מתן היה מת במשך 24 דקות. הוא כבר היה בעולם הבא

משפחת בלו היא משפחה של ספורטאים בכל גופם ונפשם. האבא יהודה היה מתעמל מכשירים שהיה כפסע מהשתתפות באולימפיאדה; הבן שון היה אלוף ישראל באותו תחום; אחיו התאום של שון, גל, היה אלוף אירופה בטרמפולינה; הבן הבכור מתן היה אלוף המכבייה, התחרה באליפויות אירופה ועולם והגיע פעמיים לגמר "נינג'ה ישראל". בשנת 2009 נפתח העסק המשפחתי, "ג'ימנספיט", לאימוני משקל-גוף בשילוב התעמלות מכשירים ואקרובטיקה – שיטת אימון ייחודית שפותחה על ידי מתן.

אירוע רפואי במשפחה זה תמיד קשה ומטלטל, אבל כשהמהות והפרנסה של כל בני הבית קשורה בשלמות הגוף ובבריאותו, הכל נהיה דרמטי אפילו יותר. "לפני שלוש שנים וחצי מתן ואשתו נסעו לירח דבש בארצות הברית, והוא עבר דום לב", מספר שון בלו. "אבא שלי קיבל טלפון מחבר של מתן שאמר לו 'עושים החייאה למתן'. הוא תפס אותי בשתי ידיים ואמר לי, 'שון, אני ואמא נוסעים לארצות הברית, מתן לא בטוב, תפוס את העסקים ותדאג ששום דבר לא קורס פה".

לא הייתה שום היסטוריה? שום רמזים מטרימים למה שקרה?
"כלום. המשפחה שלי זה ספורט ובריאות, לא הייתה לנו אפילו קולה בבית. אבא שלי הבין מיד, נסע, אסף את אמא שלי וחודשיים מאותו רגע לא ראיתי אותם. מתן היה בחדר כושר באימון בוקר שגרתי וקיבל דום לב. רואים בסרטון האבטחה שהוא פשוט תופס את החזה ונופל. הוא היה 24 דקות מת, בעולם הבא, רק בפולס הרביעי הצליחו להחזיר לו את הדופק. אחר כך הוא היה בטיפול נמרץ של חודשיים בניו יורק. בחודשיים האלו השתלטתי על העסק, בלי מתן שהוא הדמות שבגללה באים לעסק, אז אפילו לא היה לי את הזמן הזה בכלל לשבת, לבכות או להתאבל רגע. אחרי חודשיים התקשרו אלינו ואמרו לנו שאנחנו צריכים לבוא להיפרד כי אין שום סיכוי, המוח מת. הסבירו לנו שבדום לב אחרי דקות בודדות המוח מתחיל למות, שאין אופציה לחזור לחיים. התכוונו לנסוע ויום לפני הטיסה אמרו לנו שאישרו טיסה רפואית לישראל.

"חיכינו להם בשדה התעופה, ההורים שלי יצאו ולא זיהיתי אותם", שון מספר בקול שבור. "אנחנו משפחה חמה ושמחה וגם אם קורה משהו, אז תמיד יש את אבא יהודה שיגיד שיהיה בסדר, ולא ראיתי את הפרצוף של 'יהיה בסדר'. רצתי לאמבולנס, פתחתי את הדלת ופשוט ראיתי גופה. רק אז נפל לי האסימון כמה המצב חמור".

גם כשמתן היה בקומה היינו קושרים אותו למכונת אופניים

החזרה של מתן בלו (שידבר על הכל בסרט מיוחד של גלעד שלמור, מחר אחרי אולפן שישי בקשת 12) וההורים לארץ הייתה רק תחילת ההתמודדות. "מהשדה נסענו לבית חולים ומפה התחילה חצי שנה של קומה. וכולנו סביב מתן בבית חולים. לא הייתה שנייה שהוא היה לבד".

