עומר אדם ומהמט דאש: איזו מסיבה, כמה אהבה

כשעומר אדם יהיה גדול הוא יהיה אייל גולן. אם כמובן הוא ימשיך עם הקריירה שלו ולא יחליט פתאום שנמאס לו. אייל גולן, במובן של ההבנה העמוקה שעומר אדם מתחיל לפתח לגבי מה זה להיות זמר, איך מופיעים, איך עובדים עם הקהל, איך מאזנים בין התלהבות לפאסון, איך גורמים לאנשים גם לאהוב אותך, גם להתפעל ממך וגם להעריץ אותך, בו זמנית, הבנה של המונח החמקמק הזה שנקרא "כוכב".

לשיר יפה יש הרבה שיודעים, לתת שואו ולזוז על הבמה הרבה יכולים, להעיף למעריצים הכבדים את הראש עם סלסול מטורף זה כישרון שיש לכמה, יש אמנים שנולדים עם כריזמה יוצאת דופן, להרגיש את הקהל אפשר ללמוד - עומר אדם עושה את כל הדברים האלה כבר בגיל 19, מתפתח, משתכלל ולומד כל הזמן יותר ויותר את עצמו ואת המקצוע שבו בחר.

בנוסף, יש בו ניצוצות מיוחדים שהם רק שלו. יש בו מידה של טירוף חיובי שמדביקה את כל מי שמסביבו, טבועה בו "שכונתיות" במובן הכיפי והמגניב של המילה, הוא מפציר בקהל שלו "לשבור, להרוס, לכסח, לחרב את המקום", כי הוא חי בשביל לראות אלפי אנשים משתוללים איתו ובגללו, זה מעמיד לו את האגו, זה מאשר לו שהוא תותח. והוא תותח. עומר אדם הוא תותח יותר כבד ממה שכל אחד מהכוכבים הכי גדולים בארץ היה בגילו. וזה מצב אימתני. אם היום הוא מופיע עם כאלה אנרגיות מה יהיה בעוד חמש שנים, מה יהיה בעוד עשר.

אמש בהאנגר 11 ראיתי את עומר אדם מקרוב, מניף את הידיים בטירוף כמו מניפה ענקית שכל מטרתה להטריף את המעריצים שלו, פעם ועוד פעם. אלה תנועות של מי שרוצה קרחנה בכל מחיר, גם אם זה אומר להרכיב על הכתפיים את אלעד צפני ב"יום הרווקים" שמוביל ל"יידים, גבוה, למעלה חזק", "דללאלה דללאלה" ושאר להיטי חפלות. אדם שולט בבמה ובקהל כמו מנצח על תזמורת ענקית של החיים שלו, תזמורת שמורכבת מצלילים, זיעה, ריגושים, מילות אהבה, תיפופי דרבוקה ורקיעות רגליים, להיטים גדולים ורגעי התלהבות אדירים, מאוולים ששורפים לך בעור מרוב שהם יפים ומעריצים ששורפים לעצמם את הגרון בגלונים של וודקה.

יצאתי אמש מההופעה של עומר אדם בהאנגר 11 וראיתי חבר'ה שיכורים לגמרי מדדים בקושי למכוניות, נשכבים על הרצפה, צורחים מאושר, בסיומו של ערב שהיה מבחינתם שיא קטן בחיים, רגע לא צלול של אהבה. הם באו להתפרק, לפרוק, לפרק. הם באו לחגוג את היותם צעירים, להשתחרר מהכבלים של בית הספר, הצבא, המשפחה, השכונה. פס-הקול שלהם הם שירי הדיכאון המתוקים והמענגים של אדם, והנאמברים הקרחניסטיים שלו, שמסוגלים להרקיד אפילו אשכנזים, והלילה שטפו את נמל תל אביב כמו גלי צונאמי ענקיים מהים התיכון העולה על גדותיו.

רמות האנרגיה שהיו אמש בהאנגר 11 הן מהגבוהות שחוויתי בשנים האחרונות בהופעות גדולות של מוזיקה ים תיכונית פופולרית. עם פלאשבקים לאייל גולן מרים את בריכת הסולטן, לליאור נרקיס מטריף את קיסריה, לקובי פרץ שורף את נוקיה, למשה פרץ מרקיד אלפים את ה"נוסה" עם חיוך ענק על הפנים, ודודו אהרון מוציא אנשים מגדרם עם רקדניות הליידי גאגא שלו. נזכרתי איך שרית חדד צמררה אותי וזהבה בן גרמה לי לבכות, איך לא רציתי שההופעה של שלומי שבת תיגמר, ואיך מאור אדרי נראה כמו משהו אמיתי. איך שמחתי בהופעה של "הפרויקט של רביבו" ואיך הלב שלי קרס פעם אחר פעם בגלל ישי לוי ועמיר בניון. מול האימפריות האלה עומר אדם, על הבמה, הוא שווה בין שווים.

אמש הגדיל אדם לעשות ואירח על הבמה את מהמט דאש, זמר טורקי בן 14 וחצי, "ילד פלא" מוכשר כמעט כמוהו. החיבור ביניהם היה מדליק ואת הכבוד שאדם עשה לדאש לא ניתן למדוד. הם שרו דואט יפה ואחר כך מחרוזת מקפיצה. אדם ירד והשאיר לדאש את הבמה ל-5-6 שירים. דאש החמוד, נרגש כמו נער בר מצווה, נתן את כל כולו, כולל "היידה" שמוכר בביצוע של שלומי שבת ומחרוזת כורדית. על ההופעה שלו לקח אחריות המוזיקאי מומין ססלר, שניווט אותו מעמדת הקאנון במרכז הבמה. לא כל הקהל היה עם דאש, אבל אלה שכן - נהנו מאוד, זרמו. אולי הוא נתן שיר אחד יותר מדי, אבל הקהל החליק, התנהג איתו יפה.

ואז עומר אדם חזר לבמה כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, כלומר לגרום למעריצים שלו לשכוח איך קוראים להם, איזה יום היום ושמחר ריך לקום בבוקר. ההופעה הגיעה לשיאה כשדאש המדהים שר איתו שני להיטים בעברית - "מאמי זה נגמר" ו"הופה". וואו. איזו מסיבה, כמה אהבה. לא יודע לאן מהמט דאש היה מגיע ב"כוכב נולד", אבל נראה לי שעוד נראה אותו מופיע כאן בארץ. ככה מארחים זמר מחו"ל. ומי שפספס – יש להם הופעה משותפת נוספת ב-9/3 במרכז הקונגרסים בחיפה.

קטעים נבחרים מהמופע