פתאום אף אחד לא עונה לי לטלפון. הייתי בדיכאון טוטלי

שישה ימים לפני 7 באוקטובר, חזרה כברה קסאי עם בעלה מיכאל ושני ילדיה לארץ אחרי שגרו במשך 13 שנים בפריז. "בשבת בבוקר הייתה האזעקה. ירדתי עם הילדים למקלט, זו פעם ראשונה שהם שומעים אזעקה ובעלי נשאר בכלל בדירה. כשהסתיימה האזעקה עלינו הביתה וחזרנו לישון. כשהתעוררתי התחלתי לסדר תיק כדי לנסוע לאמא שלי לקריית מלאכי, להפתיע אותה, היא בכלל לא ידעה שאני חוזרת לארץ. ואז פתחתי טלוויזיה וגיליתי מה קורה".

חתיכת וולקאם באק ארגנו לכם. חשבתם לקפל חזרה ולחזור לפריז?
"תוך כדי בעלי אמר לי, 'בואי נחזור, מלחמה פה, הילדים שלנו לא מכירים את זה'. אני יכולה להבין את הצד שלו, הוא לא מפה. ויש לנו את הבחירה הכי נוחה כביכול, צרפת גם הוציאה מטוסים להחזיר אזרחים שלה, גם ההורים שלי בשלבים הראשונים אמרו לי 'אולי תקשיבי למיכאל?', ואני בראש שלי אומרת לעצמי, זה סימן מאלוהים, משהו אצלי אומר – הכי בטוח כאן. פאקינג 13 שנה נאבקתי עם ההחלטה הזאת, לא יכול להיות שדווקא עכשיו כשאני מגיעה זה קורה. ואז היינו בנסיעה ואזעקה תפסה אותנו מתחת לגשר, ואין לך איך להגן על הילדים שלך. הילדה שלי פעם ראשונה בכתה ואמרה שהיא רוצה לחזור. חזרנו לרכב, שמתי מוזיקה להרגיע אותם, הסתכלתי על בעלי ואמרתי לו: 'טוב, בסדר, אני מסכימה, נחזור לתקופה עד שהכל יירגע'".

מה קורה בפריז עם האנטישמיות?
"תלוי איפה את נמצאת, לנו יש דירה ברובע ה-17, שזה פחות מורגש שם, אז לא נתקלנו במחאות פרו-פלסטיניות. אבל את פתאום קולטת מי החברים שלך. יש כאלה שלא התקשרו אליי, וזה היה לי עצוב לי מאוד. דווקא הבייביסיטר המוסלמית של ארייה ומתיאו ישר שלחה לי הודעה ודאגה לנו. גם אנשי המקצוע שעבדתי איתם הביעו תמיכה ברשתות. אבל כרגע קשוח בצרפת, גם בעלי הבין שאין לנו מקום יותר בטוח מישראל. בחנוכה הגענו לצרפת לבקר את ההורים שלו, ובאנו להדלקת נרות, ישר חיפשתי אבטחה, זה אלף יהודים במקום אחד. בעלי הרגיע אותי והראה לי את המאבטחים הסמויים, אבל הבנתי שאנחנו במצב לא בטוח ליהודים בצרפת. אני לא רוצה שחס וחלילה אצטרך להגיד לילדים שלי לא לדבר בעברית".

אני לא מייצגת שום קהילה. אני כברה

קסאי (43) נולדה במחנה פליטים בסודאן ועלתה לארץ עם הוריה במבצע "משה". היא גדלה בקריית מלאכי וכבר כבת נוער השתתפה בלהקת "דור שני" של צעירי העיר ("היה מצחיק באירועי מימונה, הייתי שרה 'אמא שלי ממרוקו"). היא המשיכה ללהקה צבאית, שם פגשה את עידן רייכל – שגם אחראי לשם שהיא מוכרת בו. "כשהגעת למיונים פגשתי בפעם הראשונה את עידן, הוא זרק לי כמה מילים באמהרית, שאני בכלל לא מכירה כי אצלנו דיברו תיגרית. ואז הוא שאל אותי איך קוראים לי ואמרתי לו 'כרמלה', שזה השם שנתנו לי במרכז קליטה. הוא אמר לי 'אין מצב' ושאל מה השם שההורים שלי נתנו לי. אמרתי לו, 'כברה', והוא אומר לי, 'תגידי, את אמיתית? כברה קסאי זה שם במה'. הוא עשה לי את הסוויץ'".

