חיים אוליאל, הסמל של העיר שדרות, עזב לאחרונה את העיר. בכתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון "ידיעות אחרונות" סיפר כיצד התייאש מחוסר התמיכה של הממשלה והמדינה לעיר מוכת הקסאמים והאבטלה והחליט לעזוב. זוהי לא סתם עזיבה. אוליאל, מקים להקת "שפתיים", הסנדק של המוזיקה בשדרות ושל המוזיקה המרוקאית בארץ בכלל, גידל על ברכיו את "כנסיית השכל", קובי אוז מ"טיפקס", מיכה ביטון ("טאנארא"), חיים אדף, אבי וקנין ועוד רבים.

השבוע, לצד ההכרזה על העזיבה, מוציא אוליאל את "העיירה שלי", שיר געגועים לשדרות של פעם, הישנה והטובה, מעין המנון בלתי רשמי חדש לעיר שעדיין מלקקת את פצעיה משמונה שנות קסאמים. השיר הוא סינגל ראשון מתוך אלבום סולו רביעי של אוליאל, שייצא בקרוב, שאת רובו כתב והלחין בעצמו, ואף שותף לעיבודים ולהפקה המוזיקלית.

האלבום נוגע הן בנושאים אישיים והן בנושאים חברתיים ופוליטיים, המטרידים את אוליאל באופן מתמשך. מוזיקלית מציג האלבום את אוליאל כמוזיקאי ישראלי ים-תיכוני, שמחבר את המוזיקה המרוקאית מבית אבא עם רוקנ'רול וגיטרה חשמלית.

קדמו לאלבום החדש האלבומים: "סנדוק לעג'ב" ("קופסת הקסמים"), שכלל את הדואט עם עמיר לב "את הולכת לבד עכשיו" ו,סימני סערה"; האלבום השני "תני לו ללכת", ממנו בלטו שיר הנושא והואט עם גלי עטרי "התקשרי אלי"; האלבום השלישי "לפי שעה", שכלל שירים של אוליאל מכל התקופות, ביניהם "מאמא" ו"איש וכינור", ההמנון הבלתי רשמי הקודם של שדרות, אותו יצר אוליאל יחד עם מיכה ביטון.