בתקופה שבה נוסטלגיה הפכה לאלמנט הכי בולט במוזיקה, הופעה של 50 סנט - שרק לפני שלושה חודשים הופיע בסופרבול מאותן סיבות בדיוק - אמורה להיות מתנה בעטיפה. Candy Shop, In Da Club וגם 21 Questions הם שירים שגרמו למי שגדלו בניינטיז להזיע את עצמם למוות במסיבות עמוסות באמצע העשור הקודם, וההופעה של הראפר בהיכל מנורה אמש הייתה מבחן מעולה. בעיקר לקהל.
מפיקים ישראלים בעשרים השנים האחרונות (וכנראה מאז ומעולם) התמקדו בהופעות של אמני חו"ל מסוג אחד בלבד: גאנז אנד רוזס, הסקורפיונס, דיפ פרפל וכל הרכב רוק שהיה פעיל אי שם באייטיז. 50 סנט הוא סוג של סקורפיונס בשביל הדור שלנו, המילניאלס. אני לא חושב שמישהו ציפה שפיפטי ייתן את שואו חייו אתמול (אם כן, הוא בבעיה) - כי גם כשהיה בשיא הוא מעולם לא נחשב לפרפורמר ענק. ושוב, האיש לא הוציא להיט אמיתי תקופה ארוכה.
במשך כל ההופעה התלבטתי אם פיפטי בא לעבוד או שהוא בא לעבודה. כשהוא מלווה בדיג'יי, להקת חיזוק, שני הייפמנים ורקדניות, הוא ביצע משהו כמו 30 שירים או לפחות חלק מהם. למרות שקנדי שופ הוא בין השירים הראשונים שעולים לראש כשחושבים עליו, הראפר בן ה-47 "בזבז" אותו כבר על תחילת המופע, רגע לפני שביצע את The Woo שהוציא יחד פופ סמוק (שנרצח זמן קצר לפני כן, ועשה בעצמו מחווה לקנדי שופ בחלק שלו).
אבל פיפטי לא נרתע, כי הוא ידע טוב מאוד שיש לו עוד הרבה קלפים לשלוף: Ayo Technology, No Romeo No Juliet, Many Men וגם I'm The Man שהפתיע מאוד. In Da Club היה השיר שלשמו התכנסו אתמול במנורה אלפי המעריצים - חוץ מאחד שישב לידי וידע את כל המילים לכל השירים, שאפו - וזה השיר שגם פיפטי כנראה מחכה לו בהופעות. קל לזהות לפי תותחי הקונפטי שירו מטח בשנייה שהביט התחיל. למרות שמחר יחגוג יום הולדת 47, הוא מצליח לעמוד בקצב של עצמו, ובכלל לכל אורך הערב סחב את השירים יפה מאוד.
באמצע הייתה הפסקה שבה ההייפמנים של הראפר פתחו בקבוקי קוניאק, מהמותג שהוא בא לקדם בסיבוב ההופעות העולמי, ועשו לחיים עם הקהל. זה, נניח, לא נראה בהופעה של הסקורפיונס, וזה בסדר. "תסתכלו עליי, אלה החיים שבחרתי", מראפרפ פיפטי ב-Hustler's Ambition. צריך לזכור שמדובר בבן אדם שהמוזיקה הצליחה להוציא אותו ממעגל הפשע אחרי שסחר בסמים כבר בגיל 12, נורה בכל הגוף וכמעט מת. לא מעט מהראפרים המוצלחים בעולם הגיעו לסיטואציה שבה הם עומדים מול מיקרופון כי לא הייתה להם ברירה אחרת. ילדות קשה, סחר בסמים, אלימות, או לנסות לשיר על זה ולהרוויח כסף - המנגנון הזה עדיין טבוע בחלקם, וזה מה שגורם לקהל לקבל פרסומת בת 3 דקות למותג קוניאק.
פיפטי לא הפסיק לחייך לקהל, זרק מגבות ואפילו עצר בשביל לעשות סוג של סלפי עם אחד המעריצים בשורה הראשונה. אבל חוץ מהשירים שהוזכרו כבר, קשה להצביע על אירוע שאזכור מההופעה הזאת, ואני עדיין לא בטוח לגבי שאלת ההגעה לעבודה. אני בטוח אזכור את הצל עומד שורה לפניי, מנסה לשמור על פאסון מוגזם. אני גם אזכור שהסאונד של מנורה לא היה טוב, ובטוח שאפשר להוציא יותר בהיכל עם אקוסטיקה שמתמודדת עם הצרחות של כרוז מכבי תל אביב ביום-יום.
אז למה בכל זאת יצאתי מרוצה מההופעה? כי זה היה מבחן, בעיקר לקהל הישראלי, שצריך להוכיח אם יש מקום בלוח השנה שלנו להופעות גם כשלא מדובר בכוכב הכי גדול בעולם כרגע. זו בכל זאת הייתה הופעה שרלוונטית לדור שלם בישראל הרבה יותר משאר להקות הרוק הבוגרות, שסליחה אבל אשמח לפגוש מילניאלי שמאזין לרפרטואר שלהם ביום-יום. אני יכול רק להניח שחלק מהביקורות על המופע של פיפטי סנט יטענו שמדובר ב-has-been (מה שנכון) אבל, כאמור, כל מי שקנה אתמול כרטיס כנראה ידע שלא יצא לו שיר טוב כבר עשור.
בהמשך הקיץ יגיעו לכאן גם הראפר ריק רוס וג'סטין ביבר (אם הפרצוף ישתחרר), והיו לנו כבר מאלומה ומארון 5. כשמסתכלים על זה מהזווית הרחבה יותר - ישראל והופעות החו"ל בדרך הנכונה, בעיקר כשלא קופצים מעל הפופיק וכל אמן מופיע באולם שמתאים לו. טפו, טפו, ועוד נראה את דרייק שם פתק בכותל.