להורים שלך היה טבעי שתתברגי בתעשיית הבידור?
"אני הבכורה, היו לי חיים שונים משל שמונת האחים והאחיות שלי. אני גידלתי אותם, את ההחלטות הכי חשובות סמכו עליי שאני אעשה. הייתי שמה לעצמי שעון, קמה, מארגנת את כולם, מתקתקת, אוכל, אז ביום שאמרתי להם שאני רוצה להתעסק במוזיקה, הם סמכו עליי ועפו על זה".

אחרי השחרור הגיעה קסאי לתוכנית חדשה, "כוכב נולד", עוד בגרסה הראשונית שלה, כשהתחרות הייתה משולבת בשעשועון ("היינו כולנו תמימים, לא ידענו לאן אנחנו הולכים"). היא הייתה האתיופית הראשונה בפריים טיים, ובדו-קרב הראשון מול המתמודד בוריס סולטנוב הודחה ראשונה. "בכלל לא ראיתי את זה כאתיופית מול הרוסי. היינו כולנו חברים מאוד טובים, את שירי מימון הכרתי מהצבא, את מורן גמליאל, היינו כולנו חברים, גם אחרי התוכנית עוד היינו נפגשים. לא הייתה שום תחרותיות, זו הייתה חוויה מטורפת, גם אני ובוריס נשארנו בקשר מאוד טוב אחרי שנים".

לא קל להיות מודחת ראשונה.
"לא. אני באתי לשיר, הפסדתי, בכיתי את נשמתי. הייתי בטוחה שאני אזכה, אני זוכרת את צביקה הדר ויואב צפיר באים אליי לחדר לנחם אותי, גם חזרתי בגלגל הצלה ואז שוב הודחתי. אבל המזל שלי היה שכבר התחלתי לעבוד עם רייכל, אז התאפסתי ואמרתי, יאללה, חוזרים לעבודה בכל הכוח, ככה שאפילו למסע ההופעות שהם יצאו אליו כבר לא הצטרפתי".

הרגשת משקל של המוצא שלך על הכתפיים?
"לא, אני גם זוכרת שאמרתי, אני לא מייצגת שום קהילה, אני כברה. גם לא חוויתי גזענות, אבל למשל כשהגעתי לאיפור ישר אמרתי למאפרת, את לא נוגעת לי בעור. כי היא לא הביאה לי מייקאפים בצבע שלי, פשוט לא היו אז. זה הטריף אותי. הייתי מביאה לעצמי מאמריקה, ועכשיו בצילומים לכתבה, אילנה המאפרת הגיעה עם כל מה שצריך, כל הגוונים, וזה מדהים איך העולם פה השתנה. גזענות מתבטאת כבר בזה, מגוחך שפעם התעלמו מזה לחלוטין".

את מרגישה את השינוי בעוד מקומות?
"אני חושבת שהדור הצעיר לא רואה צבע בכלל. אין להם בכלל בעיניים את הדבר הזה, ומצד שני תראי מה קורה עם היימנוט קסאו שנחטפה בצפת. אני בטוחה שזה עניין של צבע, וזה מחדל נוראי שהמדינה לא מתעסקת בזה. המשטרה לא צריכה להפסיק עד שימצאו אותה, היא ילדה! איך התקשורת לא מדברת על זה כל הזמן? וזה עוד יותר עצוב כי זה עולים חדשים, הם לא מדברים עברית, הם רק עלו לארץ. לפאקינג מרכז קליטה. באת למדינה מהחלום להגיע לארץ הקודש, כי אתה יודע שזה נותן עתיד טוב יותר לילדים שלך, ובסוף הילדה שלך נחטפת. זה מטריף אותי. זה היה אמור להיות מקום מפלט. הם אפילו לא יודעים את השפה בשביל לזעוק, אז הקהילה מנסה לזעוק בשבילם".

בסופו של דבר, עם כמה שלא רצית לייצג קהילה, עצם הנוכחות שלך פרצה דרך להרבה נשים אחרות.
"לכבוד הוא לי. שיראו בזה משהו שאפשר להגיע ולשאוף אליו, להבין שאתה יכול להגיע לכל מקום שאתה רוצה, אם רק תרצה. אם יש לך מחסום, תשבור אותו".

היום היית עושה ריאליטי?
"לא, בחיים לא, אין לי ביטחון כזה. כלומר אולי הייתי עושה 'רוקדים עם כוכבים' כי אני ממש אוהבת לרקוד, או 'הזמר במסכה', גם ללכת לתוכנית בישול עם אחותי, שיש לה יד מדהימה והיינו מכינות אוכל אתיופי, זו אופציה. אבל לא הייתי הולכת לתחרות שירה".

