יש לי חלומות. עכשיו זה הזמן שלי, אני מספיק חזק

נווה לוי עמד מאחורי המסך הענק של "הכוכב הבא לאירוויזיון" ושר את אחת מהשורות הראשונות בשיר "כינורי" של רובי לוי, "הכינור הזה ידע לסבול, גם כשכאבו לו מיתריו". עוד לפני שהגיע לפזמון, כבר היה ברור שעומד לפנינו זמר יוצא דופן שהמילים נוגעות בו במיוחד. "אם הייתי מגיע לפני שנה, לא היה לי את הביטחון לעשות את זה", הוא אומר, "לעמוד על במה ולקבל ביקורת, ופתאום לראות את הקהל כשהמסך עולה".

מה קרה בשנה הזאת?
"קודם כל החלמתי, שזה הכי חשוב. ובאתי מוכן, נפשית".

לוי חלם כל חייו להיות זמר, אבל את ניסיונו המקצועי עד "הכוכב הבא" (מוצאי שבת בקשת 12) הוא מסכם במילה אחת: "במקלחת". כבר בשיחה עם אסי ורותם לפני האודישן הוא חשף את מה שעבר עליו בשנים האחרונות, גמילה מסמים והתמודדות עם חרדות משתקות. "אני לא נרקומן", הוא מבהיר, "לא הייתי בן אדם שכל היום עושה סמים, זה פשוט אורח חיים כזה, נשאבתי לחיי הלילה".

את השנה האחרונה הוא הקדיש לגמילה, הרחק מהעיר הגדולה ומחיי הלילה. "הייתי מנותק לגמרי. גרתי בקדימה צורן ורק המשפחה שלי הייתה בקשר איתי. אבא שלי עזב את הבית שלו ברעננה ובא לגור איתי".

הבן אדם הראשון שפנית אליו לעזרה היה אבא שלך?
"אבא ואמא".

ומה אמרת להם?
"התוודיתי. ממש התוודיתי בפניהם. אמרתי להם, 'תשמעו, יש לי בעיה ואני חייב את העזרה שלכם'. זה לא היה קל. ההורים שלי, אני הרגשתי את זה, ישר חשבו לעצמם, 'מה עשינו לא בסדר בחינוך שלו?'. והם עשו הכל טוב".

הרגשת שאתה מאכזב אותם?
"בטח. אמא שלי לא יודעת מה זה בירה, גם אבא שלי. הם לא שותים בכלל".

אני זוכר את עצמי בוכה

לוי (30) מתקשה לדבר בחופשיות על האתגרים עמם התמודד בשנים האחרונות. הוא מגיע לשיחה חשוף, לא מנסה להתגונן או להסתיר, אבל לא תמיד מוצא את המילים ומסתפק בחיוך קטן, מבט שמחפש הבנה. אפשר ממש לראות את הלחלוחית בעיניו כשהוא מדבר על הקשר הקרוב עם הוריו. כשהוא היה בכיתה ב', הוריו התגרשו והוא עבר עם אמו מצפון הארץ אל עיר הולדתה, אשדוד. "אבא היה מגיע כמה שהוא יכול, וכל יום היינו מדברים בטלפון", הוא נזכר. אחרי הגירושים אביו נשאר בצפון לתקופה לפני שעבר למרכז, ולוי זכה לפגוש אותו רק פעם בחודשיים. "אני זוכר את עצמי בוכה כל הזמן, כשאבא היה לוקח אותי, כבר הייתי חושב על הבכי של החזור. ככה עד שהוא עבר למרכז, גדלנו ויכולנו כבר להגיע אליו לבד".

יש לך כעס עליהם?
"כל ילד רוצה את ההורים שלו קרוב אליו, אבל בסוף אם ההורים לא מסתדרים, זה לא בשליטתך. בתור ילד הייתי אומר להם דברים כמו 'למה התגרשתם', אבל היום אני מבין את זה".

היית ילד טוב?
"גם היום אני ילד טוב, אבל בתיכון הייתי משחק כדורגל וזה סידר אותי. חמש פעמים בשבוע הייתי באימונים ובשבת משחק, זה היה ממש אינטנסיבי. ניסיתי להיות ספורטאי בצבא, אבל אז כבר התייאשתי מהכדורגל. הייתי בא יום כן, יומיים לא".

זה לא היה קצת עצוב, לעזוב את זה פתאום?
"זה היה עצוב, אבל בגיל 18 לא הרגשתי את זה, אתה מאמין לי? אמרתי לעצמי, בוא'נה, כמה שנים בזבזתי. אתה משקיע חמישה ימים בשבוע במשהו כל החיים, וההרס העצמי שלי אמר לי, 'אתה מפספס את החיים האמיתיים'".

