מאור הוא מלך הראפ החדש של המזרח התיכון

"ברוכים הבאים לפתח תקווה" של רביד פלוטניק, "גם זה יעבור" של טונה ועכשיו "דרך ארץ אחרת" של מאור. כל אחד מהאלבומים האלה מציג את סיפור החיים של הראפר הישראלי שגדל בפריפריה ושאב היפ הופ באובססיביות כנער. זה אומנם לקח 11 שנה, אבל קיבלנו יורש אמיתי לשניים. "תודיעו גם לכוחות הביטחון שמהיום יש מלך ראפ חדש במזרח התיכון", הוא בעצמו מכריז בשיר שסוגר את האלבום.

מאור גדל בחולון, בן להורים שעלו לארץ מגאורגיה עם הבטחה שפה יהיה טוב יותר. הוא שיחק כדורסל כנער, העריץ את אמינם, התחיל לעשן וויד בגלל וויז קאליפה, נשוי לסהר, ילידת קריית שמונה, ובשנתיים האחרונות העסיקה אותו המחשבה לעזוב את הארץ. את כל זה אני יודע רק כי האזנתי לאלבום "דרך ארץ אחרת" באותה תדירות שבה טראמפ משנה את דעתו.

ב"סטייט אוף מיינד" מאור ושאיי, נסיך האופל של ההיפ הופ התל אביבי, מספרים שוב את אותו סיפור ידוע על ילד/נער שהולך עם מכנסיים רחבים ונראה מוזר בשכבה שלו. זה מדהים שכל ראפר בארץ חייב לעבור את אותו הדבר, ודווקא בגלל פערי הדורות הגרסה שלהם לקלאסיקה מעניינת מאוד: מאור מעיד שהיה נעלם ברקע בבר-מצוות, עד "שלרגע הדיג'יי שם שחורה. אם זה קרה, נראיתי כאילו זה אני שעולה לתורה". שאיי ספציפי יותר ומספר שצחקו עליו בדרך לבר מצווה, אחרי שאמא שלו גיהצה לו את המכנסיים הרחבים. "כל האוויר יצא" והוא סיים בוכה בפארק במשך חמש שעות. את המאה שקל שקיבל בשביל לשים במעטפה, הוא הוציא על האלבום של קניה ווסט.

זה לא אלבום הבכורה של מאור, כי "ביז'ו" יצא עוד ב-2023. כבר אז אפשר היה לשמוע את הפוטנציאל שמתחבא בשירים כמו "קו 172", "מזרחית" או "דדה" שפוספס ועבר מתחת לרדאר של המיינסטרים. בשלוש השנים שחלפו הוא קודם כל התבגר, ובמקביל שיכלל את היכולות שלו ככותב וכראפר. אני לא רוצה להגיד שזה אלבום מושלם, אבל ביחס למה שאנחנו מקבלים בארץ (ובשנים האחרונות גם מעבר לים) זה מתקרב להגדרה הזו. כשמאזינים ל"דרך ארץ אחרת" מההתחלה ועד הסוף מקבלים סיפור שנתפר מקצה לקצה ועוזר להבין יותר טוב מי זה מאור.

"במקום הזה קשה לדעת ממה תמות קודם, זה גורם לחברים שלי לחיות את זה עד הסוף" ו"אז מה עדיף, ילד ליגיונר או ילד שריונר?", הן רק חלק מהשורות מפוצצות המוח (ויש המון מהן) שמופיעות כבר בשיר הראשון, שבעצם מציג את התמה שתלווה את כל השירים: לעזוב או לא לעזוב? ספוילר: הוא נשאר. זו כנות מרשימה מאוד, בטח בתקופה נפיצה כזו בישראל.

לא תמצאו פה התנשאות או סלידה, כמו שהתרגלנו לשמוע כבר מיחצני הירידה מהארץ, אלא ההפך מהן. לאורך כל האלבום מאור מפרט את כל מה שיפסיד אם יטוס ללימסול בשביל להרים את הכסף מהרצפה ("לשחרר"). ב"דגל אדום" הוא מסביר בצורה מאוד מרגשת איך עבר מבריחה מהתרבות הגרוזינית של הוריו אל ההבנה שביחס אליהם, הוא בעצם נולד לפריווילגיה.

בשביל לסגור מעגל עם השיר שהביא לו הצלחה ויראלית ב-2020, "דני אבדיה", הוא מארח את כוכב ה-NBA הישראלי בעצמו בסקיט שבו הוא מספר דווקא על הקושי שלו להצליח מעבר לים. מוטיב ההגירה חוזר פה בצורה שונה, כשאבדיה אומר "אני שמח שיצא לי ככה לתת השראה להמון ילדים, ולהגשים את החלום על הדרך בליגה הטובה בעולם - דרך ארץ אחרת".

ב"מלך" השיר האחרון באלבום, מאור כבר אומר בפירוש: "נשבענו שזה עד זוב דם, אז איך אפשר לעזוב דם? אמא לא גידלה פחדן, אבא לא עלה לפה סתם. מצאתי ת'אישה שלי כאן, עכשיו זה עליי לגרום לה להרגיש מלכה". בשורה שחותמת את האלבום - "על הזין הדרכון, אני נשאר במקום" כבר נעמדתי ותפסתי את הראש. הגדולה של שירי משמעות כמו "מלך", היא שככל שמאזינים להם יותר, ההשפעה שלהם לא מצטמצמת, אלא רק גדלה. בהאזנה הראשונה התרגשתי, בהאזנה ה-15 כבר שרתי את "התקווה" בתגובה.

"אמריקה תודה, אני אקח את זה מכאן", הוא שר יחד עם שאיי. וזו עוד נקודת התפתחות של מאור - אבל לא רק שלו, אלא של כל הז'אנר היום בישראל. אם פעם הראפרים הישראלים היו עסוקים בהעתקה מוחלטת של הסגנון האמריקאי, כולל התרבות עצמה, הראפרים של היום לוקחים את מה שהם אוהבים, מפשיטים ממנו את הפסים והכוכבים ומלבישים עליו מגן דוד. וסלנג בגרוזינית.