מסיבה? במקום לרקוד, שוכבים על מזרן. הכירו את "קלאוד ספייס"

בקריית המלאכה בתל אביב, אזור שמזוהה יותר עם מועדונים, ברים ומסיבות מאשר עם שקט, נפתח בחודשים האחרונים חלל שמציע חוויה כמעט הפוכה. הקהל אומנם מגיע לפגוש מוזיקאים ודיג'יים מוכרים, אבל במקום לעמוד מולם ולרקוד הוא נשכב על מזרנים, מכסה את העיניים ומקשיב במשך כשעה לסט מדיטיבי שנבנה במיוחד עבורו. אין כאן רחבה, אין דרופים שמחכים למחיאות כפיים, ואין אפילו קשר עין בין האמן לבין האנשים שמולו. מאחורי קלאוד ספייס עומדים אנשי סול ת'רפי - ירון אמור וגי דרייפוס, יחד עם טל אושפיז, שותפה ומנהלת המקום - שמנסים לקחת את המוזיקה שהם מכירים היטב מעולם הלילה למקום אחר לגמרי.

סול ת'רפי התחילה עוד לפני שקלאוד ספייס קיבל כתובת קבועה. אמור, יוצר ודי-ג'יי ותיק, מספר שהחיבור נולד אחרי שנכנס בעצמו לעולמות הבודהיזם והמדיטציה. "באיזשהו שלב חלקים התחברו", הוא אומר. "הבנתי שחברים שלי, קולגות שמתעסקים במוזיקה, עושים סוג של מדיטציה שלא מגדירים אותה כמדיטציה, אבל יש להם יכולות להניע אנשים בעזרת מוזיקה ולשנות מצבי תודעה". בהתחלה, הוא מספר, היו אלה מפגשים קטנים וניסיוניים בסטודיו בתל אביב. "הזמנתי חברים, כל מיני אנשים. זה היה מאוד ניסיוני, קבוצות קטנות, והיו תגובות מדהימות, במיוחד כשעושים את זה בצורה מסודרת, עם קונספט בנוי, עם הסברים והכל".

הרעיון עצמו היה בראשו עוד קודם, אבל המלחמה הפכה אותו ממשהו תיאורטי לפרויקט. "המלחמה הייתה טריגר", אומר אמור. "ראיתי שכולם מסביבי או הולכים למילואים או עוזרים באיזושהי דרך. הרעיון היה בראש כבר הרבה זמן, אבל לא היה לי אומץ להוציא אותו, כי זה די מפחיד להתעסק בפרקטיקה של אלפי שנים ולהגיד, הנה, אני עושה משהו חדש. כשהתחילה המלחמה אמרתי, אוקיי, אני חייב לעשות משהו. אם אני יכול לעזור לאנשים, אז משם זה התחיל".

מאז יצאו סול ת'רפי מהסטודיו הקטן והחלו לקיים סשנים במקומות שונים בארץ, בהם סוזן דלל, מוזיאון תל אביב והספרייה הלאומית בירושלים. אלא שבשלב מסוים, אחרי תקופה של נדודים בין חללים, עלה אצל הצוות הרצון לבדוק מה קורה כשהפורמט מקבל בית משלו. "כבר תקופה חשבנו שאנחנו צריכים משהו יותר קבוע מאשר משהו שנע ממקום למקום", מספרים בצוות. "הרגשנו שאנחנו צריכים מקום שנוכל לעשות בו את הפרקטיקה הזאת בצורה יותר מוסדרת, וממש להקים איזה סוג של מרכז שלנו". הפתרון היה קלאוד ספייס, פופ-אפ שתוכנן מלכתחילה לפעול עד עד סוף ספטמבר - ולאפשר להם לבדוק אם יש בכלל קהל למקום כזה על בסיס קבוע.

אלא שלפחות לפי החודשיים הראשונים, הקהל הגיע. בצוות מספרים כי ביולי ובאוגוסט התפוסה הייתה כמעט מלאה, וכי חלק מהמשתתפים התחילו לחזור שוב ושוב. "לא ידענו איך הקהל יגיב, איך אנשים יתנהגו, ואם הם יחזרו או לא יחזרו", הם אומרים. "אנחנו ממש רואים שאנשים חוזרים כל שבוע, פעם בשבועיים. אנשים ישר רצו מנויים, אז עשינו כרטיסיות של כמה כניסות, ובאים עם חברים. זה מאוד מרגש לראות את ההתפתחות ואת התגובות של האנשים".