עצבן אותי כשהיו אומרים לי ברחוב "היי, את של רייכל". אני לא של אף אחד

עד היום מזוהה קסאי יותר מכל עם הופעותיה במסגרת "הפרויקט של עידן רייכל". "הכרתי את עידן מהצבא, אבל רק כשהשתחררתי פגשתי אותו במקרה בתל אביב, הוא היה על האופניים, עצר ואמר לי שהוא מחפש זמרים לפרויקט שהוא עובד עליו, שהוא בונה הרכב. הגעתי אליו לאולפן שהיה במרתף בבית של ההורים שלו בכפר סבא, ובדקנו חומרים, עף לי המוח. לא ידענו איך הקהל יקבל את זה שזמר אחר שר באלבום שנושא שם של מישהו אחר, לא הכירו דבר בזה בארץ, עידן עשה פה החלטה מטורפת. ועשינו את זה וזאת הייתה הצלחה כבירה".

יש משהו מתסכל בזה שאת הזמרת אבל השם הוא של עידן רייכל?
"לא. הדבר היחיד שהיה מעצבן זה שהיו קוראים לי ברחוב 'היי, את של רייכל', מזה הייתי נגנבת. אני לא של אף אחד, אני מהפרויקט. אבל כל כך הרבה למדתי בפרויקט הזה, הייתי עוד ילדה כשהתחלתי את העבודה עם עידן, את רואה אנשים כל כך מקצועיים שם, והוא כל הזמן היה אומר לי 'יש לך את זה'. ועמדתי על במות מטורפות בעולם, בפסטיבלים ענקיים מול 30 אלף איש. וכן, גם עבדתי קשה, שאנשים יידעו בסוף כל הופעה מי אני, לא מתוך אגו, את רוצה שאנשים יידעו מי את. ועידן מציג את כולנו ולכל אחד יש את הספייס שלו על הבמה".

ובעצם גם כשעזבת לפריז לא עזבת את הפרויקט.
"כשבאתי לספר לעידן שאני צריכה לעזוב בכינו שנינו איזה שעה, היינו מאחורי הקלעים בהופעה בגרמניה ולא הצלחנו להפסיק את הדמעות. ואמרתי לו, 'אין ברירה, אני צריכה לעזוב, ואולי אנסה גם לפתח קריירה שם'. אחרי שבועיים הוא בא והציע פתרון, הוא אמר לי, 'את תעברי לצרפת, ואנחנו נעשה הופעות כבלוקים. תגידי לי מתי את יכולה לבוא, אנחנו נסדר את זה שזה יהיה שבועיים רצוף של הופעות, נשלם לך על טיסה'. ואני בלב שלי אומרת, באמת? זה הדבר הכי טוב שקרה לי. ובאמת המשכתי איתם בכל העולם, פשוט הייתי מגיעה מצרפת".

לאט לאט הבנתי שזה באמת יכול לקרות

את בעלה, מיכאל מימון, הכירה בבר תל-אביבי לפני 20 שנה. הוא היה אז תייר צרפתי שהתחיל איתה, וסיפור האהבה נמשך הרבה מעבר לרומן חולף. "כל הבנות היו אומרות לי שזה לא יקרה, למרות שידעתי שאתחתן עם אירופאי. כשהכרנו הוא כבר לחש לי באוזן, 'את עוד תהיי אשתי', ואני חשבתי לעצמי, 'בסדר, תעמוד בתור'".

איך שומרים על קשר לונג דיסטנס?
"היה לנו מנהג מאוד רומנטי. בגלל שטלפונים ושיחות לחו"ל היו דבר מאוד יקר, היינו קובעים שעה, ואני הייתי יורדת למטה לטלפון הציבורי, הוא היה מתקשר והיינו מדברים שעות. אחרי שנה הוא בא לארץ לגור איתי, אבל אני עבדתי המון בחו"ל באותה תקופה. ואני חושבת שזה משהו שממש עזר לנו כי בסופו של דבר זה מקרב, אתה זוכה להתגעגע. יש לך זמן לפגוש את עצמך, להיזכר למה את שם ולבחור בזוגיות הזו בכל פעם מחדש. פה בארץ אנחנו תקועים אחד בתחת של השני, שנינו הרבה בבית וזה קשה, וזה מביא איתו ריבים שלפעמים אני אומרת לו 'טוס קצת'. נישואים זה עבודה. אבל באמת, ייאמר לזכותו שהוא עבד ועובד בזה, הוא רומנטיקן חסר תקנה".

