עד גיל 18 דן פרבר היה חבר פעיל במשפחת תאקט, לייבל ההיפ הופ מהמצליחים בארץ, אבל אז הוא החליט לקדם קריירה בינלאומית ולעבור ללוס אנג'לס. הוא הוציא שירים שצברו מיליוני צפיות, שחרר רמיקסים רשמיים ללהיטים של אמנים גדולים, עבד עם אמנים גדולים מסביב לעולם (ביניהם דיזי ראסקל) ולאחרונה חתם חוזה עם לייבל הענק אטלנטיק רקורדס, ששייך לתאגיד האחים וורנר ובו חתומים אמנים כמו ברונו מארס, דיוויד גואטה, אד שירן, קלי קלרקסון וקארדי בי. לכבוד שחרור הסינגל החדש שלו "Time For Living", בו הוא מארח את הזמר הבריטי בוי מת'יוס, שוחחנו עם דן על ההצלחה בחו"ל.
מה גרם לך לעזוב את העבודה עם אמני ההיפ הופ המצליחים בישראל ולעבור ללוס אנג'לס?
"עברתי לאל איי בגיל 27, אבל תמיד ידעתי בתוכי שאני צריך לעשות את המהלך, העניין הוא באמת לחיות את ההחלטה ולדבוק בה. לאחרונה אני שם דגש על מה אני מאחל לעצמי, איפה אני רואה את עצמי ואני מרגיש שמחשבה באמת מובילה למציאות. כנראה שבתור ילד שתמיד אמר לעצמו שהוא יעבוד ב'אמריקה', זה היה עניין של זמן. למדתי המון בארץ, אבל אחרי תקופה הרגשתי שאני לא מגשים את עצמי או שאני נמצא תחת איזושהי תקרת זכוכית. הספקתי לעבוד ככותב ומפיק של אמנים מסאבלינל ועד שרית חדד. יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בארץ הקטנה שלנו, כל כך הרבה תרבויות, צבעים, סולמות ומקצבים, המון נשמה. למה לא לקחת את כל זה ולתת קצת לשאר העולם?".
כמה שונה העבודה עם אמנים בין לאומיים ממה שהכרת לפני? איך נוצר החיבור עם דיזי ראסקל באלבומו?
"מוזיקה זו מוזיקה, נכנסים לחדר ויושבים לכתוב. זה לא שונה בטירוף, אולי קצת יותר 'נוצץ' ברמת האולפנים או הכבוד שנותנים לך. מצד שני קיים שוני ברמה שמכניסים אותך לחדר עם אמן או כותב אחר ומצפים שיהיה חיבור ותכתבו שיר מדהים. אצלי זה טיפה יותר אישי - זה תהליך של ללמוד להכיר אחד את השני, לפתח איזה חיבור ולנסות לייצר איזה רגע מדהים שאפשר יהיה לנצור בצורה של כמה אקורדים או סיפור. יש הרבה חסרונות ויתרונות אבל בסך הכל, הכל גדול ומקצועי. דיזי מדהים, המנהל הקודם שלי אמר לי שהוא בעיר ושאל אם בא לי לעשות איתו סשן. השמעתי לו איזה 200 ביטים, קפצתי באולפן כמו ילד. אחרי זה ישבנו והשמעתי לו קצת מההיפ הופ שאני גדלתי עליו. זה מדהים, ההיפ הופ הישראלי מלא בידע על התרבות המקורית. תארו לכם את הבעת הפנים של דיזי ראסקל כשילד לבן מתל אביב שר לו את כל האלבום של ביג פן בעל פה ומקנח בציטוטים מהאלבום הראשון של ג׳יי זי. חונכתי טוב בארץ".
איך נוצר החיבור עם אטלנטיק רקורדס?
"התחלתי לעבוד עם צוות חדש והרגשתי שאני צריך סביבי אנשים צעירים שמבינים אותי ורעבים בדיוק כמוני. סיפרתי למנהל שלי ברייס איפה הכי הייתי רוצה לחתום, מה היינו רוצים לפתח השנה וכו׳. אמרתי שאני רוצה לתת יותר פוקוס על כתיבת שירים ושהייתי שמח לשחרר עם אטלנטיק, לא יודע למה, זה היה כמו חלום קטן שלי. חודש אחר כך הגיעה מישהי מהחברה לפגישה אצלי בדירה. זה היה יום שישי בבוקר, השמעתי לה כל מה שכתבתי בשנתיים האחרונות, סיפרתי לה איפה אני רואה את עצמי ומה אני רוצה לעשות. תוך חודש שלחו לי כרטיס טיסה לניו יורק לפגוש את הצוות. עשו לי סיבוב דאווין בבניין, זה היה רגע שלא אשכח. שמח שבנינו צוות שמאמין במוזיקה ובחזון שיש לי. אין הרגשה יותר טובה מלראות את העיניים הסובבים אותך נדלקות כשאתה משמיע שיר חדש".
אתה מוציא עכשיו את הסינגל "Time For Living". ספר לנו מה עומד מאחוריו.
"את 'Time For Living' כתבתי בניו יורק. זה היה די פשוט, אחרי שנה וחצי באל איי עושה המון סשנים של כתיבה, מצאתי את עצמי יום אחד נוסע בבוקר ושואל את עצמי - 'איך הולך להיות היום? האם אני הולך להתחבר עם שאר המוזיקאים?', ופתאום שמתי לב שאני כלכך מוטרד במה יקרה ומפספס את הכביש המדהים, השמש הענקית שמאירה על הערים של אל איי. לא שם לב לכך שאני נוסע באוטו שקניתי לעצמי וקם כל בוקר ועושה את מה שאני אוהב. אמרתי לעצמי שאני חייב להעביר את המסר הזה, להעריך את הרגע, את ה'עכשיו'. להפסיק להיות מוטרד מהעבר או מהעתיד וללמוד ליהנות מההווה".
איך הרגשת כשקיבלת פירגונים מאמנים כמו סטיב אוקי וניק ג'ונאס?
"האמת שאני חייב את זה לאחד החברים הכי טובים שלי, והראשון שבאמת האמין ועשה משהו כדי לגרום לי להגיע לפה, אסף בורגר. לא רק שהוא הביא אותי לפה, הוא לקח לי את היד, הושיב אותי עם סטיב אוקי ואמר לו 'תקשיב'. כמובן שהרגשתי מדהים לראות אמנים בסדר גודל כזה אוהבים את מה שאני עושה. חייב לבורגור המון. הוא משפחה בשבילי".
מה אתה חושב על העלייה של אמני ההיפ הופ הישראלים בתקופה האחרונה?
"אין מאושר ממני. יש הרבה כישרון בארץ, וההיפ הופ כל כך מגוון וצבעוני. אני גאה לראות אותם שוברים את הבארבי כל שני וחמישי. המון כבוד לאורי שוחט, פלד, כהן@מושון, נצ׳י נצ' וכל החברים שנותנים בראש. מתגעגע ובא לי לבקר בארץ".