דיג'ייז ישראלים שמצליחים היום בסצנת הטכנו נראים כמשהו טבעי - אבל גיא גרבר היה שם לפני כולם, עוד כשהסצנה הישראלית לא הייתה שם דבר. גרבר הפך עם השנים למפיק הישראלי הכי מצליח בסצנה, כבש את איביזה, לוס אנג'לס ומיקונוס והפך ולאחד המצליחים בעולם בכלל.
בראש השנה (17 בספטמבר, אקספו ת"א) הוא יגיע להרים לקהל הישראלי עם אירוע הדגל שלו, רומרס, שתפיק חברת One of Us. באירוע, שיתחיל ב-18:00 ויימשך עד 04:00, יתארח הדיג'יי האפריקאי-אמריקני אממה, וכן כמה מהישראלים הבולטים בסצנה ביניהם אדם טן, אריאל וורמן, עומרי וסראגה.
"כשהצלחתי, קיבלתי ים של אהבה מהקהל ואני חושב שאנשים שמחו בשבילי", הוא מספר בשיחה עם mako כשהוא נשאל על העובדה שהוא מקפיד לנגן בישראל לפחות פעם בשנה. "זה הבית שלי וחשוב לי לעשות פה אירועים ומסיבות. עם זאת, יש לי יחסים מורכבים עם הסצנה האלקטרונית בארץ".
למה?
"ההנחיות כאן הן לא בדיוק בעד מוזיקה אלקטרונית. יכולה להיות הופעה של 40 אלף איש בפארק הירקון כשיורים טילים, אבל כשמדובר במוזיקה אלקטרונית - ההנחיות נוקשות יותר, גם לאירועים קטנים. זה עולה למפיקים לא מעט. הכסף הזה שהם מוציאים בגלל דרישות המשטרה יכול ללכת על הפקה ועל דיג'ייז. חבל שזה ככה".
מה אתה חושב על הסצנה הישראלית באופן כללי?
"הייתה פה התקדמות עצומה. יש כאן אנשים מאוד מוכשרים כמו רד אקסס שהם מאוד מצליחים ומכבדים אותם בעולם. בנוסף, יש את רוי רוזנפלד שעושה מוזיקה מעולה, סראגה שמנגן גם כן באירוע שלנו והוא מפיק מעולה, חואן ירין שעושה מוזיקה מצוינת, מיטה גאמי הנהדר וגם את אדם טן שאני מעריך, אפילו מאוד. זו מוזיקה בלבל הגבוה ביותר. כשאני רואה ישראלים מצליחים ככה, זה מרגש אותי".
אבל כן יש ירידה מסוימת בארץ. בראש השנה למשל סולומון בפארק בוטל והאירוע שלך נשאר האירוע הגדול היחיד.
"הקסם של תל אביב הוא המועדונים שעובדים סביב השעון, אין פה מקום לאירועים גדולים כל הזמן. הקסם צריך להישאר בהרבה מסיבות קטנות כמו שיש במועדונים המצוינים שיש כאן. אירוע גדול צריך להיות אירוע גדול שמתקיים בחגים או במועדים מיוחדים ומופק ברמה גבוהה".
בשנתיים האחרונות ניגן גרבר באירועים של One of Us גם מעבר לים, בין השאר במיקונוס ובקוסטה ריקה. כשהוא נשאל האם לקשיים בארץ יש קשר לכך, הוא עונה: "ברור שזה קשור. תראה, גם באירועים בחו"ל רואים שהקהל הישראלי הוא קהל מדהים. אנשים באים עם המון אהבה, הם מאוד מסורים ובאים ליהנות. והאירוח מדהים".
גרבר חושף במהלך השיחה שבקרוב יחזור להתגורר בישראל. "קודם כל אני מתגעגע. עדיין אטייל בעולם כמובן, אבל אני מרגיש שזה זמן לבלות יותר קרוב למשפחה", הוא מסביר. "בנוסף, המדינה נמצאת בתקופה מורכבת ודווקא עכשיו חשוב לי לחזור. בישראל, אלינור שחר תהיה מי שמנהלת אותי".
אנחנו נמצאים בזמן שבו יש יותר אנשים שעוזבים מאשר חוזרים.
"המצב כרגע מזעזע, אבל אני יודע שיהיה בסדר. צריך להגיד משהו חשוב – מדינת ישראל זה נס של 75 שנה. אנשים כבר לוקחים את זה כמובן מאליו שהנס הזה קרה וחושבים שלא משנה מה נעשה – הנס הזה יישאר, אבל דברים יכולים להשתנות. אני מרגיש שאנחנו חזקים מספיק, אבל כרגע יש פה שנאת אחים ומי שמנהל את העניינים אלה לא האנשים הכי מוכשרים שיש, בלי קשר לדעה פוליטית – אלה תפקידים שדורשים כישורים שלחלק מהאנשים בממשלה אין. אנשים מבחוץ רואים את זה וזה לא נראה טוב, אבל אם אתה שואל אותי – נעבור גם את זה".
