"אי אפשר לערער על ההתמדה והמחויבות שלי"

על הנייר, מאור בוזגלו לא אמור היה להגיע לעמדת הדיג'יי. כדורגלן מצליח שהתחתן מוקדם, חי חיים ממושמעים ולא הכיר רחבות או לילות, הפך בשנה האחרונה לאחד הטיקט-סלרים הכי חזקים בסצנה האלקטרונית.
הוא מופיע בקצב גבוה, מוזמן להפקות בארץ ובחו"ל, ומדבר על מוזיקה במונחים של דרך ותהליך.

יש מי שמפרגנים על האומץ להתחיל מחדש, ויש מי שמתקשים להשתחרר מהתחושה שהעובדה שהוא כבר הגיע עם מאות אלפי עוקבים ומעמד בתחום אחר הפכה את הדרך שלו לכמעט סלולה. "הייתי כדורגלן לא הכי טיפוסי", הוא אומר בשיחה עם mako. "התחתנתי מאוד מוקדם, לא הייתי בליין ולא חוויתי את הרחבה. הייתי כדורגלן ממושמע - הולך לישון מוקדם, אוכל מסודר, נח. כדורגל היה מרכז החיים שלי".

השינוי, לדבריו, לא התחיל ממוזיקה אלא מקרקע שהלכה והתרופפה. השנה האחרונה בכדורגל הייתה עבורו רצף של סימני שאלה. "בשנה האחרונה שלי בכדורגל עברתי המון פציעות. הייתי הרבה זמן בשיקומים, הרבה התמודדויות, הרבה חוסר ודאות. אתה קם בבוקר ואתה לא באמת יודע מה קורה איתך. אין לך יציבות".

ההתאהבות שלו במוזיקה אלקטרונית קרתה ביום הולדת של זמר מפורסם. "אני בדרך כלל הולך לאירועים כאלה עם אשתי, מראה נוכחות וחוזר הביתה", הוא מסביר. באירוע ניגנה מגית קקון, ומאור מצא את עצמו נשאר הרבה יותר ממה שהוא רגיל. "מצאתי את עצמי עד שלוש וחצי ברחבה", הוא אומר, וניכר שהוא מתרגש. "הרגשתי הכי משוחרר, הכי כיף. הערב נגמר, נכנסתי לאותו ואמרתי לאשתי: 'אני רוצה להיות דיג’יי'".

בבוקר שאחרי הוא כבר התחיל לנסות להבין איך נהיים דיג'יי. "התחלתי להרים טלפונים כדי להבין איפה לומדים את זה ומה אני צריך לעשות עכשיו", הוא מסביר. הטלפונים הובילו אותו מהר לאולפן. דרך חיבורים וחברים הוא הגיע לאולפן של לירן קליפא, חצי מצמד הטראנס All In One.

מאור היה עדיין כדורגלן פעיל, והרעיון לצאת לנגן בגלוי פשוט לא היה אופציה. "שם נולד הרעיון לצאת עם מסכה", הוא חושף. "כדי לבדוק את הדבר הזה באמת. לא יכולתי להופיע בלי מסכה, כי ברגע שמישהו היה יודע על זה בכדורגל - הייתי גמור". עם מסכה זוהרת שהוזמנה מאלי אקספרס, הוא התחיל לנגן סט פתיחה במקומות קטנים. "אף אחד לא ידע שזה אני. הייתי בלחץ מטורף כל פעם שיתפסו אותי. הייתי בתהליך של למידה".

מהר מאוד הבין מאור שהוא רוצה יותר. "אמרתי לעצמי, זה לא יכול להישאר ככה, אני חייב ללמוד משהו יותר מקצועי". מכאן הדרך הובילה אותו לאיתי הרפז, המנהל הטכני של ויני ויצ’י, שלקח אותו תחת חסותו. "הייתי מגיע אליו ללמוד חמש פעמים בשבוע", הוא אומר. "בשמונה וחצי בבוקר אני דופק לו בדלת. הוא היה אומר לי: 'מה אתה עושה פה? דיג'ייז מגיעים בשעתיים איחור'". המשמעת הזאת, הוא מסביר, לא הייתה זרה לו. להפך. "זה החליף לי את הכדורגל. אותו סדר יום, אותה מחויבות. להיות שעות באולפן, ללמוד דברים חדשים, לגמור דברים".

אחרי תקופת הלימוד הראשונית, הוא הבין שהשלב הבא חייב להיות עמוק יותר. לא רק לנגן, אלא גם ליצור. את הלימודים עשה אצל אחד המפיקים המוערכים בישראל, איתן רייטר, והשקיע בזה, לדבריו, לא מעט. "שילמתי שכר לימוד גדול מאוד". "בהתחלה אמרו לי, אתה בא רק אנדרגראונד. לא הייתי מנגן מסחרי. עברתי שנה שאני מופיע, מנגן, נהנה ובעיקר לומד כל הזמן".