איך נראה היום-יום שלך באותה תקופה? הצלחת לתפקד בכלל?
"לא הייתה לי ברירה, אחי גל ואני תפעלנו את העסק. הייתי קם בבוקר, נכנס באנרגיות שיא לעסק, כי לא הסכמתי שמה שעובר על מתן יורגש, מבחינתי המקום חי ומתן יחזור עוד רגע. משם הייתי הולך לבית חולים. אבא שלי ישן שם קבוע, לאט לאט חברים התאספו ועשו לו''ז שבועי וכל יום מישהו היה בא לישון עם מתן בשביל לשחרר את אבא שלי איזה פעמיים בשבוע. ככה חצי שנה כשמתן מוקף, וההוראה היא שלא בוכים או נשברים לידו. אין פה טרגדיה ועצב, הכל שמח. האמנו שהוא מרגיש אותנו. בתקופה הזו פעם בחודשיים אנחנו מקבלים שיחה מרופא שאומר שהגיע הזמן לנתק את מתן מהמכונות. אבל אני בא ממשפחה של ספורט וזה אומר ראש בקיר. חתמנו על אפוטרופסות, ההורים שלי אחראים על כל החלטה שקשורה לגוף של מתן ואני אחראי על כל החלטה שקשורה לעסקים".

איך ידעתם לא להיכנע לרופאים?
"חקרנו ובדקנו והבנו את רמת הפגיעה שמתן נמצא בה. זה היה טיפול יותר מסיעודי. ההורים שלי עשו עבורו הכל, בעיקר אבא שלי. מבחינתו יש בעיה והוא צריך לפתור אותה. החלטנו שמבחינתנו מתן יקום. סביבנו אמרו שזה לא מחובר למציאות או למדע, מתן לא יקום. וגם אם הוא יקום, הוא לא ידבר, הוא לא יתקשר, הוא לא ילך, הוא לא ישמע, הוא לא יריח, כלום. המוח לא במצב תפקודי. אנחנו פשוט האמנו שאף אחד לא יודע מי זה מתן, שהוא לא בן אדם רגיל. בגלל שהגישה שלנו הייתה שונה מהרופאים, אבא שלי לא הסכים שיתקרבו למתן. לא רופאים, לא אחיות. הוא היה עושה עבורו הכל, ניקוי, החלפת צינוריות, הכל, לא עצר לרגע, לא בכה, לא ביקש עזרה. הוא פחד שבגלל שרוצים לנתק אותו מהמכונות, לא יתנו לו את המאה אחוז בטיפול. אבא שלי הפך להיות רופא בחצי שנה הזאת. תביני עד כמה הוא ספורטאי אפילו קצת דפוק, גם כשמתן היה בקומה היינו קושרים אותו למכונת אופניים ומפעילים לו את הרגליים, עושים לו תרגילי גמישות, מקפלים לו את הידיים ומפעילים לו אותן. עושים משקולות. אין מנוחה".

מתי הגיע האור?
"אחרי חצי שנה הוא מלמל משהו. הרופאים אמרו שמדובר ברפלקס, אבל אנחנו הבנו שהוא אומר 'יהודה'. בגלל שכולנו היינו ספורטאים ואבא שלי אימן אותנו, לא קראנו לו אבא, קראנו לו בשם שלו וזה המשיך איתנו הביתה. התחילה תקופה ארוכה של פעם בשבוע מלמול, עד שלאט-לאט הוא התחיל להזיז חלקים בגוף, גם כמו רפלקס, אבל כתגובה למשהו. ואז יום אחד אבא שלי מתקשר אליי בפייסטיים ואומר לי שהוא לא מפסיק למלמל 'יהודה'. אבא שלי שם אותי ברמקול, הוא ממלמל 'יהודה' ואני עונה לו 'מתן', ככה אולי עשרים פעם. ופתאום בפעם העשרים, הוא אמר 'מה?'. כולם השתתקו. ולאט לאט הוא התחיל לענות, ממלמל את השמות שלי ושל אחי גל ואת שם העסק שלו ואת שם הרחוב. הכל באותה שיחה כשכל כמה שניות הוא משתתק, ממש כמו מחשב שנכבה, הראש צונח והעיניים צונחות וכל הגוף צונח, ואז שוב הוא מתעורר ועונה במלמול. זה היה הרגע הראשון שמתן התחיל להגיב לנו".

