החלטתו של שלומי סרנגה להשיק את "מונו" דווקא ביום שישי ועוד במקום כמו ה"רידינג 3" ממחישה יותר מכל את רצונו להחליף את התמקצעותו מזמר ים-תיכוני לזמר כל-ישראלי. לא רק שבעוד כמעט כל הקולגות שלו מהמוזיקה הים-תיכונית לא מופיעים ביום שישי ובכך קורצים לקהל מעריציהם, שברובו שומר מסורת, הרי שסרנגה מתריס וחוגג דווקא ביום זה את השקת האלבום החדש. וכדי לתבל את העניין, הוא עושה זאת במקום כמו הרידינג 3, בית הופעות תל אביבי, שהקהל הקבוע שלו אינו מורגל אליו וחלקו זקוק אולי ל- GPS כדי לאתר אותו.

כבר בכניסה האווירה הייתה בניגוד לציפיות. מוזיקת הרקע הורכבה מצלילי קאנטרי ואסף אבידן והמוג'וז, רחוק מאוד מהצלילים המוכרים של הטברנות בסלוניקי. בניגוד להופעותיהם של אייל גולן וקובי פרץ, אז היו בקהל לא מעט בני נוער וצעירים בשנות העשרים שלהם, הרי שכאן הורכב הקהל ברובו מזוגות בגיל העמידה שהגיעו לשמוע קולות של פיראוס בלב נמל תל אביב.

פתח את הערב בעברית

סרגנה, ולא שלומי, כפי שכולם אוהבים לקרוא לו, עלה לבמה במכנס סקיני לבן שלא ישב עליו מי-יודע-כמה וז'קט ורוד "מזעזע", אותו הסיר כעבור כמה שירים. הוא פתח את הערב בעברית וניכר כי התחושה זרה למי שרגיל שצלחות מתנפצות בהופעותיו. אך כבר בשיר השני, כדי להמתיק אולי את העובדה שההופעה בערב שבת, נתן סרנגה ביצוע שונה ומיוחד לפיוט "צור מי שלא אכלנו" בשתי השפות המתגלגלות בלשונו, יוונית ועברית, והמשיך עם "את" הסינגל החדש והיפהפייה, שהלחינה לו דקלה.

הקהל, כך נדמה, נע בחוסר סיפוק בכיסאות. מיתוג מחדש, שירה בעברית, מהפך, כל זה לא קרה, הקהל רצה יוונית אסלית, ביקש להאזין לצלילי הדרבוקה והבוזוקי, לא לשמוע שירי קינה על אהבה אבודה. בסופו של דבר לא התאפקה אחת הנשים במקום וצעקה "רוצים את מונו". סרנגה בתגובה חייך, הכריז על בואו של "שלומי היווני" והחל בסדרת ביצועים ללהיטיו של זוהר ארגוב ז"ל, אותם כתבה אחותו סוזי. הקהל התעורר למחיאות כפיים נלהבות וכיוון שלא הייתה רחבת ריקודים, בה ניתן לרקוד את הריקוד היווני המסורתי סביב בקבוק, נצמדו אנשים לדפנות האולם והשליכו עלי כותרת לעבר הבמה.

"מונו" הרים את הקהל

ואז הגיע "מונו", הלהיט הענק שהלחינה דיקלה למילים של יוסי גיספן, אחד ההמנונים של החודשים האחרונים, שהצליח, לראשונה מתחילת הערב, להקים את הקהל מהכיסאות. אחריו הקהל כבר היה יותר משוחרר. סרנגה בתגובה העניק שרשרת להיטים מהרפרטואר היווני העשיר שלו, כולל "הופה הופה", "חלום מתוק", "עוד יום יבוא", ו"פתגרוס". אך למרות שהיה נינוח ואפילו ירד אל תוך הקהל ועבר בין השולחנות במהלך חלק מהשירים, עדיין משהו היה חסר ולא תקתק עד הסוף.

הבחירה בהופעה דווקא במתחם כמו ה"רידינג 3" היתה מעט בעוכריו. המקום מתאים אולי להופעות של אסף אמדורסקי וקרן פלס, אבל בהחלט לא להופעה של אמן כמו סרנגה, שברוב השירים שלו אתה לא אמור לשבת ספון על הכסא, אלא לרקוד על השולחנות. הצפיפות והצמידות של מקומות הישיבה לא אפשרו לרקוד וכתוצאה מכך הרוב וויתרו מראש.

סרנגה אמיץ, הקהל פחות

בנוסף, התאורה יצרה אווירה של מופע רוק וגרמה לריחוק כלשהו בין הקהל לבין סרנגה, שביקש לקראת הסוף שידליקו את האורות, אבל זה כבר היה טיפה מאוחר מידי. גם הסאונד לא היה מושלם וסבל פה ושם מחריקות.

אבל למרות הכל הייתה הופעה טובה, נחמדה ביותר. צריך להעריך את סרנגה על המוטיבציה שלו לחדש ובמקום להוציא עוד שרשרת להיטים ים-תיכוניים שתשמר את הקהל שלו, החליט לפנות לקהלים חדשים. הוא עבר דרך ארוכה מימי "בטברנה" עם שמעון פרנס. תהליך מיתוג מחדש, במסגרתו הוא מתנסה בסגנונות ישראלים יותר. סרנגה אמיץ, אבל ההופעה אמש הוכיחה, כי בינתיים, ולמרות הרצון הטוב והמחשבה הרבה שהושקעה במותג המתחדש "שלומי סרנגה", הקהל שלו עדיין פחות רוצה "האומנם" ויותר רוצה יאסו.

עוד במוזיקה:

סיכומוזיקה - סיכום השבוע החולף במוזיקה בארץ ובחו"ל

שרית חדד מובילה את מצעדי הפזמונים עם "מירוץ החיים".

שיר לזכרו של מפקד הטנק של גלעד שליט, סגן חנן ברק, שהשבוע ימלאו 3 שנים לנפילתו.

בכורה: דניאלה שדמן - "ג'וני שלך"

הפיל הכחול - הכתבה המלאה מערוץ 2