פתאום אני לא זוכרת מילה ממה שאומרים לי. אני יכולה להכין קפה שלוש פעמים כי שכחתי שכבר הכנתי

שנה אחרי שהגיעה למקום השני באירוויזיון 2025 עם השיר New Day Will Rise, יובל רפאל חוזרת שוב לבמה הגדולה בעולם, הפעם כיוצרת. רפאל, ביחד עם צליל קליפי, נדב (נאבי) אהרוני ונועם בתן, יצרו את השיר "מישל" שייצג את ישראל בגמר בווינה במוצאי שבת בביצועו של בתן.

"לא הייתה לי מחשבה לכתוב שיר לאירוויזיון, זה נטו צליל ונאבי. שני אנשים שהתחברתי אליהם ברמה האישית מאוד והחיבור הזה הוליד את השיר. רצינו שזה יהיה מרים ויביא אושר ונחת. השנה אנחנו רוקדים וכיף לנו, משתחררים קצת מהכאב המאוד מאוד חד, מותר לנו קצת. החטופים שלנו בבית, אז אפשר להשתחרר".

פורסם שהייתה מלחמת קרדיטים בשיר ושאתם, יוצרי השיר, לא אהבתם את הצטרפותו של נועם לרשימה.
"נועם נכנס בדיוקים הסופיים של השיר בהקלטות, וזה היה בהסכמת כולם. החיבור שלו לשיר זה אחד הדברים הכי חשובים בעיני כולנו. הכל היה חברי, אנחנו צוות שרוצה את טובת השיר ואת טובת נועם".

מה אמרת לנועם לפני שהוא טס?
"שכל זמן שהוא בארץ שיידאג שהחלק הטכני יישב עליו מתוך שינה. מעירים אותו והוא עושה את הנאמבר 100 מתוך 100. אבל אמרתי לו גם, 'כשאתה מגיע לשם, תשתחרר מהכל ותהנה'".

כמה זה קשה להיות באירוויזיון כשהאווירה היא נגד ישראל, חרמות, פרישות מהתחרות של מדינות?
"אני אדבר מהמקום שלי, לי ספציפית מאוד תרם המצב הזה דווקא בגלל השנה שהייתי בה. בשילוב עם השיר שהגעתי איתו, שכל כולו מסר והמטרה העילאית שלו זה להעביר אותו החוצה, דווקא הבוז והעוינות והרצון להחרים אותנו הזכירו לי על מה אני שרה, חיבר אותי מחדש לרגש ולמסר של השיר".

את חושבת שהמצב מחבל בסיכויי ההצלחה שלו?
"ברור שזה יכול לפגוע, הרבה אנשים שאולי בסתר יאהבו את השיר ואת הביצוע של נועם, יכולים לא להצביע רק בגלל שהם שונאי ישראל או שופטים את המצב. בדיוק בגלל זה ייעצתי לנועם להגיע הכי מוכן ולהתרכז אך ורק בעצמו, בנאמבר שלו ובכבוד שהוא רוצה להביא. זה לא באמת רלוונטי להתחבר למדינות אחרות, זה כיף ובונוס מדהים אבל אם זה לא בקלפים שלנו בשנים האלה – הכל בסדר. זה לא חייב להיות".

הזוכה של האירוזיון לפני שנתיים החזיר את הגביע, מה היית רוצה להגיד לו?
"אני ראיתי את נמו במסדרון של האירוויזיון שלי, הוא הסתכל עליי ממש ודאגתי להסתכל עליו מאוד בחדות בחזרה, בלי להגיד כלום, עם חצי חיוך. האמירה הכי גדולה זה שאני עכשיו הולכת לעלות על הבמה ושהמדינה שלי עדיין חלק מהתחרות הזאת והיא לעולם תהיה. ההסברה הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות לאנשים האלה זה להמשיך להיות נוכחים כל הזמן ולהמשיך לעשות את המוזיקה הכי טובה שיש ולהביא כמויות של אור וצבע וייחודיות ואחדות. מנסים להדביק לנו שם של רוצחים ואנשים רעים ובסוף אנחנו באים עם הכי הרבה אהבה".

אני עדיין חיה את הדבר הזה

רפאל (25) היא ניצולת 7 באוקטובר. היא בילתה יחד חברותיה במסיבת הנובה, שרדה את הטבח במיגונית המוות ליד קיבוץ בארי, אחרי שהסתתרה מתחת מתחת לגופות והעמידה פני מתה במשך שעות ארוכות, גם לאחר שספגה רסיסים.

