להופעה של בילי אייליש הגענו באיחור של שנתיים וחודש. הכרטיסים נרכשו במקור למאי 2020 כהפתעה לבנות שלנו, כשכמה חודשים לפני כן טחנו את השירים שלה בריפיט בכל נסיעה משפחתית באוטו. באותה נקודה בזמן אייליש, עוד בטרם מלאו לה 18, הצליחה להפוך לזמרת הכי מעניינת בשטח גם בעיני המבקרים וגם בעיני הקהל, לגרוף גראמיז ובמקביל לצבור עדת מעריצים עצומה ברשתות.
מסע ההופעות שלה תוכנן ל-2020 והיה אמור להיות הטור העולמי הגדול הראשון שלה ולהמיר את ההצלחה ביוטיוב למיליונים בבנק. אלא שאז הגיעה הקורונה, הטור התבטל כמה ימים אחרי שהחל והיא, כמו כולנו, נאלצה לשבת בבית ולהמתין שהמגיפה תחלוף.
במידה מסוימת הביטול בא לי טוב. אז, לא האמנתי שאייליש הצעירה מסוגלת להחזיק אולם של 20 אלף איש עם שירת הלחישה האינטימית שלה והשירים השקטים ברובם. שנתיים עברו, נצח במושגי עולם הפופ, אבל היא דילגה בקלילות על מפח הנפש של ביטול ההופעות, ובזמן הזה שחררה עוד אלבום, קטפה פרס אוסקר ועוד כמה גראמיז.
כשפורסם שהיא עומדת להסתער על העולם מחדש עם הופעות, הבנות שלנו דרשו שנממש את ההבטחה שלנו, וכך עשינו. ב-7 ביוני בשעה 19:20 התייצבנו בשערי "מנצ'סטר ארנה" יחד עם 20 אלף איש, והדבר היחיד שלא השתנה הוא הציפיות הנמוכות שלי והספק המנקר- האם היא תצליח לנפק הופעה מרשימה באולם המקורה הגדול ביותר באנגליה?
הקהל היה מורכב ברובו מנשים צעירות, חלק ניכר מהן עם שיער צבוע בצבע זרחני כלשהו. היו שם גם נערות שהגיעו בליווי הורים (כמונו) וגם נוכחות בולטת של זוגות להט"בים צעירים. בשניה שהאור באולם כבה, כולם ביחד נעמדו, צרחו את נשמתם וכמובן שלפו טלפונים והתחילו לצלם בווידאו.
המופע נפתח בדואט של תופים ותאורה, שבו נחשף ההרכב על הבמה - מצד אחד המתופף אנדרו מארשל, על סט תופים משודרג, ומהצד השני פיניאס או'קונל, אח של בילי בעמדה שכוללת קלידים וגיטרה בס. ואז צצה בילי, תחילה להבזק אחד ונעלמה, ואז הופיעה בתעופה מתוך הרצפה ונחתה במרכז הבמה לקול תשואות של 20,000 גרונות.
כששיערה צבוע שחור, אסוף ב-2 קוקיות ועוד קוקו בסגנון מאנגה, לבושה בחולצה צבעונית וטייץ קצר תואם - היא הניחה לקהל לשחרר את צרחות ההתרגשות, ופתחה את הערב עם bury a friend הקצבי. כבר בשיר הפתיחה ברור שבילי באה כדי ליצור קשר עם הקהל שלה. היא עוברת מצד לצד, מחלקת את עצמה בין אלה שמצטופפים בעמידה לבין אלה שיושבים ביציעים, מנופפת לשלום, משלהבת, ומפיצה קסם בלתי אמצעי לכל עבר.
החשש ששנות הקורונה הפכו אותה לסלבריטאית מנותקת התפוגג כבר בתום הבלוק הראשון של ההופעה, כשסיפרה לקהל כמה היא אוהבת כל אחד ואחת באולם, ושבלעדיהם היא כלום. השליטה שלה בקהל הייתה פנומנלית. באחת העצירות בין השירים הסבירה את "הכללים של בילי" - למשל לנהוג באדיבות זה לזה, לא לשפוט אף אחד או את עצמם, ולקפוץ איתה בשירים הקצביים.
בהפוגה אחרת הזמינה את הקהל לנער את הגוף, ולחייך למי שעומד סביבם. 20,000 הנוכחים צייתו להוראותיה בלי לחשוב פעמיים. ברגעים האלה קל לשכוח שהיא רק בת 20 וחצי, ולא קואצ'רית רבת נסיון מהז'אנר של טוני רובינס. לאורך כל הדרך המילים שלה נוגעות, ומרגישות אותנטיות ואמינות.
במשך 90 הדקות של המופע, השירים של אייליש נשזרים זה בזה, מתחברים לעיתים כמו במיקס - oxytocin האפל מהאלבום החדש מתחבר ל-copykat מתחילת הקריירה, Idontwanttobeyouanymore מתחבר ל-lovely וכו'. השירה שלה מרופדת לעיתים בקולות נוספים לגיבוי ובלופים מהמחשב שמשחזרים במדויק את הסאונד מהאלבום.
אנדרו המתופף מוסיף עוד מימד חי גם לשירים עם הגוון היותר אלקטרוני, והאח הגדול פיניאס מנגן על הקלידים תפקידים נבחרים, מחזק בקולות רקע ויוצא מדי פעם לטיול על הבמה, חמוש בגיטרה בס ובפנים חתומות. העמדות של פיניאס והמתופף עולות ויורדות במהלך ההופעה, מסכי הלד העצומים בגב הבמה והתאורה משלימים את חילופי האווירה אך העיניים נשואות לבילי שמכשפת את האולם בנוכחותה הטבעית. בערך במחצית, בילי ופיניאס מתיישבים על כסאות גבוהים עם שתי גיטרות אקוסטיות וכמו מכניסים את הקהל לאולפן הביתי שלהם בביצוע אקוסטי מרגש ל-your power.
בהופעה במנצ'סטר בילי גם חשפה שיר חדש שהשניים כתבו ממש לאחרונה – TV, שיר שמדבר על פרידה כואבת מבן הזוג ומסתיים בשורה החוזרת "אולי אני הבעיה". ברגעים האקוסטיים אפשר היה להיווכח עד כמה בילי זמרת מרגשת ועד כמה הלב של הקהל איתה, כאשר שתי בנות בקהל צעקו לה בסיום השיר "את לא הבעיה בילי", וגרמו לה לחייך.
בהמשך היא ירדה מהבמה והופיעה מחדש בירכתי האולם, עלתה על מנוף שהתרומם עד לגובה היציע האחורי והעליון וביצעה את השיר ocean eyes מחובר ל-bellyache בגרסה מקוצרת. מעבר לתעלול הפירוטכני, היה ברור שאייליש רוצה לעשות זאת כדי להגיע הכי קרוב שניתן גם למעריצים שקנו כרטיסים למושבים המרוחקים, והשיוט שלה באוויר כשהאולם כולו שר איתה העביר בי גם צמרמורת של התרגשות.
שיא נוסף נרשם מיד לאחר מכן בביצוע של getting older שבמהלכו הוקרנו על מסכי הווידאו הרחבים סרטוני וידאו של בילי ואחיה בילדותם, מהסוג שלכל אחד בקהל יש כמותם בארכיון המשפחתי: הנה פיניאס ובילי מלטפים ארנב, הנה הם משתכשכים בבריכת גומי בחצר, והנה אייליש בת ה-4 רוקדת בשמלה ורודה מנצנצנת מול אמא. הסרטונים העניקו למילות השיר משמעות נוסטלגית, חיזקו את תחושת ההיכרות האינטימית של הקהל עם בילי וגם הדגישו את הכוח האמיתי שלה - הקשר הסינרגטי עם אחיה המוכשר, האיש שאחראי למעשה לכל הלחנים ולהפקה המוזיקלית של השירים.
עוד שיא אחד קטן ואגבי לכאורה קורה לפני שהיא מרטיטה את האולם עם ביצוע של - when the party’s over. אייליש משחררת את הקוקיות שלה, פורעת את שיערה ומסדרת אותו מחדש. לדעתי אין עוד כוכבת פופ בסדר גודל כזה שהייתה מרשה לעצמה להופיע עם שיער מבולגן מול אלפי צופים שמתעדים כל שניה מהמופע בסמאטפון.
את המופע היא מסיימת עם ביצוע אנרגטי ל- bad guy, הלהיט שזיכה אותה בשלל פרסים. בסוף השיר, בתזמון מדויק עם הביט האחרון, מטח של קונפטי יורד מתקרת האולם ונשאר תלוי באוויר כמו בחלום. בילי עוברת ל- happier than ever שנשמע בתחילתו כבלדה ישנה מתקליט שרוט ומסתיים בהתפוצצות של דיסטורשן עליה אחראי פיניאס עם גיטרה חשמלית בסאונד מפלצתי. כמעט לא ייאמן שהשיר מנוגן בהופעה על ידי תופים וגיטרה בלבד. כשאייליש יורדת מהבמה היא אוספת איתה את השלטים, ברכות וזרי פרחים שהקהל העביר לה דרך המאבטחים ומשאירה אותנו מאוהבים עד כלות ומאושרים מתמיד.