ומפה התחיל השיפור?
"הבנו שזה יקח זמן. הוא עוד לא הבין מה קורה סביבו, הוא לא יכול ללכת, הוא לא יכול באמת לתפקד, לא לשתות, לא להרים את היד, כל הגוף שלו בהידבקויות. אבל הוא פתאום מתחיל לתקשר ונכבה וראינו אור בקצה המנהרה. זה הגיע למצב שכל יום הוא מתקשר, בהתחלה חמש דקות, אחרי זה 20 דקות, ואחרי חודשיים-שלושה הוא כבר ממש הצליח להיות ערני. עדיין לא בהבנה מה קורה סביבו, לא יודע מה כואב לו, קשה מאוד להבין אותו, אבל לא הרפינו".

מה מצבו של מתן היום?
"מתן איבד את הראייה בעקבות המקרה, זה נקרא עיוורון קורטיקלי. העיניים עובדות ורואות, אבל המוח לא יכול לעבד את הראייה. הוא יודע להבדיל בין חושך לאור היום, אבל הוא לא רואה אובייקטים. בנוסף יש לו חוסר תחושה במרחב. בן אדם שלא רואה יכול לגעת באף של עצמו, מתן צריך להבין איפה האף, לחפש אותו. אבל משם המשיך תהליך שיקום יומיומי ועבודה בבית ואנחנו מאמינים בכל ליבנו שמתן גם יחזור לראות".

השיקום עדיין נמשך?
"מתן עובד כל יום להשתקם, כמו מכונה, בצורה הכי מטורפת שראיתי בחיים שלי, לצד העיוורון והמגבלה. הוא מתקשר, הוא הולך עם עזרה, הוא מתאמן. אמרו שהוא לא יזיז אצבע ורצו לנתק אותו מהמכשירים והוא עושה היום 20 עליות מתח. הוא יותר חזק ממני, לא נעים להגיד. אני קורא לו מתן פרו מקס".

העסק חזר להיות אימפריה?
"אני לא מגדיר את זה כאימפריה היום. אנחנו כבר לא עם שלושה-ארבעה עסקים, אנחנו עם עסק אחד ואנחנו מנסים לשרוד. גם ככה במדינה הזאת לא קל לשרוד עם עסקים, אז בטח ובטח שזה לא עם הבן אדם שבנה את העסק והגה את הרעיון. היום אני מבצע, אבל מתייעץ עם מתן על הכל. זו שיטה שהוא פיתח והיא רשומה כפטנט בעולם, הוא בנה את זה בעשר אצבעות ואין סיכוי שאני אפרק לו את זה. מעבר לזה, זה מפרנס את המשפחה, זה מפרנס אותי, זה מפרנס את אחי התאום, זה מפרנס את מתן. זה דואג לעתיד שלו".

אני לא כועס, ואני מדבר רק על עצמי

האירוע ששינה את החיים של המשפחה כולה קרה זמן קצר אחרי חתונתו של מתן עם עדי ניצן, גם היא ספורטאית. חודשים ארוכים אחרי השיקום עדי הייתה צמודה עם משפחתו וחבריו של מתן למיטתו. שנה וחצי נוספות אחרי המקרה שיתפה פוסט בעמוד האינסטגרם שלה שמסכם את התקופה שעברה וסוגר במשפט, "אני ממשיכה קדימה ולא ממשיכה הלאה".

"עדי הייתה איתנו בשנה הראשונה עד שהוא התעורר", אומר שון, "וכמה חודשים אחרי היא עזבה. זה נושא קצת רגיש, אנחנו לא בקשר היום אבל אני לא כועס, ואני מדבר רק על עצמי. להורים שלי לא היה קל בכלל עם הסיטואציה הזו בגלל ההוויה הזאת במשפחה שלי שאנחנו לא קמים והולכים אף פעם, אנחנו לא מרימים ידיים. אבל אני לגמרי מבין אותה, מבין שהיא צעירה והיא צריכה להמשיך לחיות. אני מאחל לה שבאמת רק תשמח, תצליח ותהיה מאושרת. גם היא עברה משהו לא קל בכלל. היא לא בחרה בזה, היא רק התחתנה, היא צעירה ומגיע לה לחיות חיים שהיא בוחרת, לא שבוחרים בשבילה. פגשתי אותה כמה וכמה פעמים ויש בינינו אווירה מאוד טובה וכבוד וחברות".