אם היום יש לא מעט שגרירים שהופכים את הדרך של דיג'ייז ישראלים מתחילים בסצנת הטכנו לקלה יותר, בימים שגיא גרבר התחיל - המצב היה שונה. "כשאני התחלתי הייתי בודד בסצנה, אז להגיד שאני ישראלי עבד נגדי, כי ישראל הייתה מזוהה עם טראנס וחשבו שזה מה שאני עושה. בניגוד להיום, אז לא היו ישראלים שמגיעים כמעט למסיבות באיביזה".
למה זה קריטי?
"כשג'ימי ג'ונס ניגן באיביזה 3 אלף בריטים ליוו אותו ולי היו בודדים. היום יש ישראלים באיביזה, אבל אז אלה היו אני ועוד חמישה תימהונים שגרים על החוף. אז לא הייתה לי את המסה וזה הפך את זה לקשה יותר, אבל זה גם אתגר אותי להפוך לבינלאומי. היום לשמחתי, בכל מקום שאני מנגן בעולם – יש לי מסה של ישראלים שנמצאים באזור".
סיפור האהבה של גיא גרבר ואיביזה התחיל בשנת 2012 – עוד לפני שהרומרס נולד. "הייתה לי מסיבה שקראו לה ‘Wisdom of the Glove’. זה נולד כשהייתי במסיבה בג'ונגל בטולום. כולם התחפשו ואני לא ממש הייתי בעניין, אבל הייתה בחורה שהתעקשה שאני אבוא. הייתה לה כפפה של מייקל ג'קסון ואמרתי לעצמי שאם אני עוטה את הכפפה אני לא צריך להתחפש באופן מלא, אז חרטטתי משהו עם הכפפה. לאחר מכן, דיברתי עם אנשים ומישהו אמר לי שזה שם מעולה למסיבה. אמרתי לעצמי ששנה לאחר מכן אני אעשה מסיבה כזו באיביזה, למרות שעוד לא הייתי כזה מוכר".
"חודש לאחר מכן, המנהלת שלי מתקשרת אליי ואומרת לי שבפאצ'ה (אחד המועדונים המובילים באיביזה) מחפשים מישהו חדש ליום רביעי", הוא ממשיך. "בשלב הזה המועדון היה מאוד מסחרי ואמרתי להם שאני מוכן לעשות את זה רק אם יש לי שליטה יצירתית מלאה. סיפרתי לה על הרעיון והיא אמרה לי 'מה זה השם המגוחך הזה?'. כשנפגשתי עם אנשי הפאצ'ה אמרתי להם שאני לא רוצה שום מרצ'נדייז אלא רק אפשרות למכור כפפה אחת ב-150 אלף דולר. איכשהו שכנעתי אותם, המסיבה התקיימה והייתה כפפה למכירה ב-150 אלף דולר".
אותו רעיון גרר המון עניין מהתקשורת כלפי גרבר. "התקשרו מה'ניו יורק טיימס' לנסות להבין מה זו הכפפה הזו. לאט לאט כל העולם התחיל להתעניין בזה, ובכל מסיבות העיתונאים רצו לדבר איתי ולברר על הכפפה. אז האנשים באיביזה התחילו להתמרמר כי קיבלתי יותר מדי תשומת לב. מועדונים וליינים התחילו לעשות לי "בלוק". זה שעשע אותי, אז הבאתי שמות גדולים כמו ניקולאס ג'אר. עשיתי משהו שהוא ללא ספק פורץ דרך".
מה קרה הלאה?
"באיזשהו שלב, החליטו שנמאס להם מהשיגעונות שלי. הכנסתי לשם מכונה עם הפנים שלי שמגלה את העתיד ודברים כאלה, והם החליטו שהספיק להם אחרי שנה. אני בטוח שאז אנשים בסצנה אמרו 'סוף סוף נפטרנו ממנו'".
איך נולד הרומרס?
"הייתה לי קבוצת צ'ט עם כמה בחורות באיביזה שבה כאילו היינו מרכלים על דברים שקורים באיביזה. השם של הצ'ט היה רומרס. בשלב הזה ואחרי הבלוקים וכל הפוליטיקה של איביזה, אמרתי לעצמי שאין לי כוח לזה. לא רציתי להתנחמד להוא או לזה כי זה פשוט לא אני. חשבתי על אירוע שהקונספט הוא שאין דיג'ייז, אפילו את השם שלי לא רשום אלא רק רומרס".
