באלישג רוצה להראות לילדים בשכונה שאפשר להצליח בעוד דברים חוץ מפשע

עוד לא הייתה לנו תופעה בתרבות הישראלית כמו באלישג. ראפר אתיופי מנתניה שעושה גנגסטה-ראפ, בדיוק כמו של אמריקה. לא מעט ניסו כבר לגרום לז'אנר שמזוהה עם פשע ואלימות לקרות בישראל, אבל אף אחד, כאמור, לא הצליח לגרוף מיליוני צפיות ולהפוך לוויראלי עד כדי כך. הוא רק בן 24, אבל את החוויות שלו ״מהמשחק״ הוא מתאר על גבי ביטים קדחתניים וכישורי כתיבה (וכריזמה) מהטובים שהיו פה.

למזלו (ולמזלנו), הוא התאפס על עצמו בזמן והבין שזה לא בשבילו. הוא יכול לעשות דברים גדולים הרבה יותר ולהביא לעולם יותר תועלת: "הבנתי שאני בעל השפעה״. הוא מסביר שזו לא הייתה המטרה שלו: ״רציתי לעשות את המוזיקה שלי, להתפרנס ממנה, אבל זה לא מבטל את זה שיש לך מאזינים ששומעים אותך כל הזמן והם חיים אותך כל זמן - אתה משפיע עליהם, אין מה לעשות. יהיה לך חרא, באיזשהו מקום גם להם יהיה חרא... תחשוב, אל תהיה חזיר, אל תהיה אגואיסט. אתה אגואיסט מאוד להוציא שיר רק לעצמך".

בוויכוח העתיק האם היפ הופ מהסוג שלו בא לשקף את התרבות שבה הוא חי או בעצם מעודד אותה, הוא לא מסתתר: "אני לא מעודד לאלימות בחיים. אני חוויתי אלימות. אני גם הפסדתי יותר ממה שניצחתי, רק עכשיו אני התחלתי לנצח, אחרי שלמדתי באמת מה זה להפסיד. אכלתי L מימין ושמאל".

"אני גם רוצה להיות אבא. אני לא רוצה שהילד שלי ישחק את המשחק שאני שיחקתי בו. אבא שלי היה אבא קטלני. הוא ראה שהוא מאבד אותי למשחק הזה. זה משחק, זה דמיונות, זה לא אמיתי. רוב האנשים שמשחקים את המשחק הזה לא חיים לבית שלהם בכלל. הם באמת מאמינים שאל צ'אפו היה גבר. אני משחק פה על טורניר שאני באמת רוצה להיות זוכה בפרס הזה? אני באמת רוצה את הפרס הזה?".

לדבריו היום הוא מחוץ לסיפור הזה לחלוטין, והכל הודות לראפ. "אני מודה לאלוהים שהיה לי מוזיקה. אני מודה לאלוהים שתמיד היה לי מה לעשות, כי אם לא היה לי את זה, אני לא יודע איפה הייתי היום. ההנהגה שלי והכריזמה שלי הייתה הולכת למקום אחר".

באלישג לא טוען שהוא מתכוון לכתוב ולשיר על דברים שהם לא מה שהוא מכיר, אבל כאמור, הוא מבין שיש לו יותר השפעה. בשנה שעברה הוא הוציא את "שובו בנים" שבעצם מבקר את העולם שממנו הגיע ועוסק בקושי של מי שנתקע בגלל הפשע והסמים. "זה שיר שמדכא את המשחק הזה. אני שר על מישהו שקרוב לגיל 50 עם אולר - זה כלי מאוד ילדותי. כשאתה ילד אתה מתלהב מאולר".

איך השכונה הגיבה לשיר כזה?
"עפה על זה, פשוט אל תרבה לעשות את זה יותר מדי. אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו את האמת בפנים. הב.מ.וו הוא רנטל, אתה איתה איזה יומיים, אנשים באמת הלך להם הרבה כסף על החרא הזה, הם לא רוצים לשמוע את זה. אבל חייב לשמוע את זה".

יש לו גם בטן מלאה על מערכת המשפט והכליאה בישראל, בעיקר ביחס כלפי צעירים. בתור אחד שגדל בשכונה מאתגרת מהבחינה הזו הוא חושב שהמערכת חייבת לתת אופציה לשיקום למי שעשה טעות בגיל צעיר מדי: "עשית טעות מרה בגיל 14, שפטו אותך נגיד ל-10 שנים לצורך העניין, אז אתה עולה לבגירים ב-18 וזה הבעיה... עכשיו בבגירים הוא יושב עם אנשים שבחרו את העולם הזה. כשבן אדם מגיע לגיל 18, תן לו רגע חלופה שנה. תן לו חלופה שנה. זה משנה, יש משהו במוח שמשתנה".

למרות המסרים הוא מתעקש שהוא עצמו עוד באמצע הדרך - ורוב ההשמעות שלו, הוא אומר, מגיעות מבתי סוהר: "בכוונה אני לא בוחר במילה להטיף. אני עדיין לא שם, אבל יום יבוא. זה החלום שלי. גם ככה קראתי לאי-פי שלי 'רדיו פוקוס', זה הרדיו של האסירים. אני קודם כל אעשה את השינוי ממקום אמיתי. אני הייתי רוצה להיות הבן אדם שמביא גנגסטה ראפ לקדמת הבמה, כי זה מה שאני אוהב ומלא אוהבים".

הפעם הראשונה שבה קיבל סיקור תקשורתי אמיתי היה ב-2023, כשתועד מכה אדם מחוץ למועדון באלנבי בתל אביב. לדבריו, זו לא הקטטה הראשונה שלו וזה פחות ריגש אותו, כמו העובדה שבחלק מעמודי הבידור ברשתות ניסו להציג אותו כאילו הוא הרביץ ללוחם צה"ל שנמצא במילואים. "עשו אותי כזה אנטי ציוני. אני ילד ישראלי לכל דבר אחי. דברים כאלה יכולים לקרות לכל אחד. זה דברים שקורים. אתם תמשיכו לצפות בחדשות ואתם תמשיכו לראות עוד פרצופים שקרה להם אותו דבר. כאילו, סבבה, מה אתם רוצים? אז העיפרון מצייר".

"זה לא אדם שהוא חייל", הוא אומר."הבן אדם השתחרר, לקח פטור בגיל 19, הוא קיבל מכות בגיל 22. אני לא יודע איך עשיתם את המסקנה שהוא חייל. אני חושב שזה נטו לפגוע, זה נטו להרוס את השם. זה כאילו, 'איך אני מוסיף ג'וס לכתבה'. אתם סיקרתם את התשובה שלי, אני מכבד אתכם, בגלל זה חזרתי לפה, שיהיה ברור".

בחמישי הקרוב (12 נובמבר) הוא יעלה לבמה בגררין עם מופע להקה בפעם הראשונה. כשהכריז על ההופעה שיתף את המעריצים: "אחרי תקופה שבה עצרתי את הכל, עכשיו הגיע הזמן לחזור למקום שבו הכל התחיל, הבמה, למוזיקה ולקהל האמיתי שלי". ובריאיון הוא מסביר: "מעולם לא עצרתי לעשות מוזיקה, פשוט החלטתי יותר לחשוב. עד עכשיו זה היה טייס אוטומטי כזה - אני מוציא שיר, אני אוהב אותו, אני נותן לחמש, שש אנשים, לחבר'ה שלי לשמוע, יש אישור... מעלה לטיקטוק בקטנה, ממש בקטנה, לראות אם זה תופס, יאללה".