"איזה כיף שאתם יודעים את המילים": ליסמין רביב נשבר הלב מיליון פעם, אבל היא לא עושה מזה דרמה. בערך

בשנות השבעים גבי שושן שר לאהובתו שהם יקנו ביחד "מאתיים גרם גבינה", והפרברים שרו "אני אוהב אותך בשקט, כמעט בסוד". היום, חמישים שנה אחרי, הדרמה בשיר האהבה הישראלי הממוצע עלתה הילוך: ב"חיפשתי אותו בנרות" עדן בן זקן מכריזה שהיא לא ישנה כמעט שבוע ומאשימה את אהובה לשעבר "עם המילים שלו, איך הוא הרג אותי/אמר שלא מתים מגעגוע". התרגלנו להרבה פאתוס, הרבה דרמה, בשירי האהבה והפרידה שלנו בשנים האחרונות.

אצל קיקי מלינקי, הפרויקט המוזיקלי של יסמין רביב, האווירה קצת שונה. ללהיט הכי גדול שלה עד כה קוראים "הכי אוהב אותי", אבל בניגוד למשתמע משמו היא דווקא לוקחת גישה יומיומית, מינורית יותר, גם כשהיא תקועה בנפתולי האהבה: "אני לא בטוחה אם היית מוכרח/לסבך אותי כל כך", היא כמעט מתנצלת בשיר "הכי אוהב אותי": "להסתכל עלי/לגעת בי/לדבר אלי/לנשוך אותי/לצחוק עלי/לצחוק איתי/ללכת איתה ואז ללכת איתי".

האלבום האחרון של קיקי מלינקי, "לא אותו דבר", שכולל גם את "הכי אוהב אותי", יצא בחודש מאי 2025 - אבל במובנים רבים מרגיש שההשקה האמיתית שלו התרחשה ביום חמישי האחרון, כשמונה חודשים לאחר מכן. ברחוב לבונטין בדרום תל אביב נראה תור שגולש החוצה מתוך מועדון האינדי הוותיק "לבונטין 7" למדרכה, מראה נדיר במקום - אבל המוזיקה של רביב הגיעה לנקודת שיא, או ככה לפחות זה מרגיש, בחודשים האחרונים. אולי אנשים צריכים קצת הקלה מהפאתוס.

בתוך המועדון, אחרי חימום קצר של הזמרת והיוצרת נוגה ("כולם מאוהבים בי"), יסמין והלהקה עולים לבמה. תוך כמה שירים היא מופתעת: "יואו, איזה כיף שאתם יודעים את המילים", היא אומרת ברגע של כנות לקהל. והקהל בהחלט יודע את המילים לשירי האלבום החדש וגם לקודמים,"שנת החתול" ו"מלכוד 20/20".

ואלו היו דווקא שנתיים סוערות עבור רביב, לא רק בגלל האירועים שהבעיתו את כל עם ישראל: היא והגיטריסט בלהקתה, אביב יונאי, נפרדו, והיא עזבה את תל אביב ועברה לחיפה. כשהגיע הזמן למופע ההשקה של אלבומה האחרון, רביב בחרה בתאריך ה-14 ביוני - היום בו פרצה המלחמה עם איראן. מופע ההשקה עבר ממועדון ה"שוקרי" למרחב המוגן של הכרמלית. עכשיו, כשהריח של טילים איראניים שוב באוויר, היא הגיעה ללבונטין 7, שנמצא גם הוא (ברובו) מתחת לאדמה.

ומתחת לאדמה הכל הולך חלק: הלהקה של רביב נשמעת מעולה ומדויק, ומצליחה להחזיק גם את מפלי הרעש של הגיטרות וגם את הקול של רביב עם סאונד ברור ונקי. ובמקרה שלה, הסאונד הנקי חשוב - גם אם האינדי המתקתק שלה מכניס לפעמים ניסורי גיטרות בסגנון סאמשינג פאמפקינס או להקות כמו The Pains of Being Pure at Heart, המילים של השירים של רביב ישירות, כנות, פשוטות: "נגמר לי כל הכסף/ואת היחידה שמקבלת אותי חזרה/בדיוק כמו שאני/מטומטמת וענייה" שרה רביב לשכונה הדרום תל-אביבית הידועה לשמצה בשיר "פלורנטין". ב"בעיה" היא מודה: "אני רק רוצה אותך בחזרה/לשתות קפה/לצאת לסרט/לפגוש ת׳חברים בפארק/להתמזמז בשירותים/לכתוב עליך מיליון שירים/ולהחזיק לך ת׳יד/לא לגלות לאף אחד".

אז איפה הדרמה והפאתוס באמת? רביב מספרת שהיא השאירה אותה מאחור, אחרי שסיימה את לימודיה ברימון לפני כמעט עשור: "כתבתי שם שירים שהיום אני מתביישת בהם", היא מסבירה. "כשאתה מתחיל ליצור אתה נורא מנסה להיות הכי מיוחד, חדשני, מפותל ובאמת דרמטי... אני חושבת שכשאתה בא להיות כן בשירים שלך זה יוצא הכי יפה, הכי אמיתי, ואני חושבת שגם עובדה שאנשים מתחברים לזה. לכולם כואב לפעמים וכולם רוצים לצחוק על זה לפעמים".

"אחרי ההופעה הזאת הרגשתי ממש ביטחון, משהו שלא היה לי עד ממש ההופעה עצמה", מספרת רביב. "האמת שמה שאני תמיד מפחדת ממנו זה העניין הכלכלי. זה פשוט פשיטת רגל אחת גדולה, לעשות מוזיקה בישראל. נורא קשה להחזיק איתך אנשים כשאתה עובד תקציב אפס בערך. הייתי צריכה את האנשים האלה שיאמינו בי ויעשו איתי דרך, הנגנים שלי שעברו איתי חתיכת דרך, המנהלת שלי ענה שטיינברג, הלייבל, 'קמע'... כולם עושים בשבילי המון".