אחרי הצבא עבר לוי לתל אביב, עבד בעבודות מזדמנות ויצא לחוות את החיים שבחוץ. "נשאבתי לחיי הלילה", הוא מספר, "אנשים רואים אותך כפנים יפות שיכולות לעזור לאווירה, נקרא לזה ככה. תמיד הייתי במסיבות הכי שוות, תמיד הייתי מוזמן". כיום הוא מספר שניתק קשר עם החברים מתקופת הבילויים. "חברים במירכאות", הוא אומר בחיוך, "כי אלה לא באמת חברים. כל מה שקורה בחיי הלילה מונע מאינטרס, זה דואג שתיכנס, זה דואג שתביא משהו".

ועכשיו אם תהיה סלב ויגיעו בילויים, מה תעשה? חשבת על זה?
"אני לא חושב על זה עכשיו. אני יודע שזה עולם מאוד מסוכן, ובגלל זה גם חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע המתאים. החיים האלה לא מדברים אליי יותר, באמת שלא. הייתי שם מספיק זמן, אני בן 30, אני לא איזה ילד. עברתי, חוויתי דברים. זה גם באמת לא אני, כל החיים הייתי רגיל לישון מוקדם ולקום מוקדם".

היית ילד טוב כדורגל.
"אני עדיין ילד טוב, אבל שאיבד את הדרך".

וההורים שלך, מה הם חושבים עכשיו?
"הם הכי גאים בי בעולם וזה הדבר שהכי חיכיתי לו בחיים. הם גאים בי על הדרך שעשיתי ועל זה שאני סוף סוף מגשים את עצמי".

שרתי בפעם הראשונה בגמילה

לפני כשנתיים פנה לוי להוריו בבקשה לעזרה. הוא עדיין לא חשב שהוא זקוק לטיפול או גמילה, וההתגייסות המשפחתית אכן עזרה להרים אותו על הרגליים, עד לנקודה מסוימת שבה נדרשה גם עזרה מקצועית. "הצלחתי להשתקם לבד במשך ארבעה חודשים, אבל לא הצלחתי לנתק את הסביבה ממני, לא הצלחתי להתנתק מאנשים רעילים. ואז אבא שלי טס לרומא לשלושה ימים ושוב יצאתי ועשיתי סמים. שם הבנתי שאני צריך עזרה".

גמילה?
"לא מקום סגור, אבל הבנתי שאני חייב את זה כדי להגשים את עצמי. יש לי מוזיקה שאני רוצה לעשות, וזה כל הזמן הדהד לי בראש שאני לא עושה עם זה כלום. כל פעם חזרתי על אותה תבנית קבועה, קצת טוב לי, אני הורס".

זו בעצם הייתה הפעם השנייה שאמרת, "אני צריך עזרה". זה לא קל.
"זה לא קל אבל זה מבורך, כי בסוף אתה מרוויח את החיים. אתה יושב במעגל ואומרים לך, 'נווה אתה מכור, אוהבים אותך', אתה רואה אחד שמכור להימורים שהפסיד מיליון שקל ואומר לעצמך, 'איפה אני ואיפה זה'. היו בגמילה אנשים שחשבתי שמולם אני טירון, אבל בסוף זה עזר, הייתי צריך את זה כדי לחזק את עצמי, רגע לחזור לנווה, למקורות, לעצמי".

ובטיפול דיברת על המוזיקה?
"כן, בגמילה שרתי בפעם הראשונה. זה היה מדהים, הם השתגעו, אמרו לי, 'תשמע, אתה חייב לעשות עם זה משהו'. שם אמרתי די, נמאס לי מהחוסר ביטחון, מהמחשבות על מה יגידו, מה יחשבו".

ברגע הזה הבנת שאתה רוצה לעמוד על במה?
"לאו דווקא במה, בכלל לעשות את המעבר הזה לשירה, להיות זמר, להגיד שזה מה שאני רוצה לעשות".

אם אתה לא מנסה להגשים חלום, אז הוא תמיד יישאר שם. אבל אם אתה מנסה להגשים אותו, אתה יכול גם להיכשל. זה משהו שלקחת בחשבון?
"בדיוק. פעם אהבתי ללכת למקום הבטוח, איפה שאני הכי טוב, חיי הלילה. הייתי מגיע וכל העיניים עליי, בחורות, לא צריך להתאמץ. לא הייתי צריך לשים את עצמי ואת החלום שלי באיזשהו מעמד שיגידו לי, 'רגע, אולי לא עכשיו, אולי זה פחות מתאים'".

מדהים שאתה יכול במשך שנים לפחד מזה שיגידו לך "לא", אבל אתה אומר לעצמך "לא" כל יום. אתה בעצמך האודישן שאתה לא עובר.
"הכל הגיע בזמן המדויק. אם זה היה מגיע שנה, שנתיים אחורה, הייתי הורס את זה בידיים שלי. באמת שהכל מדויק".