שנה וחצי אחרי האסון, היא כבר ייצגה את ישראל באירוויזיון. בשנה שחלפה מאז היא מופיעה בארץ ובחו"ל, ולאחרונה גם קיבלה פרס מיוחד מטעם ארגון "איחוד הצלה", מידיה של גל גדות. רפאל הוציאה מיני אלבום בשם 22:22, ולפני מספר חודשים עלתה באמפי תל אביב להופעה הפתוחה הראשונה בקריירה שלה, שהייתה סולד אאוט. בעקבות ההצלחה פתחה הופעה נוספת ב-20.6 ברידינג 3. "היה לי מאוד חשוב שיהיה לכולם ברור שאני פה להישאר, ועכשיו אני מרשה לעצמי לקחת את הזמן ולדייק את מה שאני רוצה להוציא. אני כל הזמן עובדת, נקודה. אין לי רגע של מנוחה, חמסה, וחשוב לי שמה שאני מוציאה יהיה מדויק ונכון".

איך מתבטאת הפוסט-טראומה בחיים שלך היום?
"היא תמיד תהיה חלק ממני. הרבה פעמים היא דווקא מחזקת אותי כי אני אומרת לעצמי, יצאתי משם, אז אני יכולה לצאת מהכל. אבל יש התמודדות, אפילו ברמה של סיוט בלילה ולקום בוקר למחרת ליום מלא בעבודה כשאת צריכה להיות מחוברת ונוכחת. זה קשה, אני עדיין חיה את הדבר הזה".

לאחרונה אבחנו אצל רפאל תופעה רפואית בשם פגיעת פיצוץ, אבחון שהסביר את בעיית הזיכרון והניתוקים שהיא חווה מאז 7 באוקטובר. "זה משהו שקורה בעיקר לחיילים כי יש להם הרבה חיכוכים עם רעש של פיצוצים והדף. מתברר שבגלל שהיו יריות ורימונים מתמשכים במיגונית שזה מקום מאוד קטן, הייתה תזוזה במוח וזה הוביל לפגיעה בזיכרון".

מתי התחלת להרגיש את זה?
"הייתי בבית קפה עם החברה הכי טובה של אחותי והיא התחילה לדבר על משהו שהיה יום לפני ולא היה לי מושג על מה היא מדברת. חור שחור, לא זוכרת כלום. אנחנו כבר שנתיים ומשהו אחרי המקרה וזה כבר פגש אותי באלף ואחת סיטואציות. אני אשת שיח ואוהבת להיות האדם הזה שמתייעצים איתו ונשענים עליו, אבל עכשיו זה קורה ואני לא זוכרת מילה ממה שאומרים לי. כשהרופא נתן שם למה שיש לי, זו הייתה הקלה. עברתי תלאות עם זה, הקרובים אליי נפגעו ממני, לא הצלחתי לנהל אורח חיים רגיל, לדבר עם אנשים".

איך זה השפיע?
"בכל דבר. בהתחלה חברות שלי היו נפגעות ממני כי חשבו שלא הקשבתי או לא הייתי מרוכזת, אף אחד לא האמין לי שאני באמת לא זוכרת. אפילו בעבודה. אני יושבת עם בן אדם לסשן, אנחנו לומדים להכיר אחד את השני, ואחרי כמה ימים אני אפגוש אותו ברחוב ואני לא אזהה אותו או אזכור איך קוראים לו. זה תסכול לא נורמלי. או שאני יכולה להכין שלוש פעמים קפה כי אני לא זוכרת שהכנתי קפה. זה היה מאוד קיצוני".

איבדת חברים בגלל זה?
"הקרובים אליי נפגעו ממני ברמה שכבר לא היו מדברים איתי כמו פעם, אבל ברגע שהבינו, הבינו".

את מרגישה שאת מתחילה לחזור לחיים נורמליים?
"שום דבר בחיים שלי כרגע לא נורמלי, אבל מהמקום הכי טוב שיש. אני כל כך מאושרת במקום שאני נמצאת בו".

