שירים יכולים להיות כל מיני דברים. מרגשים, מעצימים, מהפכניים וגם שמחים או עצובים, אבל "החליפה האפורה" של ליהי טולדנו הוא פשוט שיר יפה. נשמע קצת מפעם, אבל מצד שני מאוד מעודכן. טולדנו כתבה אותו כשהתמודדה עם שברון לב שחוותה בשנה האחרונה אחרי שנפרדה מבת הזוג שלה, בתקופה "שהיה קשה לנשום מרוב געגוע", כפי שאמרה באינסטגרם שלה השבוע.
שברון לב הוא אוניברסלי. זה לא משנה אם אתה נמשך לבני אותו המין או לאייפון שלך. כולם מכירים את התחושה הזאת, וכותבים טובים הם אלה שמסוגלים לקחת רגש קולקטיבי ולתרגם אותו למילים. ב"החליפה האפורה" טולדנו עשתה את זה בהצלחה רבה. יש המון דרכים להעביר מסר, בתוך השיר עצמו או מחוץ לו, אבל הדרך שהיא בחרה לעשות את זה היא האלגנטית ביותר: פשוט לנרמל. בלי רעש וצלצולים, בלי להגיד "אני לסבית, ואני אישה חזקה".
וזה שלא שהשיר הזה לא מעביר מסר יוצא דופן. הוא כן, כי הוא כאמור עוסק במערכת יחסית בני שתי נשים צעירות ובעיקר בפרידה שלהן. טולדנו לא צריכה לקבל מדליה על עצם הכתיבה של השיר, אלא על הדרך היפה שבה היא עשתה את זה. לקלטג את "החליפה האפורה" כ"לסבי" יהיה לעשות לו עוול רציני, כי מעל הכל מדובר בשיר כל כך יפה. "מה חסר לך בחולון שאת באה עד אליי?". איך אפשר שלא למות משורה כזו?
הכתיבה המאוד ספציפית של טולדנו מזכירה לרגעים את קרן פלס בתחילת דרכה, ואם לזקק את זה עוד יותר, אז "החליפה האפורה" נשמע כמו שיר שאביב גפן היה כותב לכוכבת פופ/זמרת צעירה - או לפחות כמו כזה שהיינו מצפים ממנו לכתוב. הקול של טולדנו מזכיר זמרות עם קול גדול כמו דמי לובאטו, שחסרות היום מאוד בארץ (שירי מימון, למשל, מעדיפה להתחפש לכוכבת פופ ולהופיע עם מחרוזת ריהאנה ועומר אדם), הפסנתר והכינורות שמלווים אותה לאורך כל השיר משדרים את הדרמה חסרת הפרופורציה שראויה לשברון לב.
בסופו של דבר, ליהי טולדנו כן אמיצה. להוציא שיר שאורכו 3:46, בתקופה שבה הקשב שואף ל-10 שניות ורוב השירים מורכבים בעיקר מקאצ'פרייזים מולחנים (ובתים שלא אומרים כלום) - זה מדהים. מגיע לשיר הזה להצליח בדיוק כמו ש-drivers license של אוליביה רודריגו (4:02) הצליח. טולדנו יוצאת נגד הזרם לא כי היא רוצה, אלא כי זה מה שהיא אוהבת וזה מה שהיא טובה בו. זה יהיה וואחד אתגר, אבל אני סקרן לדעת לאן עוד היא תיקח אותנו באלבום עליו היא עובדת.