כבר ב-"לירז", השיר הראשון שגם נושא את שם אלבום הבכורה של סטטיק, הוא שם את הכל על השולחן: הגירושים משרית, תיק האימוץ, הפרידה מבן אל, מחיר התהילה והבלינג עם הפרצוף על הצוואר. כשהשיר נגמר עם השורה "אתה יודע מה? פאק סטטיק, אני הולך לעבוד על New shit", מד ההייפ, שכבר הגיע למקסימום שלו אחרי שידור הסרט המדובר, השתולל. אלא שהניו שיט שלירז מבטיח לא בדיוק ניו.
סטטיק ננעל במשך חודש בווילה בקיסריה עם חבורת היוצרים הכי מצליחים של ישראל בשנים האחרונות: ג׳ורדי (אין צורך להסביר מי האיש), רון ביטון שיודע להיתפס למילה ולחזור עליה מספיק פעמים בשביל שתהפוך לפזמון, איתי שמעוני שביחד עם ביטון אחראי על "פאוץ'" אבל גם לבד כתב שירים מעולים כמו "מה אתה רוצה" של אלה לי, והצמד הטרי בחבורה, טריאנגל, שהפיקו את "דובשנייה" ואת שיר האירוויזיון של עדן אלנה. עם חבורה כזו והכישרון של סטטיק אפשר היה לצפות למשהו שעוד לא שמענו בישראל. בפועל, רוב השירים באלבום בהחלט עשויים טוב, אבל עדיין לא נותנים את אותה תחושת חדשנות שמצופה מפרויקט שאפתני כזה.
"לירז" למשל, הוא כן שיר מעניין עם טקסט חשוף במיוחד, בטח ביחס לרמת הסלביות של הדובר, והפזמון באווירת אימג'ן דרגונס הוא פיצוח מעולה שהופך את המונולג-דיאלוג הזה למשהו מדבק שיכול לעוף ברדיו. אבל חשוב לזכור שהקונספט של אמן (ובפרט ראפר) שמדבר עם עצמו הוא לא חדש כל כך. זה כנראה אחד הטריקים הכי ישנים בספר, והמחווה ל"סטן" של אמינם ברורה. למזלו, כשהביצוע טוב אפשר לסלוח על היעדר החדשנות, וזה באמת שיר טוב.
במסיבת ההשמעה שסטטיק ערך לאלבום בתחילת השבוע, הוא סיפר שעלה רעיון לחלק את האלבום לשני חלקים: החלק המסיבתי והקליל והחלק האישי והעמוק יותר. "בלנסיאגה" ו"רונדלים" שמגיעים בצמוד שייכים לחלק המרים יותר. הראשון הוא שיר "אפל" וחרמני שכולל קריצה לשיר הראשון עם "לשדים שלי יש סטמינה", ובשיר השני נשמע שאפילו לא ממש החליפו את הביט מ"דובשנייה". זה מוזר לשים את שני השירים אחד אחרי השני, כי הם די נשמעים אותו הדבר: מילה אחת שהופכת לפזמון ("בלנסיאגה גה גה" - "רונדלים, רונדלים, רונדלים"). ב"לירז" הוא צועק שהחיים שלו נעצרו בגיל 26, וזה באמת קצת מרגיש ככה כשהוא שר על "חבורה של בננות".
גם "הפשע המושלם" שייך לחלק הזה, אבל הוא מוצלח הרבה יותר. אין לסטטיק מה להתבאס שהגרסה עם אודיה נגנזה, כי הכל לטובה ועדן בן זקן מתאימה לשיר הזה הרבה יותר. יש בישראל רק זמרת אחת שיש לה מספיק אטיטיוד בשביל לסחוב אותו בכזו קלילות, שלא לדבר על השורה "היי אדון שוטר, תיקח אותי לתחנה".