בדיעבד, 7 באוקטובר זה היום הכי גרוע בחיים שלך, אבל גם יום ששינה את החיים שלך כל כך לטובה.
"השינוי התודעתי שהוא עשה לי והכאפה שהוא נתן לי לחיים ולאיך החיים צריכים להרגיש, זו המתנה. מהמקום המאוד אישי. לא הייתי מאחלת אותו לאף אחד והלוואי שאף אחד לא היה צריך לחוות אותו".

לא הסכמתי לעצמי לרדת מהבמה

היא ידעה שמקומה על הבמות כבר מגיל צעיר. ועדיין, ההשתתפות ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" בגיל 23 הייתה הניסיון המקצועי הראשון שלה בעולם הזה. "הייתה נקודת מפנה בביטחון העצמי שלי כשהייתי בכיתה ז'. הייתה מנהלת שהפנתה תשומת לב לחזה שלי, שהיה מפותח יותר משל אחרות. בוקר אחד היא אמרה לי שהחולצה שלי קצת חשופה וזה לא מתאים. אני הייתי צוציקית קטנה בת 11 והקשבתי לה. אמא שלי ואני הלכנו לקנות חולצות אחרות אבל גם זה לא סיפק אותה. הן היו חולצות סגורות אבל צמודות, היא ביקשה ממני לקנות חולצות אוברסייז, כמו של בנים. בדיעבד אני מסתכלת על הסיטואציה הזאת ומבינה כמה היא לא לגיטימית, אבל באותה תקופה מה הבנתי בכלל? המנהלת התקשרה לאבא שלי ואמרה לו שאנשים מסתכלים על זה, זה פרובוקטיבי ולא בסדר. ואבא שלי, ממקום של כבוד למנהלת שאומרת את זה אז היא בטח יודעת, החליט להקשיב לה. וברגע ששמים לך זרקור על משהו שקשור למראה שלך, לאט לאט את לא מסתכלת רק על זה, אלא על הכל. מעולם לא הייתי ילדה שהתעסקה במראה החיצוני עד אז, כל מה שעניין אותי זה המוזיקה והבמה. מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב על זה והתפתחה לי בעיית ביטחון עצמי. פיתחתי מערכת יחסים לא טובה עם הגוף שלי".

איך זה התבטא?
"כבר לא הרגשתי בנוח על הבמה וזה מנע ממני להיות מי שאני. הייתי במגמת מחול והרגשתי איך חוסר הביטחון גובר עליי. זה להיות המון על במה מול כל החברים בבית הספר והרגשתי שרואים את כל חוסר הביטחון שלי. פתאום העדפתי להיות מאחורה, עברתי ללבוש חולצות אוברסייז, לא רציתי שיראו לי את הבטן. ריסקו אותי לקרקע. יחד עם זה, חייתי איזשהו דיסוננס מאוד מאוד גדול בין מה שאני מרגישה לבין מה שידעתי שאני, ולא הסכמתי לעצמי לרדת מהבמה. השארתי את עצמי בכוח במשך כל השלוש שנים האלה במגמה. זה היה מאוד קשה. לא ויתרתי למרות שמאוד רציתי. רכזת המגמה הלכה איתי יד ביד ולא ויתרה לי גם כשהיה בכי בלתי פוסק. אם נגיד היה צריך לשים אותי בבגד מסוים כדי שארגיש בנוח להיות על הבמה, היא עשתה את זה, ויאמר לזכותה שהיא באמת תרמה לזה שאני אשאר יובל שהייתה אמורה וצריכה להיות".

זה הוביל להפרעות אכילה?
"אף פעם לא היו לי הפרעות אכילה קיצוניות, אבל זה כן נהיה חלק הרבה יותר מדי משמעותי מהחיים שלי".

את כועסת היום, במבט לאחור?
"אני אשקר אם אגיד שלא".

יצא לך לסגור איתה מעגל?
"לא, אבל אם היא קוראת ושומעת אולי היא תבין כי היא בטח לא חשבה שזה משהו שיישאר איתי ככה ושישפיע עליי ברמה הזאת. ואולי נשות חינוך אחרות גם יכולות לקחת את זה ולהבין שהן לא יכולות להגיד כל דבר, שהן צריכות להיזהר".

כמה זמן ליוותה אותך התחושה הזו?
"עד היום, ברמה כזו או אחרת. אני זוכרת שהייתי רואה בטקסים של בית ספר את הילדים על הבמה והייתי מסתבכת עם עצמי כי לא היה לי הביטחון לעלות וכל כך רציתי".