מתן היה מעורב בהחלטה הזו שלה?
"מתן שחרר אותה. הוא זכר והרגיש וחווה והבין שזה לא שם, הוא אמר לה את זה בפה מלא שהוא משחרר אותה הלאה לחיים טובים".

יש לפעמים חרדות כשלאח שלך קרה מה שקרה בלי שום הודעה מוקדמת?
"בהתחלה הייתה לי חרדה. כשעברתי לגור לבד, פחדתי ללכת לישון בלילות הראשונים כי פחדתי שאקבל דום לב ואני לבד, אז מי יציל אותי? אבל לקח ליהודה שני לילות להחזיר אותי לפוקוס ולהבהיר לי שהכל יהיה בסדר. זה בסדר להיכנס לחרדה, אבל צריך לדעת איך אני משחרר את זה ממני ומתקדם הלאה כי אני לא יכול להמשיך לגור אצל ההורים או לא להמשיך לחיות בגלל פחד".

זה מה שנקרא להיות בלו

שון (30) שחרר בשבוע שעבר את "אני בלו", סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, שבו מתואר סיפורו האישי והמשפחתי. "עד גיל 16 הייתי נון סטופ בספורט, ואז התחילה תקופה של ההתבגרות והורמונים ופתאום עניין אותי חברים ויציאות ובחורות וגם המוזיקה התחילה לקרוץ לי, אבל חששתי להגיד את זה לאבא שלי כי אני ספורטאי מה קשור מוזיקה? פחדתי לאכזב אותו, אבל כשאמרתי לו הוא הסתכל עליי ואמר, 'תעשה מה שאתה אוהב'. ומשם התחיל הפלרטוט שלי עם עולם המוזיקה".

שון התחיל ליצור מוזיקה ולהעלות לרשתות החברתיות כשבשנת 2018 פנו אליו מ"הכוכב הבא לאירוויזיון" והציעו לו להשתתף בתוכנית. "הייתי אז בן 22 והייתי מאוד מבויש, לא ראיתי מה הקשר שלי לאירוויזיון, אבל אמרתי שאלך כדי שיכירו אותי ואקבל קצת פרסום. עברתי כמה אודישנים עד המסך ובמסך עשיתי שיר שלא קשור בכלל לאירוויזיון. סטטיק מאוד אהב והאחרים גם אבל אמרו שזה לא מתאים לאירוויזיון. איך שהסתיימה התוכנית קיבלתי טלפון מחבר מאוד טוב שלי מהצבא, רז ספני. באותה תקופה הוא היה כוכב ילדים ענק ברשת והוא הציע לי להצטרף אליו לפרויקט שהוא מרים – לגור בווילה ביחד עם כמה אנשים והכל ישודר ביוטיוב. אני רציתי חשיפה למוזיקה שלי אז זרמתי, ובמשך שנתיים חיינו ביחד ותיעדנו את החיים שלנו ביוטיוב. העמוד הגיע ל-200 מיליון צפיות ביוטיוב, ומבן אדם שלא מכירים, פתאום שלטים באיילון. אחרי שנתיים, המשכנו לעוד פרויקט וגרנו בקניון ותיעדנו משם. פינו לנו חנות ענקית וממש בנו לנו שם בית עם חלון ראווה, אבל חודשיים אחרי התחילה הקורונה, הכל נעצר ויצאנו לחישוב מחדש. ואז הגיע המקרה של מתן".

מתי היה הרגע שהבנת שמותר לך לחזור לחיים שהשארת מאחור?
"אחרי שנה וחצי הגעתי למצב שאני נמצא במקום טוב עם העסק, מתן משתקם ומוקף באנשים והחלטתי שזה הזמן. התחלתי לעבוד על אלבום שמטרתו זה לספר את הסיפור אבל לא בצורה טרגית ועצובה, אלא דווקא ממקום של תקווה ואמונה. במשך שנה וחצי יצרתי אלבום שיצא בחודש הבא ושיר הנושא שלו כבר בחוץ. בשיר כתבנו, 'מבקשים את הצהוב, ואני לא פוסט-טראומה'. זאת אומרת, אני מסרב ליפול לדיכאון או למקום החשוך הזה שלאח שלי קרה משהו נורא. תסתכל קדימה, תרוץ, תגיד תודה על מה שיש. ו'אני בלו' זה החינוך של אבא, של אמא, בלו זה דרך חיים, איך כן לקבל מכשול ולחבק אותו. זה לא רק עם מתן, זה היה כל החיים, גם עם אחי שנולד כבד שמיעה. אמא שלי התעקשה שהוא יהיה ילד רגיל, בבית ספר, בצבא. זה להיות בלו מבחינתי, איך להסתכל על מכשולים או טרגדיות".