אבל עם כל הכבוד לבן זקן וכל העבודה הקשה של סטטיק והחבורה בווילה, בסוף השיר הכי מוצלח באלבום הוא זה שהוקלט מחוץ לה: "טרנטולה" עם אגם בוחבוט. סטטיק ואגם מרחפים על ביט דמבואו (dem-bow) ברזילאי - בחוכמה ויתרו על הכפיים של רוסליה בשביל שהרפרנס לא יהיה ברור מדי - ומחליפים מהלומות כל אחד בתורו. ההפקה, החרוזים של סטטיק שנכתבו סביב עכבישים, השילוב של "עכביש קטן" ו"בוקר טוב לדרקולה" - הכל במקום. והמחשבה שאגם תיקח את הקו הזה הלאה בקריירה שלה? פחד אלוהים.
בחלק העמוק יותר של האלבום נמצאים "להיט של שיר אחד", "תחנונים" ו"מחול". הראשון מתחפש לשיר על שברון לב, אבל דווקא בשורה הכי בולטת שלו מסתתר מסר לא כל כך נעים: "אם את כוכבת, אז למה את לא בשמיים שלי?". שרית פולק, אשתו לשעבר של סטט, נכנסה לבית "האח הגדול" בשביל לזכות באור זרקורים משלה וקצת משתמע שזה לא התאים לו - כי אם היא כוכבת היא צריכה להיות "בשמיים שלו". מה קרה לסטטיק של "לא צריכה להיות אישה של בית" מ"אפס מאמץ"?
ב"תחנונים" הוא שר על "לילות לבנים, שעשית לי סרטים ישנים" וממשיך עם "לא אומר שטעית, אבל איך לא ראית כמה כולם בנו עלי, אני לא גינדי, וגם בטוח לא גילטי". לעומת המסר המיושן בשיר, ההפקה עצמה היא דווקא ניסוי מעניין של דריל-מזרחי באווירת טיפקס.
"מחול" כנראה מייצג הכי טוב את הקו של סטטיק בכל האלבום: 2:20 דקות שבהן הוא מכריז שהוא סולח לכולם. למרות שהאלבום עושה רעש של חשבון נפש, למעשה זה לא בדיוק המצב. בשיר הראשון הוא אמנם מזכיר את כל הנושאים הטעונים, אבל לא באמת מפרק אותם לאורך האלבום. גם "לשטוף את העיניים", שיתוף הפעולה עם איתי לוי, עוזר להעביר את הנקודה. בפזמון הם שרים "בלילות, עשית את מה שילדות טובות לא עושות. נתת למה שלא צריך לקרות, כן לקרות. נתת להם לשטוף את העיניים". שוב עולה השאלה, איפה סטטיק של "תשימי מיני, אני לא קנאי"?
סטטיק רוצה להביא את עצמו ודברים שלא היה יכול לעשות כחלק מהצמד. הבעיה היא שלא בטוח שמישהו מעוניין ספציפית בסטטיק עצמו. כאלבום, "לירז" מרגיש יותר כמו "אני קקטוס" מאשר "אחלה גבר" או "אפס מאמץ", ויש סיבה שהם הצליחו הרבה יותר. כמה אפשר עוד שירים גנריים באווירת "אני ראפר וכוכב פופ ואוהב בחורות"? התעייפנו.
גם "דובשנייה", שחלק מהשירים באלבום מזכירים אותו מאוד, לא היה עובד אם היה מתבסס רק על "פויה, ילדה רעה של טיקטוק". זה האיזון שבו עם אגם ("בוא אני אזרוק עלייך אלפיה") שהפך אותו לפרש יותר. לא סתם השירים עם עדן בן זקן ואגם בוחבוט מתבלטים, וזה לא עניין של פמיניזם אלא של היצע וביקוש - השוק רווי באמנים ששרים על כמה שטוב להם או רע להם. שמענו מספיק מזה, אם אפשר אנחנו מעדיפים ניו שיט.