גם את רומנטיקנית, גם לעבור מדינה למען האהבה זה דבר מאוד רומנטי.
"אחרי ארבע שנים של מגורים בארץ חברת הפרסום שלו כבר ממש גדלה והוא היה צריך לחזור לשם. הוא אמר לי, 'בואי תגורי איתי, אני אמצא לך מה לעשות'. ואת אומרת, מי מכיר אותי? מי יודע מי אני? אני לא מדברת את השפה בכלל. נורא נורא חששתי. גם לא חלמתי על זה אף פעם, לא האמנתי שאעזוב את הארץ, את המשפחה, את החברים".

ומה קרה כשהגעת?
"קודם כל היה קר, אמא'לה, לא יכולתי לצאת מהבית, וזה היה דיכאון, גם לא הכרתי אף אחד. ואז התחלתי לפגוש בעיקר חברים שלו, ולאט-לאט התחילו עבודות עם הקהילות היהודיות, והבנתי שאין ברירה ובצרפת את חייבת ללמוד את השפה. לאט-לאט הכרתי אנשים מהתעשייה. הופעתי עם זמרים כמו פטריק ברואל, ואנריקו מסיאס הזמין אותי להיות המופע הפותח של ההופעה שלו, ולאט לאט הבנתי שזה באמת יכול לקרות".

מתי מגיע הרגע שאת אומרת אוקיי, אני רוצה להיות גם כברה, סולו על הבמה?
"רק ​אחרי שעזבתי לצרפת. לפני שמונה שנים חתמתי על חוזה עם חברת תקליטים בין-לאומית גדולה מאוד, חוזה לחמש שנים, לשלושה אלבומים. כבר עבדנו על האלבום הראשון, היו לי שירים באנגלית ובתיגרית, והיינו אמורים לבוא לארץ לצלם קליפ, אבל אז שבוע לפני הצילומים התקשר אליי מישהו שהציג את עצמו כמנהל החדש של החברה, ואמר לי שכרגע הם שמים אותי און הולד בגלל שהם עושים חישוב מחדש לכל האומנים שהחתימו אותם. חשבתי שאני מדמיינת, שהם צוחקים עליי, אמרתי אולי אני לא מבינה אותו טוב כי הוא מדבר בצרפתית. סימנתי לבעלי לבוא, שמתי על ספיקר, והגאון הקליט את השיחה. הוא אמר לי, 'אוקיי, תסגרי, יהיה בסדר'".

מה עושים כשחלום מתנפץ ככה?
"זו חוויה ממש לא פשוטה. זה היה בבום, וחיכיתי שיחזרו אליי וכל הצוות שהיה איתי התנדף, פתאום אף אחד לא עונה לי לטלפון. הייתי בדיכאון טוטלי, אם לא הבת שלי שאני צריכה לקום בבוקר ולארגן אותה לגן, לא הייתי קמה מהמיטה. איבדתי ביטחון, ממש אמרתי לבעלי, אולי זה לא המקצוע שאני צריכה להיות בו. לא ידעתי מימיני ומשמאלי".

זה חוקי, מה שהם עשו?
"אז זהו שהם הציעו לי פיצויים, סכום מגוחך של 30 אלף יורו, ואני לא הסכמתי. זה נראה לי כל כך אבסורד, זה אחרי עבודה קשה, אחרי שביקשו ממני לא לעבוד בארץ כדי להתרכז באלבום, הם רמסו אותי ועורכת הדין שלי הזהירה אותי שתביעה עלולה להימשך שנים ושאני לא אוכל לחזור לעבוד עם עידן, כי אני אצטרך להוכיח שפגעו לי בפרנסה. אבל אני רציתי ללכת לתביעה ובעלי תמך בי ואמר לי, 'אני אקח את זה עליי, אעבוד ונעשה מה שאת רוצה'".

לא קל להיאבק בתאגיד כזה.
"אני ידעתי שאין להם קייס. הם החתימו אותי כשאני שרה באנגלית ופתאום הם החליטו שהם רוצים יותר צרפתית. אבל אתם רדפתם אחריי, הייתה לי אפשרות לחתום עם חברה אחרת, ובחרתי בכם. אחרי שמונה חודשים הזמינו אותי למשפט והם הציגו טיעונים מגוחכים, הם אמרו שלא הייתה לי קריירה בכלל, ועורכת הדין שלי שלפה את כל התיעודים, תיקייה ענקית של ראיונות והופעות. מול אובמה, בבית האופרה בסידני. בכיתי שם מלא. סיפרתי לחמישה שופטים שישבו שם שהייתי בדיכאון, התחלתי לאבד שיער, היו לי פתאום מלא פצעים שבחיים שלי לא היו לי, זה הכל מסטרס. אחרי חודש קיבלנו את התשובה וניצחתי. וקיבלתי הרבה יותר ממה שביקשתי".