מתי הצלחת להתגבר ולעלות על במה?
"התגייסתי לצבא, עשיתי שירות צבאי מלא, שמנתי שם המון. במקביל, המשכתי להילחם בחוסר הבחטחון והייתי מעלה פה ושם פעם בשנה סרטון לאינסטגרם שאני שרה בו. אבל כשאת מפתחת חוסר ביטחון עצמי ואת תחת דיבור שלילי כלפי עצמך, הוא יכול להשליך על כל אספקט שאת מאוד מאוד רוצה להצליח בו, אז זה גם השליך בביטחון העצמי לגבי המוזיקה והמשחק. האם אני מספיק טובה, האם כולם שומעים את הזיופים שלי? ממש אחרי הצבא עשיתי ניתוח הקטנת חזה וזה מאוד תרם לי לביטחון. זה כבר לא היה משהו כל כך בולט ולא מנע ממני דברים. אחרי הצבא עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות וחסכתי לטיול אחרי צבא. טסתי וחזרתי לארץ בערך שנה לפני 7 באוקטובר. השנה הזו הייתה שנה מאוד קשה עבורי".

למה?
"הגעתי לגיל שכבר ציפיתי להגשים בו את החלום שלי, שעכשיו אני כבר חייבת לעשות ואני לא יודעת אם אני מרגישה מוכנה. חוסר הביטחון והקולות עדיין קיימים, זה לא משהו שהצלחתי להיפטר ממנו. חזרתי בשנה הזו לעבוד במכירות ולא אהבתי את זה. זה כל יום הפגיש אותי עם איפה אני נמצאת ואיפה אני רוצה להיות. מצד אחד, הייתי כל כך בלחץ לעשות משהו להגשמת החלום, מצד שני, הייתי כל כך בחוסר ביטחון שלא הצלחתי לעשות כלום. במשך חצי שנה התגרדתי בכל הגוף וכשהלכתי לרופא אלרגיות הוא אמר שזה לא אלרגיה אלא נובע מלחץ. הייתי מאוד בלחץ כל השנה הזו ואז הגיע 7 באוקטובר".

יש לידי בן אדם שמבין בדיוק מה אני עוברת

לפצע של 7 באוקטובר לקח זמן להתאחות. "לא עשיתי בשנה שאחרי האסון שום דבר שלא קשור לנפש שלי וזאת הסיבה היחידה לזה שאני נמצאת איפה שאני נמצאת היום. הייתי מתעוררת בבוקר במשך שנה וחצי ושואלת את עצמי, מה יעשה לך טוב היום? הייתה לי פניות רגשית להתעסק גם במה שלא עושה לי טוב ולרפא אותו. הקפתי את עצמי בחברות שניצלו איתי מהנובה ובקהילת הנובה, טסנו לריטריטים בקפריסין, טיפולים פסיכולוגיים אישיים וקבוצתיים עם אנשים שחוו את אותו דבר וגם גרוע ממך, לרקוד שוב בפעם הראשונה לצלילי מוזיקת טראנס ואז התחלתי עם ההסברה. סיפרתי את הסיפור האישי שלי בדיסוננס מאוד גדול. מצד אחד, ימים רצופים של פגישות עם שגרירים, מסיבות עיתונאים, כתבות ולכל אחד אני מספרת מההתחלה ועד הסוף מה עבר עליי באותו היום, שזה לפתוח את הפצע שוב ושוב. אבל זו הדרך היחידה לשינוי, להסתכל לאנשים המשפיעים האלו בעיניים ולגרום להם להבין, אז גם אם הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, הבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי כי יש לזה משמעות. בדיעבד, היה בזה משהו מאוד טיפולי כי מרוב שסיפרתי את זה ובכיתי על זה, כאבתי את זה כל כך הרבה פעמים, כבר עברתי תהליך כלשהו של עיכול. מין השלמה והבנה. בשלב הזה הגיעה אליי הצעה מ'הכוכב הבא'".

אמרת מיד כן?
"היה בי את הפחד, אבל מהר מאוד הבנתי שאני הולכת על זה. יש עניין שנקרא אשמת השורד, והייתה בי הרבה מאוד אשמה על למה אני יצאתי מהמיגונית הזאת ואחרים לא יצאו, למה נתנו לי עוד הזדמנות? אמרתי לעצמי, 'קיבלת את המתנה לחיות לעומת אחרים שלא, דיר בלאק את מזלזלת בחיים וממשיכה לחיות מאחורי פחדים'".