בשנתיים האלה חזרת לנווה שיודע לקום בבוקר.
"קם בבוקר לגמילה, חוזר, עובד בשטיפת מכוניות. אף אחד לא ידע שהייתי שוטף".

איפה שטיפת מכוניות?
"בקדימה צורן".

אז אתה שוטף את כל הרכבים הגדולים והג'יפים היקרים. מה הרגשת? זה לא ממרמר?
"היה לי קשה מאוד, אבל מה שהחזיק אותי היה לראות את הניצוץ בעיניים של ההורים שלי, שחזרתי להיות הילד שלהם, זה שמספר להם הכל, מדבר איתם, לא מסנן, לא משקר".

אולי זה גם היה חלק מהתהליך, לעבוד במשהו שקשה לאגו.
"בדיוק, זה גם חלק מהמקום שהייתי בו. אמרו לי, 'תתחיל מלמטה'".

אבל עוד לפני ההחלטה לשנות כיוון ולהתנקות מהסמים, לוי נאלץ להתמודד בשנים האחרונות עם חברה חדשה לחיים – החרדה. השיא הגיע כששקע לחרדה משתקת. "לא יצאתי מהבית איזה חצי שנה. חשבתי שאני הולך להשתגע".

מה יש מחוץ לחדר שהפחיד אותך?
"אתה מפחד מהאוויר, מחזיק את הלב במקום".

המפגש הראשון עם החרדה הגיע לפני כחמש שנים, בתקופת הקורונה. "עשיתי את החיסון של הקורונה, והייתה אז בחדשות כתבה על איזו אישה מבוגרת שהתעוותו לה הפנים פתאום. לא רציתי לעשות את החיסון, אבל אז נפתחו המקומות בתל אביב והייתי צריך תו ירוק כדי לעבוד, אז עשיתי. יומיים אחרי הייתי באיזו נסיעה ובדרך חזרה הרגשתי מועקה קשה, כאילו אני הולך לקבל התקף לב. נכנסתי לסבב טיפולים של איזה חמישה חודשים, אולטרסאונד ללב, בדיקות, מה שאתה לא רוצה".

ולא מצאו כלום?
"לא מצאו כלום. זה היה התקף חרדה. עד אז לא היו לי התקפי חרדה, לא ידעתי מה זה אפילו".

אתה יודע להגיד מה פתאום טלטל אותך?
"בעיקר התקשורת, כי אמרו שהחיסון לא טוב וההלחצה הזאת נכנסה לי לראש. ואז עברנו את החיסון, אבל החרדות המשיכו. יום אחד רופא המשפחה אמר לי, 'בוא, חביבי, שב רגע, תכיר, ציפרלקס. תשתה אותו, דבר איתי אחרי חודש'".

וזה עזר?
"כן. לא יודע להגיד לך מה יש בכדור הזה, אבל אני עד היום שותה אותו".

אחרי שהתחילו החרדות, המשכת לבלות?
"כן, המשכתי גם עם הסמים. ואז הפסקתי על דעת עצמי את הכדור, ושם היה את ההתקף החזק שאחריו לא יצאתי מהבית חצי שנה".

לא אמרו לך שלהפסיק ציפרלקס ככה סתם זה מסוכן?
"אמרו, אבל לא יודע, אמרתי לעצמי, מה אני צריך את זה? אתה לא מייחס לזה חשיבות".

מי שעזר לו להתרומם הייתה המשפחה הקרובה. "כולם נרתמו לתהליך. אחותי הייתה שם בשבילי בשיחות טלפון, באה אליי, חיבקה אותי. גיליתי שאנחנו חזקים בטירוף, מאוחדים בטירוף ואוהבים אחד את השנייה בטירוף. אין כמו משפחה. זה מה שגם עזר לי להחלים, ראיתי כמה אנחנו מגובשים".

למרות תחושות האשמה והפספוס, לוי יודע לטפוח לעצמו על השכם על כך שהשכיל לעצור ולבקש עזרה בזמן. "לא כל אחד בא ורוצה לעשות את השינוי הזה", הוא מודה, "בסך הכל חיי הלילה זה כיף, אנשים מעבירים ככה חיים שלמים, אבל יש לי חלומות ומטרות, אני אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו. אז כשצריך לעצור, צריך לעצור, וכשצריך לטפל, צריך לטפל, וכשצריך לבקש עזרה, צריך לבקש עזרה. ל'כוכב' נרשמתי כי הרגשתי שזהו, זה הזמן שלי, אני מספיק חזק".

