומאיפה מגיע הסינגל החדש בעברית, "לא צריך יותר"?
"יש איזושהי פשטות שהולכת לאיבוד כשאתה רוצה לטרוף את החיים. מדי פעם אני זוכה לאיזשהו רגע שאני מבין שאפשר להתמקד ברגש מסוים ולחוות דרכו הכל. אנחנו חיים נורא מהר ואני פתאום נזכר שאפשר לחוות ריגושים עצומים כשאתה חי לרגע לאט. כשאתה רוצה לגעת בכוכבים, אני מרגיש שהפעולה הרגילה היא להושיט את היד החוצה אבל בשיר הזה אני מרגיש שאתה צריך להושיט דווקא את היד פנימה ובאמת לא צריך יותר".

היה לך שלב אלקטרוני, שלב ים תיכוני, והשיר הזה הוא במידה מסוימת חזרה למקורות שלך.
"כל הנושא של כתיבה בא מאיזה מקום לא מודע. אוי ואבוי ליום שבו אני אתחיל לכתוב דברים לפי איזושהי חשיבה מראש. קוראים לזה אלבום כי זה באמת משקף תמונות. המקורות הם רבים, יש כל מיני מקורות שבן אדם בא מהם. אני פשוט הולך מהתת מודע ואז מה שקורה קורה. כל אחד צריך לעשות את התפקיד שלו, אני עושה את התפקיד שלי שהוא לשקף את מה שאני מרגיש וזכיתי להגשים את החלום הזה הרבה זמן, אני רוצה להמשיך להגשים אותו".

לא כל המבקרים פירגנו לך בעבר.
"נתקלתי במבקרים שמאוד אהבו אותי ונתקלתי במבקרים שמאוד לא אהבו אותי. אני לא מזלזל אף פעם במישהו שמקשיב מהצד, ומצד שני  בסרט אדפשטיין יש רגע שהוא אומר 'אני זה מה שאני אוהב ולא מה שאוהב אותי'. אני לא יכול להגיד כמה אני מחובר למשפט הזה. גם אם מישהו יעוף עליי לכיוון זה או אחר, זה אף פעם לא הזיז לי, זה אף פעם לא שינה. חבר אמר לי את זה יפה - ביקורת גרועה זה וירוס של 24 שעות. כולנו מסתכלים לפעמים בביקורות, ולפעמים מביקורות אני למדתי דבר או שניים, אבל אני מה שאני אוהב ולא מה שאוהב אותי".

עבר זמן מאז האלבום האחרון שלך, אתה חושש שאיבדת את תשומת הלב של הקהל?
"אפילו לא טיפה. אני חושב שלחדש ולהביא משהו לאנשים שאוהבים אותי זה המחויבות שלי כלפי עצמי קודם כל, ואם אין לי משהו חדש להגיד אז אני לא אגיד, גם אם זה היה לוקח 7 שנים. כשאתה מרגיש מחובר לאמת שלך אז הפחד היחיד שלך והכי גדול זה לגבי האנשים שאתה באמת אוהב ולא לגבי מה שאתה עושה, כי אתה עושה מה שאתה צריך לעשות. אין ספק שבמקצוע יש עליות, יש ירידות, יש רגעים של אושר ורגעים של תסכול, אבל בכל מה שקשור למוזיקה אין בי שום מילימטר של פחד, כי אני מאוד גאה במה שאני עושה. הפחד היחיד שלי שמור לאנשים שאני אוהב ולבריאות שלהם".