היו מחשבות לפעמים שאולי הסיפור שלך הוא זה שעושה בשבילך את העבודה?
"חד משמעית, חלק מהסיבות שבגללן נבחרתי זה בגלל הסיפור שלי. גם אין לי שום חרטה על זה, אני מרגישה שהייתי צריכה לשאת את הדבר הזה איתי כדי לייצג אותנו בכבוד בשנה הזאת, זה בדיוק מה שהשנה הזאת הייתה צריכה. אבל מצד שני, אם הכישרון שלי לא היה באותה הרמה, לא הייתי מנצחת וגם לא הייתי מגיעה למקום השני באירוויזיון".

בשנה וחצי האחרונות נמצאת רפאל בזוגיות עם הזמר עידו מלכה, שאותו הכירה בתוכנית. "זה נורא כיף", היא מספרת בחיוך, "יש לידי בן אדם שמבין בדיוק מה אני עוברת, הוא מכיר את התחום. הוא מדבר את אותה השפה, את אותם קשיים ואת אותם הצלחות וזה כיף לחזור הביתה לזה".

אין קושי כשאתם חולקים את אותו מקצוע?
"לא חוויתי זוגיות אחרת בתוך התחום הזה כדי לדעת איך זה. ברור שיש את הלחצים כי אני כל כך רוצה את ההצלחה שלו ולתרום לו, אבל גם לי יש המון מה לעשות אז לפעמים זה מתנגש. ולהפך כמובן. לפעמים אני רגע צריכה את התמיכה שלו אבל יש לו סינגל לטפל בו. אבל מעבר לזה, יש לו כל כך הרבה הבנה עם מה אני מתמודדת וזה כתף כל כך טובה להישען עליה. זה בן אדם שאוהב אותי, מכיל אותי ויודע תמיד מה להגיד כי הוא כל כך מבין וחי את העולם הזה בעצמו".

שניכם בלו"ז אינטנסיבי. כמה זה מקשה על הקשר?
"אנחנו גרים ביחד, אז אנחנו מתעוררים בבוקר ביחד והולכים לישון ביחד, את הסופ"שים אנחנו עושים ביחד ולפעמים גם יוצא לנו לעבוד יחד. בתוך לוח הזמנים שלנו, אין יותר טוב מזה. אני לא יכולה להתלונן על זה".

אפשר לעשות חופשה ביחד או סתם לקום בבוקר ולקחת יום חופש?
"היינו צריכים להפעיל את מנהלת היומן שלי, את מנהלת היומן שלו ואת כל הגורמים האפשריים ובסוף אחרי חודשיים וחצי הצלחנו לסגור תאילנד. מעבר לזה, שנינו לא קורצנו מהחומר של לבוא ולהגיד 'היום לא בא לי'. אנחנו בדרייב מטורף להגשים את הדבר הזה וללכת כמה שיותר רחוק, אז לא בא לנו לקום בבוקר, להישאר בבית ולראות טלוויזיה".

יכולה להיות לפעמים קנאה מקצועית?
"כשאת כל כך רוצה להגשים את הדבר הזה אז לפעמים הדשא של השכן ירוק יותר, אבל אז את נותנת לעצמך כאפה וחוזרת לתלם. יש לו את הקריירה שלו ולי יש את הקריירה שלי וזה לא ייראה אותו הדבר. אבל יש רגעים, נגיד כמו פסטיגל, הלוואי והייתי עושה את הפסטיגל השנה, את מבינה? היה רגע כזה של 'איזה כיף לך שאתה עושה', אבל מהר מאוד את חוזרת ל'יש לי מלא מלא דברים לעשות בזמן שהוא עושה פסטיגל'. זו הדרך שלו, זו הדרך שלי".

היית רוצה לעשות פסטיגל?
"הייתי הכי ילדת פסטיגל בעולם, זה אחד הדברים שהניעו אותי בתור ילדה לעלות על הבמה, אז ברור. וזה מרגש שהשנה בן הזוג שלי עמד על הבמה הזו והגשים חלום ילדות שלו. כשהתארחתי שם ועמדתי איתו על הבמה זה הרגיש כמו רגע שלם ומרגש".