הסיבה לכך, לפחות מבחינת אנשי הפרויקט, קשורה לא רק למדיטציה עצמה אלא גם לאופן שבו היא נארזת עבור קהל שלא בהכרח היה נכנס לשיעור מדיטציה רגיל. "יש צורך של אנשים שחלקם אפילו לא יודעים שהוא צורך", מסביר אמור. "אחרי כל כך הרבה סטרס שאתה סופג, לתרגל איזושהי הורדת הילוך או ירידה למצב של רגיעה עמוקה. ומהצד השני יש מוזיקאים, שהרבה מכירים אותם מההופעות על הבמות, אבל לא הרבה יודעים שהם גם מאוד סקרנים ומתעמקים במוזיקה מכל מיני צדדים שלה".

החיבור בין שני הצדדים הוא למעשה לב הפורמט. האומנים שמגיעים לקלאוד ספייס לא מתבקשים פשוט לנגן חלש יותר או לבחור קטעים רגועים מתוך הרפרטואר הרגיל שלהם. הם מקבלים הנחיה מראש ובונים סט ייעודי לסשן. "ביקשנו מהם לצאת שנייה מאזור הנוחות, להרכיב סטים מיוחדים שהם למדיטציה", אומר אמור. "בנינו את הפורמט הזה שמאפשר לבן אדם שאף פעם לא תרגל מדיטציה ולא מכיר, לבוא לפה לחלל, לקבל הסבר מה זה מדיטציה, איך עושים, מה עושים, למה וכמה זמן". מבחינתו, גם אין תוצאה אחת שהמשתתף אמור להגיע אליה. "המוזיקה תיתן לך את מה שאתה צריך. לא בדיוק צריך להגדיר את זה אם זה להירגע או לצלול. מה שצריך לקרות יקרה לך".

אולי השינוי הגדול יותר דווקא נמצא בצד של האמן. הרבה מהדיג'ייז והמוזיקאים שנכנסים לחלל רגילים לקבל פידבק מידי מהקהל - אנשים רוקדים, צועקים, שורקים או מוחאים כפיים. כאן הם מנגנים מול אנשים ששוכבים עם עיניים עצומות, ולעתים כמעט לא זזים. "רוב האומנים נכנסים לזה פעם ראשונה, לעשות בעצם הופעה בפני אנשים ששוכבים עם עיניים אטומות", מספרים בצוות. "הם ממש מתכוננים לזה ומגלים גם על עצמם את הרובד הזה. הרבה מזה זה גילוי של הקהל כלפי האמן, וגם האמן כלפי עצמו". לדבריהם, אמנים שחוזרים בפעם השנייה והשלישית כבר מגיעים אחרת. "הם כל פעם מבינים עוד נקודה ועוד משהו, ומפתחים רגישות לאיך הקהל נמצא. זה שונה מכל מה שאמנים רגילים אליו - להופיע בפני קהל שרוקד, צועק ושורק. פתאום אין את הפידבק הזה".

גם אושפיז, שמגיעה מעולמות ניהול האומנים והפקת הפסטיבלים, מזהה כאן מערכת יחסים אחרת בין הקהל למי שנמצא על הבמה. "האומנים הרבה פעמים משתפים אותנו אחרי הסשן, שכשהם יושבים ומנגנים את השעה הזו ומסתכלים על האנשים שוכבים, הם פתאום מבינים את גודל ההשפעה שלהם ואת כמות האחריות שיש להם במסע שהם מעבירים את הבן אדם", היא אומרת. "בסוף כל סשן אנחנו נשארים, ירון נשאר והאמן נשאר, כדי שאנשים יוכלו לגשת, לשוחח ולשתף. אנשים מגיעים ומשתפים את הואמנים, וזה משהו שאני לא מכירה מעולמות הלילה, שיש נגישות כזאת לאמן".

גם בחירת האומנים לא מתבססת דווקא על ז'אנר. בסול ת'רפי מחפשים מוזיקאים שהם מאמינים שיוכלו לקחת את עצמם למקום שלא בהכרח מזוהה עם הסטים הרגילים שלהם. "אני אוהב אמנים שיש להם עומק גם בשנים וגם בסאונד ובאיך שהם מסתכלים על מוזיקה", אומר אמור. "שהם לא עושים רק דבר אחד, רק האוס או רק זה, אלא שיש להם משהו, איזושהי אינטליגנציה ביצירה שלהם. כי אז אני יודע שהם ידעו להתמודד עם הסיטואציה ולצלול לעומק".

רשימת האומנים ממחישה את המנעד הזה. בקלאוד ספייס כבר התארחו שמות כמו עמרי סמדר ודרוויש, ובתוכנית הקרובה צפויים להגיע בין היתר עטר מיינר, פרידום פייטרס, אסף אמדורסקי ומארק אליהו - אמנים שמגיעים מעולמות שונים מאוד, אבל מתבקשים כולם לבנות עבור המקום סשן שחורג מהפורמט שבו הקהל רגיל לפגוש אותם.