"למסיבה הראשונה שהייתה באזור תעשייה באיביזה הגיעו 100 איש. לאט לאט זה גדל, הגיעו 400 איש ואז הגיעה המשטרה ואמרה 'מצטערים, קיבלנו הוראות מלמעלה' וסגרו את המסיבה ואת המקום לכל השנה. קיבלתי מכה אנושה אבל למחרת היה כתוב על זה בעיתון. חודש הקריירה שלי הייתה תקועה. הגעתי לאחד החופים שם למקום שנקרא ביץ' האוס וניסיתי למכור את המסיבה. הוא שאל אותי מה הקונספט? אמרתי 'המסיבה הכי טובה באיביזה'. הסברתי לו שתוך כמה חודשים אנשים יגידו לחברים שלהם שהם היו שם גם בלי שהם היו שם. במסיבה הראשונה היו 700 איש, בשבוע השני 1,500 איש ותוך חודש כבר הגיעו 3,000-4,000 אנשים לחוף, כולל סלבס כמו וויל סמית', אופרה ווינפרי ודיקפריו. עשיתי את זה בלי פרומושן, בלי אף גוף גדול מאחוריי ושאני במרכז. היום אני בפלאיה סולי".
למרות שהוא נחשב לאחד השמות הכי חמים באיביזה, גרבר מצליח לשמור על שליטה יצירתית בפרויקט אותו בנה, גם במחיר של לסרב למקומות גדולים. "בניתי לעצמי עולם משלי, שלא תלוי במדיה וברשתות חברתיות. אני עושה את הדבר שלי ויש מספיק אנשים שבעניין של זה. כשאתה הולך למקומות אחרים אתה חייב להתאים את עצמך. יש כל כך הרבה פוליטיקה ועבדתי כל כך קשה כדי להגיע לאן שהגעתי, שאני לא במקום שאנשים יתחילו להגיד לי מה לעשות. אצל הרבה מהחברים שלי הקריירה חשובה יותר מהאמת הפנימית – אצלי האמת הפנימית יותר חשובה".
איך נשארים רלוונטים כל כך הרבה זמן?
"אני חושב שאני לא עוקב אחרי טרנדים. כשאני עובד באולפן, אם אני שומע קטע שנשמע כמו משהו אחר – אני מוחק אותו. בשביל להישאר בטופ, אתה חייב תמיד שיהיו לך ספקות לגבי עצמך. כשאני חוזר הביתה אני לא אומר 'וואו איזה דיג'יי אני', אני בדרך כלל מרגיש שיכולתי להיות יותר טוב. פה ושם, אני מרגיש שכל ההחלטות שלקחתי היו נכונות ושהכל התחבר, אבל ברוב הפעמים אני מרגיש שיכולתי לעשות יותר".
אתה לא מרגיש שלפעמים אתה עובד על דברים יותר מדי?
"אספר לך סיפור שקשור לזה ושינה לי את החיים. בגיל 27, כשאפילו לא הוצאתי קטע אחד אלקטרוני, הייתי די בדיכאון והלכתי למתקשרת בבת ים והיא אמרה לי שאני האויב הכי גדול של עצמי. היא אמרה לי שאלוהים שם אצלי שתי דמויות, הן עוזרות לי – ואני תמיד הולך נגדן. יום אחד, היא כיבתה את האור ואמרה לי לעצום את העיניים ולנסות לראות אותן. כשעצמתי את העיניים, במאית שנייה המוח שלי יצר שתי דמויות והתחלתי לבכות, שטף של דמעות, לתוך הפה. היא שאלה אותי איך אני מרגיש ואמרתי לה שאני מרגיש עצוב שאכזבתי את הדמויות האלה כל הזמן הזה. היא אמרה לי 'לא, אלה דמעות של שמחה כי באת הביתה'. כשהיא אמרה את זה הרגשתי זרמים בידיים. חשוב לי לציין שבשלב הזה כולם אמרו לי שאני ממש מוכשר אבל אני חשבתי שלא – חשבתי שאני טוב בדיבורים, אבל לא במוזיקה. הייתי מאוד חסר ביטחון".
"היא אמרה לי 'תחזור הביתה, תלחץ רקורד ומה שיצא – אתה לא נוגע בזה'. הייתי בסוג של בלגן בראש, פתחתי את המחשב והיה לי שם קטע. מחקתי הכל והשארתי רק קיק וסנר והתחלתי לנגן משהו. הרגשתי שהסאונד היה מכושף. הגעתי לקטע מסוים עם הסינתיסייזר ואז ראיתי שהיו דברים ששכחתי למחוק וזה השתלב בצורה מושלמת. הקטע הזה נמצא באלבום הראשון שלי ונקרא “Planetarium”. זה היום שהרגשתי פתאום שאולי יש בי משהו. מאז המתקשרת הזו, אני קצת פחות 'אובר טינקינג'".
פגשת אותה מאז?
"לא, אני לא יודע איפה היא נמצאת. הייתי מת לראות אותה שוב".
ומה חוץ ממוזיקה? בתחילת אוקטובר, גרבר יציג בגלריה בפריז תערוכה חדשה. "בתערוכה יהיו וידויים שצילמתי וכתבתי להם מוזיקה .זאת תהיה התערוכה הראשונה שלי ואני מקווה להמשיך בזה גם בשנה הבאה".