עידו ואת מאוד צעירים, אבל כבר יש מחשבות על חתונה וילדים?
"אני ממש מאלה שחלמו להיות אמא צעירה, אבל, ויש אבל גדול, אני התחלתי קריירה עכשיו, אין סיכוי שיהיה ילדים בתקופה הזאת. יש לי הרבה יותר מדי מה לבסס לפני. והרבה יותר ממה שחשוב לי להיות אמא צעירה, חשוב לי להיות אמא נוכחת שיכולה לאפשר לילדים שלה גם את הנוכחות שלה".

אז את עוד לא שולחת לעידו תמונות של טבעות?
"לא, זה עוד לא שם. כרגע אנחנו בזוגיות מאוד מאושרת, כיף לנו וטוב לנו בדיוק בנקודה שאנחנו נמצאים בה".

את מנהלת מערכת יחסים זוגית מתוקשרת מרגע שהכרתם ובאופן כללי הפרסום הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלך כבר למעלה משנה, את נהנית מזה?
"לפעמים זה בא בטוב ולפעמים זה לא בא בטוב, כי בסופו של דבר למרות שאת בן אדם מוכר וידוע, עוברים עלייך ימים ורגשות ורגעים. אבל גם פה אני יודעת לתת לעצמי את הסתירה ולהגיד, זה הקהל שלי והם רק רוצים לתת לי אהבה".

כשחזרת לארץ מהאירוויזיון סיפרת שהיה לך רגע קשה כשכולם חיכו לך בשדה התעופה ורק רצו לתת לך אהבה. ההמולה הלחיצה אותך וגרמה לך רגע ללכת להירגע ולחזור. זה קרה לך שוב מאז?
"זה יכול לקרות. אנחנו ישראלים, הכי משפחתיים בעולם, זה ישר חיבוקים וישר אהבה וכולם מרגישים הילדים של כולם ולפעמים בשילוב עם הטראומה זה מרגיש מאוד סוגר. בא לי לתת את כל האהבה בעולם, אבל אני צריכה שנייה את הספייס שלי. אז או שאני אגיד שממש עוד רגע אני איתם ולפעמים זה פשוט בעיניים. הרוב מבינים, אני מאוד יודעת לתקשר מה אני צריכה ואני תמיד אעשה את זה בנועם. אני בסוף אני מבינה שהם כרגע נמצאים באהבה כלפיי, הדבר האחרון שאני ארצה זה לפגוע. פשוט גם חשוב לי לשמור על עצמי תוך כדי וזה בסדר. הצבת גבולות אבל בעדינות. כשנחתתי מהאירוויזיון, לדוגמה, ממש הייתי צריכה שישימו אותי רגע בחדר בצד, להסדיר נשימה ואז חזרתי ועשיתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות".

בתוך כל האהבה הזו וההופעות והקהל והבמות, איזה מערכת יחסים יש לך היום עם הגוף שלך?
"להגיד שהשתחררתי מכל חוסר ביטחון שהוא, זה שקר אחד גדול. אני חושבת שכולם חווים חוסר ביטחון ואני לגמרי חלק מהדבר הזה, אבל זה כבר תופס הרבה פחות משקל".

את אוהבת את איך שאת נראית היום?
"אני אוהבת את מי שאני, אני אוהבת את מה שאני רואה במראה. אם פעם הייתי רוצה להיראות בצורה מסוימת, ובדרך לשם הייתי מסתירה את עצמי, לועגת לי, רומסת אותי, היום אני רוצה להיראות בצורה מסוימת, אבל זה חלק מהמטרות ואני אגיע לשם תוך כדי שאני מגיעה לעוד הרבה מאוד דברים אחרים והכל בסדר אם בדרך אני איראה בצורה מסוימת אחרת, ואני ממש שלמה עם זה. הכל ממש טוב, הייתי רוצה לרדת כמה קילוגרמים במשקל, אבל אני לא באובססיה על זה. אני לא באובססיה על איך אני נראית ואיך מסתכלים עליי. היום אם אני אצטרך לבחון סרטון מסוים זה כבר יהיה איך שרתי, האם נשמעתי כמו שרציתי, האם זה היה מספיק. ולא משום מקום אחר".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור: ערן ישראלי | שיער: אסי שדה | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: מלון אלקונין, תל אביב