1. אחרי לא מעט שנים שהזניח את הצד המוזיקלי שלו, עוז זהבי הוציא את "עד הגל הבא" בהפקת ג'ורדי ורון ביטון. לא ברור מי המליץ לזהבי להוציא שיר *רגאיי* - אבל הוא צריך להתרחק ממנו כמו מאש. השחקן דיבר הרבה בשנים האחרונות על החיבור הרוחני שלו, וסביר מאוד שהוא מאמין שהוא חלק מתנועת הראסטפארי - אבל לעשות שת"פ עם מותג הטקילה קוארבו ולפנות לג'ורדי בשביל שיפיק את השיר, זה קצת כמו להגיד שאתה מעריץ של בוב מארלי ואז לקנות חולצה שלו בזארה ב-200 שקל. זה יוצא ציני, חסר נשמה ובעיקר קרינג'י.

    זהבי כבר הקליט שירים בעבר, אבל אין ספק שטרנד השחקנים/מגישים/אושיות/סתם אנשים עם עוקבים שמוציאים שירים נמצא בשיאו: כולם רוצים להיות מולטי טאלנטים, ובעיקרון כל אחד רשאי לעשות מה שהוא רוצה או לזרוק את הכסף שמשקיעים בו על מה שבא לו - אבל שאף אחד לא יתהה אחר כך למה לא לוקחים אותו ואת ""האמנות"" שלו ברצינות.

    אמנים כמו עדן בן זקן, מרגי או חנן בן ארי הם קודם כל זמרים. זו העבודה העיקרית שלהם והם לא מגיעים לסשנים באולפן ב-12 בלילה גמורים אחרי שהיו בצילומים כל היום. אגב, זה גם הזמן להגיד לכל המפיקים וכותבי השירים - לא יודע, אולי כדאי שתתחילו לסנן קצת לקוחות, כי מתברר שלא כל פזמון או שורה  - "החיים הם כמו חידה", כן, תודה, לא שמענו את השורה הזו באף שיר עדיין - מכבדים את כותביו. 
     

  2. פעם היינו צריכים לחכות שנים עד שהאמנים הישראלים יתרגמו טרנדים אמריקאים או אירופיים לעברית. עכשיו, מזל שיש את ג'יי למוטה ו"אותה יבשת" שדוברים בול את השפה שעומדת להתפוצץ. חשבתם שדרייק והסינגל של ביונסה זה השיא? חכו - בכל מקום. לא סתם בחרנו את למוטה לרשימת הנשים שמשנות את המוזיקה הישראלית: היא כותבת, היא מלחינה והיא מפיקה (!) את מה שעובר עליה ביומיום, ומתרגמת את זה לשירים כיפים מאוד. לשורה מהפזמון "אין מקום לשנינו על אותה יבשת" מגיע להפוך לקפשן כחול לבן ויראלי, לא פחות מ"באלי צהוב".

    בכנות, אם הייתי נדרש לסוגיה לפני כשנה, לא הייתי מהמר שלשירים של ג'יי למוטה יש סיכוי להפוך ללהיטים בארץ. לא שהם לא טובים - הם מעולים, זה פשוט לא החומר המקומי בדרך כלל. אבל אחרי שהישראלים (של טיקטוק) כבר הוכיחו פתיחות מוזיקלית, למה לא בעצם? 
     
  3. ליאל (ארבוב) שחררה לפני כשנה את "תרשום", סינגל הבכורה שלה, ומאז פחות התחברתי למוזיקה שהוציאה. אבל "בוא נשכח הכל" הוא הברקה, ובעיקר, סליחה על הקלישאה - שיר שעושה לרקוד. אני עדיין לא בטוח שליאל בשלה עד הסוף - השיר עצמו לא אחיד ברמתו, וקטע הראפ בהתחלה מיותר בעיני. אפשר להעביר מסר "מעצים" גם בלי ראפ.

    מה שכן, האפקטים הווקאליים בול בפוני. לא מדובר במשהו חדשני, אבל בארץ יש רתיעה מעיוות קולי - הדעה הרווחת בציבור היא שאוטוטיון (וכל הנגזרות שלו), מעיד על חוסר יכולת לשיר, כשבמציאות אין באמת קשר בין השניים. 
     
  4. אין יותר מדי מה להרחיב על עדן דרסו או "נסחפת", רק להגיד איזה כיף שהיא קיימת. "נסחפת" הוא עוד סינגל מתוך האלבום הבא והמסקרן שלה, ואפשר להשתמש בו בשביל להזכיר שהיא עושה משהו חשוב מאוד: היפ הופ/ארנ'בי/פופ סליזי נשי שלא נפוץ יותר מדי בעברית. 

  5. איתן בורטניק בן ה-17 עשה קמפיין רול-אאוט* מרשים מאוד לשיר שלו engravings. כילד, בורטניק נחשב לעילוי בנגינה על פסנתר, הופיע מסביב לעולם כבר בגיל 9 וגייס (לפי התקשורת האמריקאית) 50 מיליון דולר לצדקה. אבל עכשיו הילד היהודי החמוד הגיע לגיל שבו המחשבות נהיות קצת אפלות ולא בטוח שהסימפוניה התשיעית של בטהובן היא דרך טובה לשחרר אגרסיות. אז בורטניק משלב את המוזיקה הקלאסית שלו עם הצד האפל שבו ויוצר סוג של בילי אייליש, רק על פסנתר. 

*רול-אאוט: הדרך שבה האמנים מקדמים ויוצרים הייפ לקראת יציאת אלבום, הרול-אאוטים של קניה ווסט למשל נחשבים לזכורים במיוחד.