סטטיק נמצא בנקודה הכי קריטית בקריירה שלו

"שמע אחי, אני חייב לעשות אחד כזה כאילו בשביל הנפש אחי, לא בשביל הכסף". ככה נפתח האיפי החדש של סטטיק, "קעקועים", וכשהביט נופל מתברר שאחרי כל השנים האלה, הוא דווקא לא שכח מה זה להיות ראפר. "למה לא" הוא פשוט שיר, כמו פעם, בלי יותר מדי גימיקים. יש בתים, יש חרוזים, יש אפילו פזמון יפה: "למה לא, שנבכה ערומים במלון? מעשן, מקבל פרנויה, מפחד משירי דיכאון". מי אתה ומה עשית עם סטטיק שהוציא לפני שנה את "פלאשים"?

פתאום הציפיות מהפרויקט, למרות העטיפה המיושנת, זינקו לשמיים. אלא שכבר בשיר השני, "דוקים", חזרנו לקרקע. זה כאילו שהוא מקליט את "רונדלים" ברצף מאז 2023. אם אני צריך לנחש: יושבים באולפן, ובמקום לחשוב על רעיון לשיר, חושבים על מילה אחת וסביבה בונים את הפזמון. וככה זה גם נשמע. כנ"ל בשיר "בוסית". וזה לא שהכל רע: "קעקועים", שיר הנושא, דווקא לא רע ויש לו פזמון קליט. הבעיה היא שגם הוא כולל שורות קרינג' כמו "כנראה יש לה חוק, אחרי סטייק צריך מתוק".

זה עשוי להיתפס כטרחני להתעקש על מילים או לחפש רעיון בשירים, בטח כשההפקות עצמן מעולות - בניכוי "לימונדה" - הרעיון לעשות מחווה לדאנסהול זה אחלה, אבל אתה לא יכול לשיר במבטא ג'מייקני. תתארו לעצמכם שמחר טונה יתחיל לשיר בח' וע' כי הוא אוהב את חיים משה. אבל סטטיק נמצא בנקודה קריטית בקריירה שלו. מי הקהל שלו, מי הוא רוצה שישמעו את המוזיקה שלו?

הוא כבר מבוגר מדי לנוער שמעדיף לשמוע את נס וסטילה, דודא, ליעד מאיר או רון חיון, אבל לקהל הבוגר יותר הוא נשמע ילדותי כשהוא כותב שורות כמו "תור לשירותים אבל לא עושים פיפי" או "הכי שווה בתל אביב סיטי". אגב ילדותי, זו בדיוק הבעיה גם עם העטיפה של "קעקועים": הגב הנשי העירום - זה כבר כל כך לא מגניב. זה אפילו כבר לא פרובוקטיבי, זה סתם נדוש. הדור הצעיר וה""מגניב"" לא מתקשר ככה, זו לא השפה יותר.

הדבר הכי לא מובן ב"קעקועים" הוא כנראה שורת הפתיחה של האי.פי, המצוטטת כאן למעלה. הוא טוען שהוא עשה את "למה לא", השיר הראשון, ששונה ב-180 מעלות משאר השירים, לנפש שלו - לעומת שאר השירים שלכאורה מביאים לו כסף? קשה לי להאמין שאלה שירים שבאמת יהפכו לרווחיים, כי שוב, מי הקהל שלהם? מי האדם בקצה האוזניות שיבחר להאזין ל"בוסית" או "דוקים"? סטטיק טועה פה בענק משתי סיבות: אומנים/זמרים/ראפרים/ הכי מעניינים ומעוררים חיבור כשהם נחשפים באמת, ואלה בדיוק השירים שיביאו לו היום הצלחה (וגם כסף). פשוט שירים, לא צריך גימיקים. שינסה, למה לא?

השנה היא 2025 ולילי אלן הוציאה אלבום פגזי. כן, אלו הן החדשות. בגיל 40, אחרי שהתמקדה בשנים האחרונות יותר במשחק מאשר במוזיקה, הכותבת והיוצרת הוכיחה שאי אפשר באמת לאבד את הכישרון שלך לכתיבה. כל מה שאתה צריך זה רק עצב חשוף לכתוב עליו. ב-West End Girl היא מפרטת (אוהו, כמה שהיא מפרטת) על הפרידה מבעלה לשעבר דיוויד הרבור: בגידות, התמכרות לסקס, שקרים, מניפולציות רגשיות - טקסטבוק של גבר רעיל.

זו כנראה המוזיקה הכי אישית ששמעתי בשנים האחרונות. לאורך 45 דקות היא מפרקת את כל הבעיות שהיו ביניהם, כולל אנקדוטות ספציפיות כמו שיחה עם אחת המאהבות של הרבור (שזכתה על ידה לכינוי מדלין וכבר הספיקה להיחשף בעצמה), שמציגה סיטואציה מורכבת ויכולות הכלה מאוד גבוהות מצד אלן.

עוד לפני הניסיון שלה במשחק היא הייתה כותבת טובה, אבל כנראה שהבילוי בתיאטרון עשה לה רק טוב, כי הכל כתוב בצורה מאוד סוחפת, משכנעת ומעל הכל - פשוטה וקליטה. ב-Pussy Palace, פיזית הרגשתי שאני מכניס את המפתח ביחד איתה לדירה המשותפת שלהם, כשהיא מוצאת את הבאט פלגים שלו, עדיין מכוסים בחומר סיכה לטענתה.

ועדיין, כל זה לא היה שווה כלום אם השירים עצמם לא היו טובים. ההפקות ב-West End Girl לא בדיוק דומות אחת לשנייה (Ruminating נגיד הוא שיר הייפר-פופ), אבל מצד שני הכל נשמע מאוד לילי אלן, וזה הקו שמחבר בין השירים ויצר אלבום מאוד קוהרנטי ובעיקר מרשים.

אם כבר נשים חזקות ועצמאיות, רוסליה הוציאה השבוע את Berghain, סינגל ראשון מתוך אלבום חדש שבא עלינו לטובה, והוציאה מאיזון את המעריצים: הוותיקים שרגילים לחומר מוזר (בלשון המעטה) ממנה התרגשו לקבל את רוסליה הישנה והטובה, והטריים יחסית שנחשפו אליה בעיקר ב-Motomami, שלא הבינו מה קשור אופרה עכשיו. קודם כל, רוסליה היא מסוג האומנים שאנחנו צריכים בעולם שלנו. היא תמיד מעניינת, תמיד מנסה לרגש, היא תמיד דוחפת את עצמה לקצה, ותמיד-תמיד-תמיד מנסה לחדש.

הקליפ, למשל. קשה שלא לתלוש שערות בפריים (העמוס) כשהיא נוסעת באוטובוס כשמסביבה הנגנים. לא טרחתי אפילו לתרגם את מילות השיר, כי מבינים במה הוא עוסק רק מלצפות בסצנות האלה. כל מי שהסתובב בעולם עם לב שבור יבין את זה. וזה לא שרק הקליפ טוב, זה גם שיר די טוב. אולי לא קליט, אבל טוב. בכל פעם שרוסליה מוציאה אלבום היא יוצרת יקום מוזיקלי וחיה בתוכו. וזה מסקרן שזו ההיכרות שהיא בחרה לאלבום הזה.