בצוות מדגישים שהרשימה יכולה לנוע בין ג'אז, טראנס, האוס וסגנונות נוספים. "זה לאו דווקא מבוסס על ז'אנר", הם אומרים, "זה יותר מבוסס על האמן שאנחנו מרגישים וחושבים שיכול להתאים. רובם מגיעים פעם ראשונה לעשות את זה, ואנחנו ממש מסבירים להם למה הם מגיעים ולמה להתכונן. ואז האמן הולך, עושה שיעורי בית ומכין את הסט המאוד ייחודי והספציפי שהוא מנגן בדרך כלל רק אצלנו. אין עוד מקומות באמת לשמוע אותו בצורה הזאת".

קשה כמובן לדבר על הצורך במקום כזה בישראל של 2026 בלי להגיע שוב למלחמה. אנשי קלאוד ספייס אינם מציגים את הסשנים כתחליף לטיפול, אבל מבחינתם רמות הסטרס הגבוהות הן חלק מרכזי מהסיבה שאנשים בכלל מחפשים את החוויה. "אני לא יודע אם להגיד שהמלחמה עזרה, אבל אנשים בהחלט נמצאים במצב רגשי יותר עמוס ויש רמות גבוהות של סטרס", אומר אמור. "יש חלק באוכלוסייה שמודע לזה, ויש חלק שממשיך לרוץ על אוטומט בלי לטפל. אני חושב שהגרעין של סול ת'רפי, האנשים שהגיעו לפה ראשונים, זיהו שיש פה משהו שיכול להקל על סטרס ולעזור, ואז מה שקורה פה באופן אורגני זה שהם מביאים את החברים שלהם".

הקשר לעולם הלילה הופך את הסיפור הזה למעט חריג יותר. אלה אותם אנשים ואותם מוזיקאים שפועלים במועדונים ובפסטיבלים, אלא שבתחילת המלחמה גם עבורם נוצר צורך למצוא דרך אחרת להשתמש במה שהם יודעים לעשות. "תכלס לא הייתה אפשרות לרקוד", מספרים בצוות. "לא היו מסיבות, לא היה כלום. אנחנו כמוזיקאים, כמפיקים וכדיג'ייז היינו בבית. לא יכולנו לעשות את מה שאנחנו יודעים, וגם לא הרגשנו בנוח להופיע, להרקיד ולשמח. זה לא הרגיש נכון. ואז נולד הדבר הזה, להנגיש את היצירה בצורה אחרת ולהתחבר לעשייה בצורה שונה, שמותאמת לסיטואציה של החיים שלנו".

יש גם רגעים שבהם האנשים שמגיעים לחלל מביאים איתם הרבה יותר מרצון לנוח במשך שעה. במהלך החודשים האחרונים הגיעו לשם, לדברי הצוות, גם אנשים שמתמודדים עם אובדן וחרדה מאז המלחמה. כשנשאלו על סיפורים ספציפיים, הם דווקא הסתייגו מחשיפתם. "זה קורה כמעט בכל סוף מפגש, יש סיפורים מאוד אישיים ומאוד מרגשים", הם מספרים. "אנשים באים לפה ומדברים על סיפורי חיים, מתמודדים עם אובדן של אנשים קרובים, סיטואציות לא קלות שהם עברו. היו הורים לילדים שנהרגו שהגיעו לסשן של אמן שהילד שלהם אהב. אנשים שאמרו לנו שזו הייתה הפעם הראשונה מאז מה שעברו שבה הצליחו לחוות שעה בלי חרדה".

במקור, כל זה היה אמור להסתיים בסוף ספטמבר. כרגע, אחרי התפוסה הגבוהה והקהל שחוזר, גם אנשי קלאוד ספייס כבר לא בטוחים בכך. "אנשים ממש שיתפו איתנו שהם מאוד לא רוצים שזה ייפסק בספטמבר ומאוד רוצים שנמשיך", הם מספרים. "אנחנו ממש שוקלים את זה כרגע, להבין אם נמשיך את זה בצורה קבועה או נחזור לפעול בצורה יותר של אירועים משתנים". ויש גם שאיפות רחוקות יותר: להביא בעתיד אמנים מחו"ל ולקחת את הפורמט אל מחוץ לישראל. כשעולה השאלה מי נמצא ברשימת החלומות, נזרקים בחדר שני שמות שלא בדיוק מזוהים עם מוזיקת מדיטציה - דונאטו דוזי וג'ף מילס.

עד שזה יקרה, קלאוד ספייס ממשיך לפעול בקריית המלאכה לפחות עד סוף ספטמבר. דווקא באזור שבו הקהל התל אביבי רגיל להגיע כדי להרים את הדופק, אנשי סול ת'רפי מנסים להוכיח שיש ביקוש גם לכיוון ההפוך. אותם די-ג'יים, אותה מוזיקה ואותו קהל פחות או יותר - רק שהפעם אף אחד לא מבקש מהם לרקוד.