האיש ששקל 343 קילו והקליט בלילה אחד את אחד השירים הכי מרגשים שיש

יש מעט ביצועים מוזיקליים שהפכו לגדולים יותר מהאומן שביצע אותם. כזה הוא החיבור בין ישראל קמקוויוואולה ל-Somewhere Over The Rainbow. קאבר מינימליסטי לשיר מ-1939, שהוקלט כמעט במקרה באמצע הלילה בהונולולו - והפך שנים אחר כך לקלאסיקה במהות המקורית של המילה.

ישראל "איז" קמקוויוואולה (או כפי שכינו אותו בהוואי, Bruddah Iz) נולד ב-1959 בהונולולו וגדל על שירה מסורתית, יוקלילי וחיבור עמוק לתרבות הילידית של האיים. כבר בתחילת דרכו, כשהיה בהרכב Makaha Sons of Niʻihau, הוא לקח חלק בגל של תחייה תרבותית הוואית - תנועה שביקשה להחזיר למרכז הבמה את השפה, המוזיקה והזהות המקומית בעידן של אמריקניזציה מואצת ותיירות המונית.

משם התקדם לקריירת סולו, שבה שר בהוואית ובאנגלית, שילב בין מסורת לפופ נגיש והשתמש בבמה שלו כדי לדבר על ריבונות תרבותית, על זיקה לאדמה ולים ועל שימור מורשת. היוקלילי, שנחשב במשך שנים לכלי אקזוטי המזוהה עם תיירות, הפך אצלו לכלי מרכזי שמייצג תרבות שלמה. הקול שלו נשמע בהפגנות תרבותיות, באירועים קהילתיים ובטקסים מקומיים, והוא הפך לפנים המזוהות של דור שביקש להגדיר מחדש את הזהות ההוואית שלו. בהוואי הוא לא היה רק זמר מצליח - אלא דמות ציבורית שחיברה בין מוזיקה, תרבות וגאווה פולינזית.

הרגע ששינה את הכול התרחש ב-1988. סמוך לשלוש לפנות בוקר חבר של קמקוויוואולה התקשר לאולפן הקלטות בהונולולו וביקש לאפשר לו להגיע ולהקליט. בעל האולפן, מילאן ברטוזה, כבר עמד לסגור, אבל הסכים - בתנאי שיגיע בתוך רבע שעה. זמן קצר אחר כך נפתחה הדלת, וברטוזה נזכר שנים מאוחר יותר כי "האדם הגדול ביותר שראיתי בחיי" נכנס פנימה. מאבטח הביא כיסא פלדה גדול כדי שיוכל לשבת, מיקרופונים הוצבו במהירות, וההקלטה החלה.

קמקוויוואולה החזיק יוקלילי וחיבר בין שני שירים אמריקאיים אייקוניים: Somewhere Over The Rainbow שביצעה ג’ודי גרלנד בסרט "הקוסם מארץ עוץ" מ-1939, ו-What a Wonderful World של לואי ארמסטרונג. זה לא היה ניסיון לשכתב קלאסיקה, אלא פרשנות אינטימית ושונה לשיר. ברטוזה הפעיל את ההקלטה - ובטייק אחד כמעט רציף ההקלטה הסתיימה.

במשך שנים היא נשארה כהדגמה באולפן, עד שחמש שנים מאוחר יותר נזכר בה ברטוזה בזמן שקמקוויוואולה עבד על אלבום סולו. הדמו הישן הוצג למפיק ג'ון דה מלו, שהבין מיד שיש בידיו משהו יוצא דופן. כך מצאה דרכה ההקלטה אל האלבום Facing Future של הזמר מ-1993, שהפך עם השנים לאלבום הנמכר ביותר אי פעם של אומן מהוואי.

