בון סקוט שר על הכביש המהיר לגיהינום - ומת רגע לפני השיא

כש-Highway to Hell של להקת AC/DC יצא בקיץ 1979, איש לא ידע שבתוך פחות משבעה חודשים ישמעו אותו אחרת לגמרי. זה היה שיר ניצחון: ריף גיטרה שאפשר לזהות בשנייה, פזמון שנועד לקהל של אצטדיונים וסולן שנשמע כאילו שום דבר בעולם לא מסוגל לעצור אותו. להקת ההארד-רוק האוסטרלית עבדה במשך שנים כדי להגיע לרגע הזה. האלבום שנשא את שם השיר היה הפריצה הגדולה שלה בארצות הברית, והלהקה כבר הסתכלה קדימה, אל התקליט הבא - אבל בון סקוט לא זכה לשיר בו. בפברואר 1980 הוא מת בלונדון, בגיל 33, ודווקא האלבום שהגיע אחריו הפך את AC/DC לאחת הלהקות הגדולות בעולם.

רונלד בלפורד סקוט נולד בסקוטלנד ב-1946 והיגר עם משפחתו לאוסטרליה כשהיה ילד. הרבה לפני שנהיה הפנים של AC/DC, הוא כבר הספיק לעזוב את בית הספר, לעבוד בעבודות מזדמנות, להסתבך כנער ולנגן בכמה להקות. המוזיקה לא הגיעה אליו בדמות הצלחה מהירה. כשהצטרף ל-AC/DC ב-1974, הוא היה בן 28, מבוגר יחסית לחברי הלהקה הצעירה, וראה מאחוריו מספיק ניסיונות שלא הביאו אותו למקום שאליו רצה להגיע. על הבמה, הגיל והניסיון דווקא עבדו לטובתו: הוא ידע להחזיק קהל, לצחוק על עצמו ולהישמע כאילו כל שורה ששר קרתה לו באמת.

את AC/DC ייסדו האחים אנגוס ומלקולם יאנג, אבל סקוט נתן לה קול ואופי שאי אפשר להפריד מהשנים הראשונות שלה. הוא לא היה רק הסולן שעמד מול הגיטרות שלהם. יחד איתם הוא כתב רבים מהשירים, ומצא מילים לחיים של נסיעות, הופעות, שתייה, תשוקה ועבודה קשה. ב-It's a Long Way to the Top (If You Wanna Rock 'n' Roll) הוא שר על המרחק בין החלום להיות כוכב לבין הדרך המתישה לשם. ב-Let There Be Rock הוא הפך את הרוקנרול לאגדה רועשת. גם כשהטקסטים היו פרועים או מצחיקים, הייתה בהם הבחנה חדה בחיים שמהם הלהקה צמחה. סקוט נהג לאסוף משפטים ורעיונות במחברות, ואז להכניס אותם לשירים שנשמעו כאילו נולדו מאליהם באמצע הופעה.

הדרך למעלה באמת הייתה ארוכה. AC/DC הקליטה שוב ושוב ויצאה לסיבובי הופעות כמעט ללא הפסקה, תחילה באוסטרליה, אחר כך בבריטניה ובאירופה, ובהמשך גם בארצות הברית. בכל מקום נוספו לה מעריצים, אבל לקראת סוף שנות ה-70 הפריצה הגדולה עדיין לא הגיעה. ב-1979 היא נכנסה לאולפן עם המפיק רוברט ג'ון "מאט" לאנג והקליטה את Highway to Hell. ההפקה נתנה לשירים צליל חד ומדויק יותר, בלי להוציא מהם את הכוח שהפך את הלהקה לשם גדול על הבמה. האלבום הגיע למקום ה-17 במצעד האמריקאי, גבוה יותר מכל אלבום קודם שלה.

סקוט היה במרכז ההצלחה הזאת, אבל האנשים הקרובים אליו הבחינו גם במחיר שגבתה ממנו הדרך. תדמית הסולן שאוהב לשתות ולהשתולל הייתה חלק מהקסם שלו, ולעתים הסתירה אדם מצחיק, נדיב ובודד יותר מכפי שנראה על הבמה. חברים ובני משפחה סיפרו לאחר מותו על השתייה שהתגברה ועל השחיקה מסיבובי ההופעות. אחיו דרק אמר כי לקראת הסוף חשב שסקוט בודד; חברים אחרים זכרו שדיבר על הרצון לחזור לאוסטרליה ולחיות חיים שקטים יותר. ברור שבזמן שהלהקה התקרבה לשיא שאליו שאפה, הוא נשא איתו גם קושי שלא נעלם כשהאורות נדלקו.

בלילה שבין 18 ל-19 בפברואר 1980 סקוט יצא לשתות בלונדון. חבר שהסיע אותו סיפר כי סקוט לא הגיב כשניסה להעיר אותו, ולכן השאיר אותו במכונית כשהוא מכוסה בשמיכה. בהמשך יום ה-19 בפברואר נמצא סקוט מת במכונית. חוקר מקרי המוות קבע כי מת מהרעלת אלכוהול חריפה, וכי מותו לא היה מכוון. לאורך השנים עלו גרסאות שונות על שעותיו האחרונות, אך זו נותרה הקביעה הרשמית. עבור להקה שבנתה את המוזיקה שלה סביב כוח, תנועה ורעש, האופן שבו הסתיימו חייו היה שקט ובודד באופן בלתי נתפס.

חברי AC/DC לא ידעו בתחילה אם יוכלו להמשיך בלי סקוט. הוריו של הסולן המנוח עודדו אותם להמשיך, למרות הטרגדיה, והלהקה בחרה בבריאן ג'ונסון לסולן החדש וחזרה לעבוד על האלבום הבא. הקהל הכיר ואהב את קולו של סקוט, וג'ונסון נאלץ למצוא את מקומו בלי לנסות להישמע כמוהו. ביולי 1980 יצא Back in Black. הגיטרות נשמעו גדולות מתמיד, ג'ונסון הביא איתו קול אחר, והלהקה המשיכה קדימה בכל הכוח. גם האבל מצא מקום באלבום: השיר Back in Black נכתב לזכר סקוט, ואנגוס יאנג תיאר בהמשך את האלבום כולו כמחווה לו.

Back in Black הביא את AC/DC לגבהים שסקוט עבד שנים כדי להגיע אליהם. זה מה שהופך את הסיפור שלו לכואב כל כך: הוא לא היה דמות שולית בדרך להצלחה הגדולה של הלהקה, אלא אחד האנשים שבנו אותה. בלי הקול שלו, הטקסטים שלו וההופעות שבהן כבש קהל אחר קהל, קשה לדמיין את הרגע שבו הייתה מוכנה לפרוץ. דרק סקוט אמר שנים אחר כך שהיה רוצה שאחיו יהיה כאן כדי לדעת שהצליח. הוא צדק. סקוט שמע את העולם מתחיל לשיר איתו את Highway to Hell, אבל לא הספיק לראות כמה רחוק הדרך הזאת תגיע.