את יכולה להגיד כמה?
"אני יכולה להגיד שבזכות זה יכולנו לקנות דירה בפריז. זה הדבר היחידי שיצא לי טוב מכל השיט הזה".

זה לא חייב להיות גרנדיוזי

מהמשבר הזה צמח עוד דבר טוב. "ישבתי עם הזמר עמיר חדד, שמאוד מצליח בצרפת, הוא אמר לי, 'אל תיקחי את זה ללב, לי זה קרה מלא פעמים' – והייתי בשוק. ואז הוא אמר לי, 'אני רואה באיזו נקודה את נמצאת עכשיו, תחזרי לישראל, זה המקום שייתן לך את הביטחון העצמי שלך. עדיין זוכרים אותך שם, אוהבים אותך, תעשי, תבני ואז תבואי עוד פעם לצרפת, כי אם לא, את מפילה את עצמך'. ובדיוק אז היוצר מאור תיתון פנה אליי באינסטגרם, אמר לי שהוא כתב כמה שירים שהוא היה רוצה שאני אשיר, וזה כבר החזיר לי את הביטחון וחיזק לי את המחשבה שאני צריכה לחזור לארץ".

והנה זה קורה, לפני חודש יצא הסינגל "תהיה איתי יותר" שמאור כתב והלחין.
"הוא שלח לי שלושה שירים ומיד התחברתי אליהם, וב'תהיה איתי יותר' הכל היה פרפקט, זה היה ממש אחרי שאיבדתי את סבא שלי, ויש שם משפט 'זוכרת שיונתן הלך לי פתאום באמצע החיים' וזה ממש תפס אותי. אני ישר קישרתי את זה לסבא שלי, וכולם שואלים אותי מי זה יונתן, אבל אני אומרת שלכל אחד מאיתנו יש יונתן שהוא איבד, בטח אחרי המלחמה. מאור החזיר לי את האמונה בעצמי, ואני אפילו כתבתי שירים בעברית לאלבום, זה משהו שלא עשיתי עד היום. אני נורא אוהבת לשיר בעברית, יש בזה יותר עומק. אני גם לומדת את זה מעידן, שזה יכול להיות הכי פשוט, זה לא חייב להיות גרנדיוזי. מבחינתי תביא לי שיר, בלי הפקה, בלי שום דבר, אם זה מתחבר אליי בקטן, זה גם יעבוד בגדול".

את עובדת כבר 20 שנה, ועכשיו הוצאת סינגל ראשון, זה מאוד שונה מתרבות האינסטנט שהתרגלנו אליה. איך זה לא קרה קודם?
"​לא הרגשתי מוכנה. ואני חושבת שאפילו לביונסה ולאומנים הכי גדולים יש רגעי משבר. ואולי זה גם עניין של הדור, יש איזה יתרון לדור הטיקטוק, צריך לדעת איך להשתמש בפלטפורמה הזאת ואני לומדת את זה עכשיו, כי שנים לא רציתי לחשוף את עצמי ונמנעתי, אבל אני מבינה שזה כוח ושאני יכולה להחליט כמה לחשוף. אני לא נכנסת למקום הזה של תחרות. שכל אחד יעשה מה שנכון לו. אני גם לא חושבת שזה עניין של כמות, זה באמת עניין של קריירה ארוכת טווח, ואם אתה אמיתי עם עצמך ועושה את הדרך שלך כמו שאתה מאמין בה, זה יבוא".

והקהל הישראלי זוכר ונשאר?
"אתמול הייתה לנו הופעה, אני עד עכשיו עם האדרנלין, איזה טירוף זה, איזה קהל, אמא'לה, אמא'לה. מה אני יכולה לבקש יותר מזה שהקהל כאן צורח איתי את השירים ויודע את כל המילים, יש יותר מרגש מזה? אז הכל בסדר. בריאות, הילדים, אנחנו פה, זהו. ​זה ממש מרגש שאחרי שנים בחו"ל אנשים עדיין זוכרים אותי ויודעים מי אני. החיבוק הזה שאתה מקבל, שעדיין יש הערכה, שהשם שלך הולך לפניך, זה מטורף. ואני באטרף על האלבום ולראות איך זה יתקבל. בצרפת באמת יש אופציות והשוק שם רחב, פה השוק קטן יותר, קשה יותר. אבל זה הבית, ואני רוצה בבית. הכי טוב בבית".

צילום: מאיר כהן | סטיילינג: ראובן כהן | ע. סטיילינג: ניב אהרוני | איפור: אילנה פיצ׳חזה | שיער: קובי קלדרון | הפקה: טל פוליטי