בדם יזע ודמעות של אלין, אייל גולן סוף סוף הופיע הערב (חמישי) בבלומפילד. כ-30 אלף מעריצים ומעריצות הגיעו לחגוג יחד עם הזמר שהתחיל את הקריירה שלו עם הופעות מועדונים לצד עופר לוי ודורון מירן או מושיק עפיה וליאור נרקיס, כשעוד היו זמרי דיכאון. לקח לו המון זמן להגיע למעמד כזה, ובזמן שאמנים אחרים רודפים אחרי החלום של פארק הירקון, אייל הלך "על בטוח".
כשברקע פרשת משחקי חברה חוזרת לכותרות עם התביעה האזרחית מצד המתלוננות ט׳ ונ׳, אייל הכריז על מסיבת עיתונאים ואז נבהל מרמת העניין שהתקשורת והציבור גילו, וביטל את הראיונות כמה שעות לפני תחילת המופע. זה היה צעד די פחדני, והוא היה צריך לחזות את זה מראש - אבל כל עוד הוא לא הוציא מילה על הפרשה, המופע עצמו נשאר הפוקוס העיקרי.
וזה בהחלט היה מופע מרשים. כבר מהפתיח הדרמטי של שבעים הנגנים מהסימפוניה הירושלמית, אפשר היה להבין שמדובר בחתיכת רגע. הוא פתח את הערב עם "צליל מיתר", כנראה השיר הכי טוב שלו - פריווילגיה שרק אייל גולן יכול להרשות לעצמו היום בישראל, בכל זאת אין יותר מדי זמרים שמחזיקים בקטלוג עמוס בלהיטים על זמניים ואהובים כל כך. אולי רק שלמה ארצי (לעומר אדם חסרות כמה שנים - וזה לא נראה שהוא קרוב להשלים את הפער).
מהישנים ביותר כמו "בלעדייך", "בעירי" ו"יפה שלי" דרך "יפיופה", "זה אני" ו"מתגעגע" ועד לחדשים ביותר כמו "בזמן האחרון" ו"וי כחול" - הוא שלף להיט אחרי להיט. גולן אף פעם לא היה פרפורמר גדול, אבל עם קול כזה לא תמיד צריך לזוז יותר מדי. הבמה הענקית לא הרגישה ריקה אפילו לא לרגע. מדי פעם עלו רקדנים למלא את החלל, וברגע אחר הוא הופיע על המסלול עם שלישיית נגנים.
זהבה בן, יהודה קיסר, אשר פדי, יעקב למאי, יואב יצחק, עדן בן זקן, דודו אהרון, משה פרץ ואפילו עופר ניסים - כולם עלו אחד אחרי השניה (איפה שרית?), לחלוק כבוד למי שכבר השיג את טייטל הזמר הלאומי, ואז איבד אותו בגלל אותה פרשיה שמהווה כתם על הקריירה המרשימה שלו.
קשה מאוד לראות את גולן מופיע באירוע ממלכתי בשנים הקרובות, שלא לדבר על אירוע ענק כמו יום ההולדת התשעים של נשיא המדינה המנוח, שמעון פרס, בו השתתף לצד ברברה סטרייסנד כשבקהל יושב רוברט דה נירו. אבל כל עוד זה יהיה נתון לשיקול הקהל - הם יבואו אחריו באש ובמים. גם גלגלצ כבר משמיעים ואפילו העבירו את "אלף כוכבים" (עם עב"ז) פלייליסט.
עם כל הכבוד לדודו אהרון ומשה פרץ, רגעי השיא היו של עדן בן זקן ועופר ניסים. בן זקן וגולן ביצעו את מועבט, "אלף כוכבים" ומה שנראה כמו אלתור ל"שורף לי בעיניים", שנגמר עם המשפט "את תסבכי אותי עם שוקי (ביטון)", בעלה של בן זקן. בחלק האחרון עופרה עלתה, אחרי שחטפה לא מעט ביקורת בשנה שעברה כשאירחה את גולן במסיבה שלה - אבל אי אפשר להגיד שזה לא יפה לראות את הקהל של אייל שר Everybody Needs a Man. ייאמר לזכותו שגם בחלק הזה גולן לא הלך על פלייבק וביצע את "מדברת עברית" בגרסה חיה כשמפיק העל מפזז לצידו.
לא הכל עבר חלק: כשזהבה התחילה לשיר המיקרופון שלה לא עבד עד שהחליפו לה אותו בפזמון. ברגעים מסוימים לא שמעו מספיק את השירה במופע, ובאזור שבקדמת הבמה התנהלו לא פעם ויכוחים בין מעריצים כשחלקם עלו על הכיסאות והסתירו לכל הגוש שמאחוריהם. גם צילומים של מחירי המזנון כבר רצים ברשתות.
אין בישראל יותר מדי הופעות איצטדיונים, אבל אולי אחרי הערב הגיע הזמן שהאמנים הגדולים בישראל יעשו חושבים וינטשו את ההישג המדומיין של פארק הירקון. חוץ משפיץ לאגו זה לא נותן כלום, ואפילו במקרים מסוימים עלול להוביל להפסדים כלכליים. עומר אדם התנסה לפני כמה שנים עם סמי עופר (והצליח) אבל אוהדי הכדורגל יעידו שהוא לא מספיק קומפקטי, לעומת בלומפילד, שיודע להכיל אווירה חשמלית (גילוי נאות: הכותב מכביסט). איצטדיונים עדיפים כי שם הכל כבר קיים, הכיסאות נוחים, יש איך להגיע ולא צריך לרדוף אחרי מוניות ברוקח. הלוואי וזמרים נוספים ילמדו, לטובת כולנו.
"אתה ראוי, אתה היסטוריה ועם ישראל אוהב אותך", אמר משה פרץ למארח שלו רגע אחרי שביצעו את "ברצלונה". המילה "ראוי" לא נזרקה סתם והיא די מסכמת את המאמץ של גולן כבר כמעט עשור - להוכיח שהוא עדיין ראוי לטייטל שנלקח ממנו. מצד שני, זה לא שהוא לא באמת "מבוטל" כמו שקורה למפורסמים בארצות הברית. כרגע זה נמצא בסוג של איזון: הממסד לא ירים אותו ולא נראה את גולן משיא משואה, אבל הופעות הוא עדיין יעשה וכסף הוא עדיין ירוויח. אי אפשר לדעת אם ומתי הפרשה הזו תישכח לו, אבל אתמול הוא קיבל תזכורת לכמה שהעם אוהב אותו.