רק אחרי שהבסיס הזה התחיל להתייצב, גם התמונה סביבו השתנתה. ההופעות התרבו, הבמות גדלו, והשם שלו התחיל להופיע בליינאפים מרכזיים יותר. זה היה הרגע שבו, כמעט באופן טבעי, גם הביקורת חזרה להרים ראש. "כל החיים שלי חייתי עם ביקורת. גם בכדורגל זה היה ככה. תמיד היה את מי שיגיד שהראש שלי לא בכדורגל".

אי אפשר, למרות הכל, להתעלם מהעובדה שנקודת הפתיחה של בוזגלו הייתה קלה יותר. "ברור שהשם שלי מביא דברים", הוא מודה, "וברור שאני יודע שאני מקבל הצעות גם בגלל מי שאני, בגלל הקהל שלי, בגלל הטראפיק שלי ברשתות. גם כשהייתי בכדורגל אמרו ‘הראש שלו לא בכדורגל’ בגלל הטלוויזיה והרשתות החברתיות, והייתי צריך להסביר שיש לי ניהול מדיה והפוסטים מתוזמנים. בסוף, אנשים רוצים להאמין שאתה לא יכול להיות טוב בכמה דברים".

בוזגלו מודע היטב לביקורת: "יש כאלה שיגידו 'הוא מקבל במה לא כי הוא טוב, אלא כי טיקט-סלר', וזה בסדר. אני לא נעלב מזה כי אני יודע כמה אני משקיע ואנשים שבאים להופעות ורואים איך אני מנגן - מבינים. תקרא לי מזוכיסט, אבל תמיד הלכתי דווקא למקומות האלה של להוכיח ולהתמודד עם הביקורת. להתמודד. ברור שאי אפשר להפוך דיג'יי ביום אחד וזה תהליך של לימוד שעברתי ואני עדיין עובר. אבל אי אפשר לערער על ההתמדה והמחויבות שלי. הן תמיד היו מאה אחוז. בכל דבר שנגעתי בו".

לטענת מאור, הוא יכול היה כבר להיות במקום אחר לגמרי אם היה בוחר להישען רק על השם. "יכולתי להיות פול בוקינג קדימה לכמה חודשים. הייתה גם הצעה לטור באמריקה, אבל החלטתי שזה לא נכון בשבילי אז - לא מקצועית ולא מיתוגית. דברים שעולים מהר מדי נעלמים מהר מדי".

המעבר ממקום בריא כמו כדורגל לסביבה שנתפסת כבעייתית כמו חיי לילה אולי נשמע קשה, אבל עבור מאור זה היה טבעי. "פיתויים היו לי כל הזמן, גם כששיחקתי כדורגל רמת הפיתויים הייתה גדולה מאוד. ידעתי אז ויודע גם היום להתנהל מול זה בצורה חכמה. יש לי הרבה יותר מה להפסיד מאשר מה להרוויח".

את הקריירה שלו בחיי הלילה הוא מנהל בלי להופיע בשבת. "לא משנה מה - אני עם המשפחה. הרבה אירועים נופלים לי בגלל זה", הוא מודה. "אחרי כל השנים האלה בכדורגל, שבת מאזנת אותי. זה המקום שבו אני נטען מחדש". עוד מוסיף מאור: "אני לא מפספס זמן עם הילדים. כל זמן שיש לי להיות איתם - אני איתם. יכול להיות שאני מסיים הופעה בחמש וחצי בבוקר ובשבע כבר עם הילדים".

בסופו של דבר, כמעט כל מה שהוא מספר חוזר לאותה נקודה. "אני איש של קהל, איך שלא נהפוך את זה", הוא אומר. "זה לא משנה אם זה 50 אלף איש או 50, בשבילי האנרגיה והתשוקה זהות". ההבדל, לדבריו, מגיע אחרי. "בכדורגל אתה יורד מהמגרש ואף אחד לא אומר לך תודה. פה אתה יורד מהעמדה ואנשים באים, מדברים, מחבקים". גם הדרך שבה הוא בוחר לנגן נובעת מאותו מקום. "אני לא אוהב ריחוק. לא אוהב במות גבוהות. אני רוצה להיות בגובה העיניים, להרגיש את הקהל, את האינטראקציה".

המוזיקה עצמה, הוא מספר, התבהרה עם הזמן. אחרי תקופה שבה ניגן כמעט הכל, הגיע החיבור שלו לאפרו-האוס עמוק ולא ממוסחר. "זה מה שאני אוהב", הוא אומר בפשטות. מהמקום הזה גם נולד הרעיון לצעד הבא: להקים לייבל.

ומה הלאה? למאור אין הצהרות ואין לוחות זמנים. "אני חי את מה שקורה עכשיו. כל הופעה היא שלב, כל סט הוא עוד צעד - אין לזה סוף. אני רק רוצה להמשיך ללמוד, להתפתח, להישאר בתנועה וליהנות".