אבל הגוף של קמקוויוואולה התקשה לעמוד בקצב של הקריירה. הוא נאבק לאורך שנים בהשמנת יתר שהשפיעה כמעט על כל היבט בחייו. בשלב מסוים שקל כ-343 קילוגרם, ונזקק לעיתים לציוד רפואי ואמבולנסים מותאמים כדי להתנייד. הוא אושפז פעמים רבות בעקבות בעיות נשימה ולב שנבעו ממצבו הבריאותי. ב-26 ביוני 1997, זמן קצר אחרי חצות, הוא נפטר מכשל נשימתי בבית חולים בהונולולו כשהוא בן 38 בלבד.

בהוואי התגובה הייתה יוצאת דופן ביחס לאומן מקומי. ביום הלווייתו הורדו דגלי המדינה לחצי התורן, וארונו - עשוי עץ קואה מקומי - הוצב בבניין הקפיטול של הוואי. הוא היה האדם השלישי בלבד שזכה לכבוד הזה, והיחיד שלא היה איש ממשל. כ-10 אלף אנשים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. יומיים לאחר מכן נאספו אלפים בחוף Mākua, שם פוזר אפרו באוקיינוס השקט. עדים סיפרו כי באותו יום רבים ברחבי האיים ציינו את הפרידה בצפירות מכוניות ומשאיות בכבישים. סצנות מטקס הפיזור הזה שולבו מאוחר יותר גם בקליפ המפורסם של השיר.

רק לאחר מותו החלה הגרסה לנדוד החוצה מהוואי ולהפוך לנכס תרבותי בינלאומי. הפריצה המשמעותית הגיעה ב-1999, כשקטע מהשיר שולב בפרסומת של אתר הצעצועים eToys. משם הדרך לתרבות הפופולרית הייתה מהירה. הגרסה של קמקוויוואולה הופיעה בסרטים כמו "לפגוש את ג'ו בלאק", "למצוא את פורסטר" ו-"50 דייטים ראשונים", ובהמשך גם בסרטים נוספים. במקביל היא מצאה את דרכה גם לטלוויזיה - בין היתר בסדרות "אי.אר", "סקראבס", "אבודים", "גלי" ו-"משפחה מודרנית" - עד שהפכה כמעט לברירת המחדל של פסקול נוסטלגי ועדין.

הגרסה של קמקוויוואולה מכרה מיליוני הורדות דיגיטליות בארצות הברית, שהתה 358 שבועות בראש מצעד World Digital Songs של בילבורד - שיא חסר תקדים - וב-2020 חצה הקליפ הרשמי שלה את רף מיליארד הצפיות ביוטיוב. שנה לאחר מכן צורפה ההקלטה ל-National Recording Registry, הארכיון הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאית, המוקדש להקלטות שנחשבות בעלות חשיבות תרבותית והיסטורית. נכון לכתיבת שורות אלה שני הסרטונים של הקליפ ביוטיוב עומדים יחדיו על 1.8 מיליארד צפיות.

חלק מהעוצמה של הסיפור טמון בפער בין הדימוי לקול. קמקוויוואולה היה גבר בגובה כ-1.88 מטר, שבשלב מסוים בחייו שקל כ-343 קילוגרם. הוא נאבק במשך שנים בהשמנת יתר ובסיבוכים רפואיים קשים, ואושפז שוב ושוב בשל בעיות נשימה ולב. למרות מצבו הפיזי, הקול שהקליט נשמע הפוך לחלוטין - רך, עדין וכמעט שברירי.

קמקוויוואולה לא זכה לראות את המעמד הגלובלי של הביצוע שהפך לשם נרדף לרוך ולתקווה. ההצלחה הגדולה ביותר שלו הגיעה רק אחרי מותו. אולי דווקא משום כך הסיפור שלו ממשיך לרתק - מפגש נדיר בין תרבות מקומית עמוקה וקלאסיקות שקיבלו חיים חדשים.

יותר משלושה עשורים אחרי אותה הקלטה באולפן קטן בהונולולו, מספיקים כמה צלילים של יוקלילי כדי לזהות את הביצוע. לא עוד קאבר נוסטלגי, אלא גרסה שהפכה לחלק קבוע מהפסקול של התרבות הפופולרית - וסיפור על אומן שהפך לאגדה רק אחרי שנפטר.