אזהרה: אם נולדתם בין השנים 1970 ל-1980, הביקורת הזאת, על ההופעה של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון, היא כנראה לא בשבילכם. הייתם אנשים צעירים, נערים או ילדים כש"רובים ושושנים" היו, בלי שמץ של הגזמה, להקת הרוק הכי גדולה בעולם. ראיתם ב-MTV, או אפילו בהופעה בישראל ב-1993, את אקסל וסלאש כשהם היו בשיאם. אלילי רוק, סמלי מין, אנשים מסוכנים, נוטפי כריזמה וסקס אפיל. עבורכם הם יהיו אלילים לנצח, ולראות אותם היום מרגש אתכם. אבל, והנה מגיע החלק שתשנאו, ההופעה של אקסל, סלאש ושאר החבר'ה בפארק הירקון אתמול (שני) הייתה עייפה, נטולת רגש, ומביכה. יש לזה אשם עיקרי אחד: אקסל רוז.
כבר מסביבות 4–5 אחר הצהריים היו המדשאות של גני יהושע מלאות אנשים שנראה שכבר נמצאים שם תקופה, עם בירות ושמיכות פיקניק. גברים בני חמישים וילדים בני 13 לבשו חולצות גאנז אנד רוזס כאחד, האוטובוסים בדרך התפקעו עד אפס מקום וכך גם הכבישים עליהם נסעו. מי שהיה רואה את המראות האלו ללא קונטקסט היה חושב, אולי, שגאנז אנד רוזס הם להקת הרוק הכי גדולה בעולם בימינו, ב-2023, כשבפועל הם החזיקו בתואר הזה, בזכות ולא בחסד, בערך עד תחילת שנות התשעים, עד שנירוונה ושאר החבר'ה מסיאטל הגיעו עם הגראנג' ושינו את החוקים.
אחרי הופעת חימום של איפה הילד, קצת אחרי שבע וחצי, גאנז עלו לבמה. הסטליסט נע ללא הפתעות וההתרגשות הייתה ניכרת בקהל עוד מההתחלה - אבל היא הכפילה עצמה כשהתחילו תווי הגיטרה של הלהיט הגדול הראשון של הערב, Welcome to the Jungle.
זה בערך השלב בו זה גם רשמית התחיל להיות מביך. כשאקסל רוז צעק ב-1986, "אתה יודע איפה אתה? אתה בג'ונגל, מותק, אתה הולך למות!" הוא נשמע מסוכן באמת. הוא נשמע כמו שילוב של סכנה, סקס, סמים, רוק אנד רול, כל הקלישאות שתרצו. גאנז היו מצד אחד חלק מלהקות הגלאם מטאל שהביאו סגנון נוצץ ואובר-דה-טופ לרוק, ומצד שני היה בהם גם תחושה של רחוב, של אספלט, של ג'ונגל עירוני, של קטטה אלימה שמחכה לקרות ולהסתיים עם אף שבור. היום, כשאקסל רוז מזמין אותנו לג'ונגל בגיל 62, עם תסרוקת של זקנה בריטית חביבה בשם מרת'ה, זה לא אותו האפקט. והעובדה שהוא תופס במפשעה שלו כל 30 שניות, כאילו הוא עדיין סמל מין ולא סבא פוטנציאלי, לא מוסיפה. כשהוא עולה לפלצטו, הקול של אקסל נשמע שטוח וחסר אוויר. כשהוא אוחז את הסטנד של המיקרופון ומתחיל להסתובב במעגל, תנועה המזוהה עימו, הוא פחות נראה כמו הבחור הכי מגניב על הפלנטה ויותר כמו אבי מהנהלת חשבונות שמספר לך בנופש חברה איך "באייטיז הייתי רוקר, היינו רוקדים ככה".
תרשו לי להסתייג רגע: קשה לבוא בטענות לגבר בן 62, על כך שהוא לא מגיע לטונים הגבוהים המדהימים שהפכו לסימן ההיכר שלו אי שם באייטיז. קשה לבוא בטענות לאקסל על כך שתנועות הריקוד שלו היום נראות פחות ספונטניות ומלאות יצר ויותר מביכות ומתאמצות. אני בגילו כבר אהיה אולי חתיכת סמרטוט בלי רוח במפרשים, ובטח לא אצליח לרוץ לאורכה ולרוחבה של במת ענק. אבל הנה העניין: אף אחד לא מכריח את אקסל רוז לעמוד בסטנדרטים המטורפים שגאנז הציבו לעצמם בימי התהילה והרוק'נ'רול שלהם.
