אם לדיסני היה סרט אגדות ישראלי - זה היה הפסקול שלו

"ערב טוב!" אילנית צעקה לעבר הקהל בהיכל התרבות בתל אביב, בעודה עולה עם שמלה אדומה אל הבמה. השעה הייתה אחת בצהריים, אבל לה זה לא משנה. ניכר שהיא מתרגשת להיות כאן, כנראה יותר מהקהל עצמו, אז נסלח.

ההופעה הזו היא הראשונה (ונכון לכתיבת שורות אלה, היחידה) של אילנית עם הפילהרמונית הישראלית, וניתן לראות שמדובר בהגשמת חלום עבורה. "כשהתחלתי לשיר", סיפרה באחד מקטעי המעבר, "אבא שלי אמר לי: 'יום אחד את תופיעי עם הפילהרמונית'. והנה, כמה שנים אחר כך זה הגיע!". אז נכון, בגיל 78, ועם קריירה מפוארת של שישה עשורים - סוף סוף זה הגיע.

אותה קריירה מפוארת שהובילה אותה לכאן כוללת מאות שירים ועשרות אלבומים, שבע זכיות רצופות בתואר "זמרת השנה" וכמובן עשיית היסטוריה בתור הנציגה הישראלית הראשונה לאירוויזיון, עם הלהיט "אי שם" ב-1973. להיט ענק נוסף שלה, "הנה ימים באים", זכה לתחייה מחדש כטרנד בטיקטוק לאחר שליווה את נאמבר הבכורה האייקוני של מריאנו אידלמן ב"רוקדימים".

אבל ההופעה של היום דווקא לא נפתחה באחד מהלהיטים הגדולים - ואולי טוב שכך. השיר הראשון, "אני ישראלית", קבע את הטון עבורי לכל ההופעה הזו. לצד העיבודים (המעולים) שהותאמו לתזמורת, ההרגשה הייתה שמדובר ביצירה ישראלית מזוקקת. אבל לא באופן הקלאסי, אלא כאילו נכנסנו כולנו לתוך עולם פנטזיה, כמו אגדת דיסני סטנדרטית, אבל עם טוויסט כחול לבן.

"אי שם" הרגיש כמו סצנת פתיחה, עם פריימים העוברים בין ארמונות קסומים וכפרים פסטורליים, שמציגים לנו את הסיפור. ב"כבר אחרי חצות", כבר עצמתי עיניים וראיתי את סצנת הנשף הקסומה, שבה הנסיך מסתובב באולם המפואר ומכל האורחות בוחר את סינדרלה (או שלגייה. או נסיכה אחרת לבחירתכם). וכמובן ש"אהבה היא שיר לשניים" הוא סצנת הסיום, אחרי שהכל הסתדר, הטובים ניצחו והרעים הפסידו, וזוג האוהבים מצאו האחד את השנייה, והם מתאחדים ורוכבים יחד לעבר השקיעה כדי לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

ואז, עבורי לפחות, הגיעה התזכורת לסרט האמיתי שהוא חיינו, קצת פחות דיסני וקצת יותר מותחן פסיכולוגי של A24 - שיר ההדרן האחרון, "בשנה הבאה". לא הצלחתי שלא להתרגש עד דמעות, בעודי שרה עם אילנית ועם כל היכל התרבות את השיר שהוא תקווה מזוקקת ואמונה בטוב, אחרי יותר משנתיים שהטוב הזה לא נראה באופק.

ופתאום, רגע אחרי השנה האזרחית החדשה, שנפתחה אחרי שכל חטופינו החיים חזרו סוף סוף הביתה (ואסור לשכוח שבעזה נותר חטוף ישראלי אחרון, רן גואילי ז"ל), אפשר שוב לנסות ולהאמין בסופים טובים, ובמילים היפות של אהוד מנור - עוד נראה, עוד נראה כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה.