דווקא בגלל ה-7 באוקטובר, "בוא לבר" חזרו בגדול, עם בדיחות פיפי-קקי ובאנגים

מוזיקת הפאנק בישראל, במיוחד בגרסאות היותר רועשות וקיצוניות שלה - מה שנקרא הארדקור פאנק - תמיד נטתה לעיסוק הפוליטי הרדיקלי, עם להקות ששמותיהן ושמות השירים שלהן מסבירים את עצמם היטב: להקת "סמרטוט כחול לבן", שירים של "נכי נאצה" עם שמות כמו "סולחה עם החמאס" ו"רצח עם שלם" ועוד. בוא לבר, לעומתם, מעדיפים לשיר על באנגים ושורות ותאי שירותים בחיפה ותל אביב, עם שירים קצרים מפוצצים באנרגיה אבל גם במגנינה שנתקעת בראש, סאונד מהודק, ועברית מגלגלת מצחוק שמפיקה משפטים אייקוניים בקצב מסחרר.

"בוא לבר", בהובלת הסולן ישי ברגר, הרימה את ראשה הלום האלכוהול ממש בשנתיים האחרונות, אחרי שכבר חירחרה ומתה. "בוא לבר" התחילה אי שם ב-2005, שחררה שלושה אלבומים בקצב של אחד לשנה וחרשה את תל אביב עם הופעות פרועות שיצאו משליטה והקנו לה מעמד אגדי של חבורת מטורפים, מין הכלאה בין להקת פאנק ל"ג'קאס". ב-2013, לברגר כבר נמאס.

"הפסקתי עם בוא לבר כי חתכתי מאלכוהול, וכל החבר'ה שלי בלהקה עדיין שתו. כשהיינו עושים הופעות קלטתי שזה לא אותו דבר, זה לא כיף, ואני אשכרה מתעצבן על הלהקה וגם נחרד מהקהל", מספר ברגר. "כל הקונספט היה אז נהנתני וקשה. היה קטע של 'נחרבן על הקהל', הלהקה לא מוכנה לנגן את השירים שרשומים בסט. הלהקה ניגנה בינוני מינוס במקרה הטוב, ומפסיקים שיר באמצע כי כל אחד מנגן שיר אחר. קלטתי פתאום מי הקהל: מלא בנים בגיל לפני צבא, בלי חולצה, פיזיים ואלימים. הבנתי שזה לא הולך להשתנות, הם ימשיכו להיות שיכורים ואני אהיה פיכח ולא איהנה מזה".

ברגר חוזר לימים ההם כשהוא יושב על ספסל רחוב, שעה לפני הופעה של בוא לבר ב"וואן", בר סליזי ותת קרקעי ברחוב מקווה ישראל, תל אביב. בתוך הבר, בינתיים, מאות פאנקיסטים נאספים בבר הקטן, משתכרים לאיטם ומחכים שההופעה תתחיל. בהמשך תעלה להקת חימום בשם "גבס" עם שיר ובו הפזמון הקליט "גונב ציוד מהמשרד", ואחריה, מול קהל משולהב ושיכור, "בוא לבר". הפעם כולם דווקא לובשים חולצה. בשיר "תל אביב", 200 איש צורחים את הפזמון יחד עם ברגר והלהקה: "תל אביב זאת עיר של באנגים/פה מעשנים חשיש מבקבוק". ואם כל זה עושה לכם חשק, תוכלו לתפוס אותם בהופעה גם ב-13 בפברואר בפסטיבל המגבר, על גג גן העיר, תל אביב.

כמה שנים אחרי הפירוק של בוא לבר הגיע גלגול חדש לחזון הפאנק של ברגר: להקת "טברנק". הסאונד גם הוא פאנק זועם ולוהט אבל מלודי וקליט, העברית גם היא מוזרה, רצופה בסלנג פנימי בלתי נשכח, אבל המילים נעו ממחוזות ה"פיפי-קקי" כמו שברגר מגדיר אותם, אל שירים יותר אינטרוספקטיביים, מביטים פנימה. על רקע אותו פאנק רועש של "בוא לבר", ברגר שר שורות כמו "אין מספיק תרופות לכל המחלות\אני ניסיתי לחיות בערים אחרות\הטמטום מדבק אז אני מתאפק ושותק כדי לא להתערבב".

וזה עבד: טברנק גם היא הפכה ללהיט, הפאנקיסטים הצעירים שהיו בקושי בני 11 כש"בוא לבר" עוד היו בסביבה זכו לראות את ברגר והחבר'ה שלו בלייב, ותחת השם "טברנק" יצאו שלושה אלבומים. לכאורה הימים רוויי הדרינקים של בוא לבר היו שייכים להיסטוריה. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. "חיים (בנימיני, גיטריסט הלהקה) אמר לי שבקרוב זה יהיה 20 שנה לבוא לבר. הבנתי שדווקא כמה שעצוב וכואב, וכולם רבים ומבולבלים, כל מה שאני יכול להציע זה אסקפיזם מוחלט ורמה נמוכה. שיט-טוק מטורף שמתעלם מ-7 באוקטובר, מהקורונה ומתעשיית המוזיקה. שיהיו סמים, קקי-פיפי, ואבאשך נוסע על סקייט. אמרתי – בואנה, רק 'בוא לבר' יכולה לעשות את זה".

יש כאלה שההומור המטומטם הזה לא מתאים להם, וזה בסדר: כאלה שמצפים ממוזיקה להיות רצינית, או שצריכים שהמוזיקה שלהם תדבר על זוועות העולם. ברגר מעיד שהוא אף פעם לא היה כזה: "אני טיפה בדיכאון מאז שאני ילד. בתור ילד, אם הייתי מאוהב בילדה שלא רצתה אותי, הייתי הולך לצד ובוכה שנתיים. אבל שירים תמיד הרימו אותי. קיבלתי פעם 25 במבחן, עמדתי לבכות, וחשבתי על השיר 'Don't Worry Be Happy' של בובי מקפרין. אני רוצה לעשות את זה בפאנק. כתיבה מז'ורית שמחה תמיד תשמח ילד עצוב. חשבתי שאחרי שבוא לבר סיימו ב-2013 יבואו להקות אחרות שירמו את הכפפה, אבל עברו השנים ואף אחד לא עשה את זה. קלטתי שהבמה הזאת נטושה, ואם אני לא עושה את זה אז אין את זה".

וכאמור, אף אחד לא עושה את זה כמוהם: שורות שהפכו לקאלט כמו "ליום הולדת 40/אני רוצה רופא מרדים" (ברגר, אגב, בן 47. הרופא המרדים לא נראה באופק), "מי שהמציא ת'קוק הוא וואחדל פריק בן זונה", "עיוור מבאנגים כל היום" וסלנג כמו "חקויאק", "חושם" ו"טברנק". ואם זה גורם לכם לצקצק או לעקם את האף, זה בסדר - אתם כנראה לא קהל היעד מלכתחילה.