כך או כך, הקהל שמח שהתקבל בברכה בג'ונגל, והלהקה ממשיכה בעוד רצף של שירים מוכרים ופחות, קאברים, וקטעים מ-Use Your Illusion ואלבומים נוספים. זה הזמן לציין שסלאש, הגיטריסט האגדי של גאנז, נשמע מעולה. הוא מנגן סולואים ארוכים בלי להתעייף וכמעט בלי להתבלבל, וכמוהו גם שאר הלהקה, כולל דאף מקגן על באס (שגם תופס את המיקרופון בהמשך ונותן קאבר לא רע ל-T.V. Eye של הסטוג'ס), ואיתם גם המתופף, גיטריסט הקצב, והקלידנים. אבל נגינה היא, פעמים רבות, משהו שמשתבח עם השנים. ביצוע ווקאלי, לעומתו, יכול להיפגע בקלות רבה יותר עם הגיל, וזמרים רבים מאמצים את השינוי שקולם עבר. קחו לדוגמה את טום וייטס, שעבר משירת ג'אז רומנטית לקול של מגרסה חלודה טבולה בוויסקי. אקסל מתעקש לעלות לגבהים, לא נעזר בזמרות ליווי, ולא משנה את הסולם בו מנוגנים השירים - הוא לא עושה לעצמו שום הנחות, וחבל שכך.
אחד הרגעים היפים בהופעה נרשם דווקא כשאקסל מפסיק לנסות לרוץ, לאחוז במפשעה ולצווח, ומתיישב על כיסא, מול פסנתר כנף. הביצוע ל-November Rain הוא שיא אמיתי של הערב, גם בהתרגשות הקהל וגם בביצוע של הלהקה כולה. השירה של אקסל נשארת ברובה בטווח הבינוני של קולו וכך הוא נמנע ממבוכה, והנגינה ליד פסנתר בחליפה נוצצת משל היה אלטון ג'ון כמעט מספקת לנו הצצה ליקום מקביל, בו אקסל היה מבין, ממש כמו השיר, ש-Nothing lasts forever. אולי הוא יכול היה להפסיק לנסות לעשות שרירים של רוקר, לשבת, לנגן, ולהשלים עם הזקנה.
רובי וויליאמס, שהופיע ממש על אותה במה ימים ספורים קודם לכן, אמנם עדיין שר שירי פופ מלאי אהבה סוערת וחרמנות, אבל הוא גם מודע להיותו בדרן מזדקן שרוכב על גלי הנוסטלגיה, ומתייחס לזה במופע. אצל אקסל קיימת העמדת פנים, ניסיון להמשיך להיות גבר גבר שנותן בראש, ודווקא הרגע הכי אותנטי בהופעה מגיע רגע לפני הבלדה היפה Patience. "רגע, בואו נתחיל מהתחלה", אומר אקסל ללהקה, "לקחתי סוכריה נגד שיעול ועכשיו אני לא מצליח לשרוק. אה, הנה, הצלחתי", אמר והתחיל לשרוק את הפתיחה המפורסמת לשיר. זה היה לכאורה רגע של מבוכה, אבל ההכרה במגבלות הכוח, במגבלות הגיל והזמן, הפכה את אקסל רגע לאדם אמיתי, שלא מנסה להעמיד פנים שהוא עודנו נער. חיבור רגשי עמוק יותר היה יכול להיווצר גם אילו היה פונה לקהל ומתייחס אליו באיזושהי צורה חוץ מ"הלו, האו אר יו", "ישראל, תל אביב" ו"גוד פאקינג נייט" בתום ההופעה.
אחרי גשמי נובמבר, מגיע קאבר ל-Wichita Lineman, קאבר לשיר נהדר משנות השישים שלקהל הישראלי לא מזיז בכלל. זה השלב בו מתחיל גל נטישה ראשון של הקהל, שכנראה החליט ששלושה להיטי ענק של גאנז מספיקים לו, ומתחיל להתקדם הביתה. אחרי עוד כמה שירים אלמוניים יחסית, גאנז מדלגים על "דונט קריי" (למה?), ומסיימים עם פרדייז סיטי. איך אומר השיר? הו, הלא תיקחו אותי הביתה, בבקשה? הלהקה עולה להשתחוויה אחרונה ויורדת מהבמה סופית.
ניכר שהקהל, שמנה כ-60 אלף איש, נהנה, ובלהיטים הגדולים - עף באוויר. אבל מגיע לנו יותר. מגיעים לנו אמנים צעירים, רעבים, רלוונטיים, כמו טראביס סקוט שהיה כאן לפני כמה חודשים; או אמנים זקנים אבל כאלה שמקבלים את הזקנה שלהם בכבוד, עיין ערך לאונרד כהן ז"ל.
ברכבת חזרה הביתה אני שואל זוג שלבוש בחולצות גאנז אנד רוזס איך הייתה ההופעה עבורם. הגבר עונה: "האמת, הם איכזבו בהופעה, אבל הייתה הופעה טובה, בקנה המידה שלנו...". מה אני אגיד? מגיע לנו קנה מידה נדיב יותר.