אני משערת שאם היית מוציא אלבום אז מזמן, לפני שהכל קרה, הוא היה נשמע אחרת.
"לגמרי. בשנייה אחת השתנו החיים. זהו אתה כבר לא ילד. כל האלבום הזה הוא כתוב בצורה של ילד שהתבגר ביום. אני תמיד הייתי הילד הבלגניסט, העצלן, הסטלן, הסתלבטן ופתאום אני מנהל את העסקים, מנהל את המשפחה, אפוטרופוס של אחי הגדול, דואג כלכלית, תשלומים, חשבונות בנק, כל מה שקשור לניהול השוטף של האימפריה הזאת שנקראת מתן בלו, עובר דרכי".

מתן שמע את האלבום?
"הוא שמע את השירים והוא מאוד אוהב ותומך".

בקליפ של "אני בלו" אתה מצולם עושה סלטות מעל אנשים, כולל מעל מתן. זו למעשה הפעם הראשונה שרואים אותו ואת המצב שלו. התלבטתם לגבי זה?
"השיר מתחיל ב'באתי לעולם הזה בפליק-פלאק סלטה' ומפה בא הרעיון של הסלטות מעל אנשים. בשלב מסוים עלה הרעיון שאקפוץ מעל מתן, ניגשתי להורים שלי ואמרתי, 'די, מתן צריך להיות בחוץ. אנחנו כבר במקום שאפשר להתקדם'. ההורים שלי הסכימו וגם מתן סמך עליי עם זה. כמובן שהוא חושש אבל אני חושב שהחיבוק שהוא יקבל וההשראה שהוא ייתן לאנשים יעזור לו בשיקום. אני מאמין שמתן לא סתם חזר, הוא חזר כי יש לו משמעות הוא צריך לתת פה דוגמה והשראה לאנשים".

שמרתם על המצב הרפואי של מתן לעצמכם לאורך התקופה.
"התעסקנו בדבר אחד, במתן שצריך להשתקם, במשפחה שצריכה להשתקם. אבל כשזה קרה, גלעד שלמור שהוא חבר קרוב של המשפחה והתאמן אצל מתן שנים, אמר לנו לתעד את הכל לאורך כל התקופה, וזה מה שעשינו. גלעד בא פעם בתקופה עם צוות וראיין את מתן וצילם את המצב. עד עכשיו לא היינו במקום של לשחרר את זה, אבל עכשיו זה מרגיש לנו נכון. זה סיפור שיושב לנו כמשפחה, אנחנו לא מדברים ולא משתפים ואנחנו רוצים לשחרר את זה מאיתנו ולהתקדם בשיקום. זה עוד שלב בשביל המשפחה, לעבד את מה שקרה עד עכשיו ולהתקדם משם. אני לא אגיד לך שזה לא קשה, במיוחד לאמא שלי, אבל אנחנו מבינים שזה הדבר הנכון כדי להתקדם".

מה הדבר הבא? על מה אתם חולמים כמשפחה, על מה אתה חולם?
"קודם כל שמתן יראה. זה החלום שלו וזה החלום שלי. ברמה האישית החלום שלי זה להגיע להשלמה מלאה עם המצב הקיים. אני יכול להגיד לך שאני לא חוגג ולא אוהב ימי הולדת מאז מה שקרה. אני בימי הולדת שלי בעיקר בוכה. משהו ביום הזה מזכיר לי את מה שהיה לי ומה שאין לי ומה שבא לי שיהיה. זה מזכיר לי שאיבדתי את המגן שלי. אני גם רוצה את המגן שלי חזרה".

בא לך לחזור להיות שון השטותניק.
"שון השטותניק שיש מסביבו את מתן, שאם אני עושה בלאגן אז הוא ידאג לזה שהכל יהיה בסדר".