הקול מלמעלה

בחודשים האחרונים גר לוי אצל אמו באשדוד ועבד כשליח וולט. "למדתי לדרוך על האגו, לכתוש אותו", הוא חוזר שוב על המנטרה, "אני יודע שאני רוצה את המוזיקה, אז אמרתי, זה מקדש את האמצעים, אני עושה את זה למען משהו. התחלתי להתייעץ ולפגוש אנשים, ללכת לאולפנים ולהקליט אצל חברים. התחלתי לקבל וייבים טובים ונהיה לי יותר ביטחון. פתאום שמעו אותי שר וכותבים התחילו לפנות אליי".

לאודישן ל"הכוכב הבא לאירוויזיון", הגיע לוי מלווה באחיו ובאביו, ללא אמו. "היה לה קשה שסיפרתי את הסיפור על הסמים והגמילה, אבל הסברתי לה שזה חלק מההחלמה ושאני לא עושה את זה בשביל שירחמו עליי. אני הולך לעולם מאוד קשה ואני רוצה לשים לעצמי מראה מול הפנים. כשאתה אומר את זה אתה לא בורח, אתה מודה בזה קבל עם ועדה".

כשעמדת על הבמה באודישן, חשבת שהמסך יעלה?
"בתוך תוכי ידעתי, אבל עדיין אמרתי לעצמי, 'אולי זה לא מספיק טוב', כי בסוף זו תוכנית שמחפשת את הנציג לאירוויזיון ואני שר מזרחית. אני עדיין לא מאמין בעצמי מספיק, אני לומד לעשות את זה. כשאתה שר ואתה יודע שבוחנים אותך, זה לא קל".

עלית לאודישן עם פחד?
"בטח. הסתכלתי על האחוזים ואמרתי, 'מה זה, אני לא עובר?', אבל אז פתאום המסך עלה. זאת הייתה תחושה מטורפת".

כשסיימת את הביצוע, חשבת שאתה בנבחרת כבר?
"הייתה לי תחושה טובה, כן, אבל הייתי עדיין עם הרגליים על הקרקע כי אמרתי לעצמי שיש פה זמרים מטורפים, והלוואי שתהיה לי את הזכות. והנה, ברוך השם, יש לי את הזכות הזאת. יש השנה מתמודדים באמת טובים, אתה פוגש אותם שלוש-ארבע פעמים בשבוע והם הופכים להיות כמו משפחה".

עכשיו כשאתה עולה לשיר, יש לך כבר תחושה שאתה שייך לפה, או שעדיין יש קצת פחד?
"תמיד יש פחד, זו תחרות ואני אדם מאוד תחרותי, אבל אני מאמין שהכל לטובה".

הבחירה בשיר "כינורי" לאודישן הייתה כאמור מדויקת עבורו. המילים הכואבות, הניחוח הנוסטלגי ומעל לכל, קולו הקסום של לוי, יצרו תחושה של דמעות שזולגות ממיתרי הכינור. "ידעתי שאני רוצה לעשות מזרחית, זה מה שאני אוהב ושומע כל החיים. בהמשך אני אולי אשנה סגנון קצת, אבל עדיין אני אקח את זה למקום שלי. אני יכול להיפתח לכיוונים חדשים, אני רק עדיין לא יודע את זה על עצמי".

אתה רואה את עצמך באירוויזיון?
"וואלה, אם הם רואים אותי שם, אז גם אני רואה את עצמי. אני מאוד תחרותי ואם זה יהיה בסדר מבחינת כולם לשיר איזה משהו מזרחי-פופ, אני אשמח ויהיה לי כבוד לייצג את ישראל".

כשאומרים שאתה מזכיר את זוהר ארגוב, זה משמח אותך?
"מה זה משמח, זה כמו שעכשיו תגיד לילד שמשחק כדורגל, 'אתה משחק כמו מסי'. זוהר זה אמא'לה".

איך קיבלת את סגנון השירה הזה?
"זה משהו מולד. לא עבדתי על צבע קול. אתה נולד עם זה".

כשלוי אומר שהכל מדויק, הוא מדבר גם על מי שמכוון בשבילו את הכל מלמעלה. הוא מרבה להזכיר את הקשר המתחזק שלו עם אלוהים. "מבחינתי זה גם חלק מההחלמה", הוא מספר על ההתקרבות הרוחנית שהוא חווה, "פעם הייתי מניח תפילין והכל אבל זהו, והיום אני ממש מרגיש את אלוהים, אי אפשר להסביר את זה. יש דברים שקורים ואתה אומר, אם זה לא אלוהים, אז מי? בסוף אנחנו כולנו שליחים בעולם הזה. זה לא משהו שחדש לי, ידעתי מה זה בית כנסת, אבל לא האמנתי מספיק. עכשיו אני מרגיש שהכל ממנו, גם הקול".

צילום: זוהר שטרית | סטיילינג: יהלי אביכזר | איפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי