אחרי הביטלס, נירוונה וסאונדגארדן, הגיע תורם של הדייר סטרייטס: חברי הפרויקט Strings Attached לוקחים לידיהם המיומנות את "Brother In Arms", ומגישים לנו אותו בעיבוד מיוחד שמערבב אלמנטים של מוזיקה קלאסית עם בלדת רוק, ובעיקר המון רגש. הביצוע הדרמטי סוחף אותנו למעמד הקרב שמתואר בשיר, ומנסה לעורר בנו מחדש את אותו מסר אוניברסאלי של שלום ואחווה שמארק קנופלר עורר בנו לפני 30 שנה.
חנן בן סימון, שתהינו באמת לאן נעלם לאחר השתתפותו הזכורה לטובה מ-The Voice, תרם את קולו ואת מלוא רגישותו לביצוע הזה. הוא מגובה בכמה מהנגנים הצעירים המוכשרים ביותר שיש בסביבה – אבנר קלמר וניצן קאנטי על הכינורות, נעה איילי על הצ'לו, דניאל תנחלסון על הויולה, נועם שחם על הבאס וטלי רובינשטיין על החליליות. על הקלטת הקטע אחראי גור מגן, על צילום הווידאו אחראים גבע רונן ויעל חדריאן, ועל עריכתו אחראית פאולינה טוכשניידר.
האיש שמושך בחוטים מאחורי כל זה הוא חי מאירזדה, איש החזון של הפרויקט וגם הגיטריסט בקטע. הוא מעבד מוזיקלי שעיבד שירים עבור גדולי היוצרים בישראל, וביניהם ברי סחרוף, דודו טסה, הדג נחש, אסף אמדורסקי ונינט. Strings Attached הוא הפרויקט האישי שלו, במסגרתו חשף כבר את העיבודים והביצועים שלו לשירים"I Am the Walrus" של הביטלס, "Blackhole Sun" של סאונדגרדן ו"Lithium"- של נירוונה. חברי הפרויקט עובדים בימים אלו על מופע קונספטואלי שצפוי לעלות ב-2016.
עד שהמופע יעלה, חי מאירזדה סיפר לנו למה בחר לקחת דווקא עכשיו את "Brothers in Arms", שיר שנכתב על ידי מארק קנופלר במהלך מלחמת איי פוקלנד, כשבריטניה וארגנטינה נאבקו על השליטה באיים ואיבדו מאות מאנשיהן בדרך.
"לכאורה השיר מדבר על הרעות הנוצרת בין לוחמים בשעת הקרב, אך בו זמנית מעלה לדיון את עצם ההגדרות – מיהם האויבים ומיהם האחים לנשק? הדובר בשיר, שנמצא כבר בעולם הבא, מספר ששדה הלחימה השלו, ההרים הערפיליים בהם נהרג, הם בית הנצח שלו למרות שמולדתו היא במקום אחר לגמרי, בעמק וכך תהיה לעולם (רמז לבריטים שיצאו להילחם במלחמת פוקלנד, עליה נכתב השיר). לאורך השיר השיר מתאר הדובר המת את קורות הקרב ומביע השלמה עם מצבו. דווקא זה שנהרג מדבר כלפי החיים ואומר להם: “גם בקרבות המרים, תחת אש תופת, למרות שסבלתם בעצמכם ולמרות שאני בעצמי נפצעתי - לא נטשתם אותי, אחי לנשק". לכאורה שיר רעות ואחוות לוחמים כמו הרבה אחרים שאנחנו מכירים גם מהזמר העברי המוקדם.
אלא שבהמשך השיר מגיע החלק המשמעותי ביותר בו, הדובר, שנמצא בעולם הבא כאמור, מספר על קיומם של עולמות נוספים ולעומתם אנחנו, שיש לנו עולם אחד, לא מצליחים לחיות בתוכו ביחד. מה שמשך אותי במיוחד הוא העובדה שהדובר לא מוחה על מצבו, לא בא בטענות לאף אחד, להיפך. “כל אחד מת בסוף" הוא אומר בבית האחרון ובאותה נשימה הוא טובע משפט שהופך את השיר כולו לאחד מהשירים האנטי-מלחמתיים הגדולים של כל הזמנים: “אבל זה כתוב בכוכבים שלמעלה, כמו בקווי כף היד שלכם – אנחנו טפשים לצאת למלחמות באחינו לנשק" ובעצם טורף את ההגדרות – מי הם האחים לנשק ומי האויבים?
המציאות שאנחנו גדלים ומתבגרים בתוכה בישראל לא שונה בהרבה. כל יושבי הארץ הזו, יהודים, ערבים, ימנים ושמאלנים נולדים ומתחנכים ע"פ מיתוסים המלמדים אותנו את מי לאהוב ואת מי לשנוא ומובילים את כולנו לחיות תחת צל האיום והמלחמה מיום הולדתנו עד יום מותנו, אולי הגיע הזמן להבין שכולנו, לטוב ולרע, נמצאים כאן על אותה אדמה, באותו עולם ולהתחיל לחשוב על ההגדרות האלה מחדש".