הפיתה הישראלית שכבשה את הפסטיבל הגדול בעולם

בתוך דרימוויל, מתחם הקמפינג העצום של טומורולנד, במתחם האוכל הסמוך לבמה המרכזית ומאחורי הקלעים, במקום שאליו נכנסים רק האומנים והצוותים שמקיפים אותם, אפשר למצוא מדי שנה נוכחות ישראלית קצת אחרת. בין דוכני המבורגרים, צ'יפס, אוכל אסייתי ושלל מנות שנועדו להחזיק את מאות אלפי המבקרים של טומורולנד לאורך שני סופי שבוע, נמצאים גם דוכני הפיתה והפלאפל של תום סאס ולורי דרדיקמן. עבור חלק מהישראלים שמגיעים לפסטיבל, מדובר בעצירה כמעט מתבקשת. עבור הזוג שעומד מאחוריהם, מדובר בהרבה יותר מעסק.

הסיפור של תום, בלגי שנולד וגדל באנטוורפן, ושל לורי, ישראלית-בלגית שהתגוררה בעבר בתל אביב, כרוך בטומורולנד הרבה לפני שהשניים החלו להגיש בו פיתות. למעשה, עוד לפני שהכירו זה את זו, שניהם כבר היו חלק מהמערכת העצומה שמפעילה את הפסטיבל. תום, לדבריו, היה שם כמעט מההתחלה. "הקשר שלי עם טומורולנד התחיל הרבה לפני שאנחנו הכרנו", הוא מספר. "אני עובד בטומורולנד מהשנה הראשונה, ועוד לפני כן עבדתי באירועים של Antwerp Is Burning של האנשים שהקימו את טומורולנד. עבדתי ביום ובלילה, והמועדון שבו עבדתי היה מחובר לאירועים האלה. בהמשך ניהלתי במשך שנתיים את דוכני Balls & Glory בפסטיבל, ואז ביקשו ממני להתחיל לעבוד כעצמאי עם מתחמים בקמפינג".

גם לורי כבר הכירה היטב את הפסטיבל. במשך שנים היא עבדה בטומורולנד בשורה של תפקידים, בין היתר כמארחת באזור האומנים. החיבור ביניהם נולד לפני עשור, בעזרת שני חברים שהבינו עוד לפני השניים שמשהו עשוי לקרות ביניהם. "עבדתי בטומורולנד בערך 15 שנה, דרך כל מיני חברות ובהרבה עבודות שונות, אבל במשך שנים הייתי מארחת באזור האומנים", היא מספרת. "לפני אחת המשמרות חברה אמרה לי, 'חבר שלי יהיה כאן, את תאהבי אותו. הוא בחור מדהים'. היא צדקה. במקביל, חבר של תום אמר לו שיש כאן מישהי שעובדת איתו, שקוראים לה לורי, ושהוא בטוח שאנחנו צריכים להכיר. מהרגע הראשון שנפגשנו זה פשוט עבד. אני חושבת שמאותו רגע הלכנו על זה ב-300 אחוז".

מאז הם הפכו לזוג, הקימו משפחה עם שלושה ילדים ובנו יחד עסק קולינרי שהחל ממסעדה אחת באנטוורפן והפך בתוך זמן קצר לרשת מסעדות. את הרעיון ל"בוקר טוב", המסעדה שהקימו בשנת 2020, הם הביאו מהביקורים התכופים שלהם בישראל, ובעיקר מהאווירה שחוו בתל אביב. "הגענו הרבה לישראל ואמרנו שאנחנו רוצים להביא לבלגים את הווייב של תל אביב ושל ישראל", הם מספרים. "רצינו שכולם יידעו כמה האוכל מדהים, כמה האנשים מדהימים וכמה חיים ואהבה יש בישראל. רצינו להביא את כל הדבר הזה לבלגיה, ומכאן התחילה המסעדה".

העיתוי לא היה פשוט. "פתחנו את בוקר טוב יומיים לפני הסגר השני של הקורונה באנטוורפן", מספר תום. "למרות זאת, קיבלנו הרבה חשיפה והרבה חברות גדולות התחילו לעבוד איתנו". במהלך שנות הקורונה העסק דווקא צמח במהירות. בשיאו הוא כלל ארבעה מקומות שונים, בהם מסעדות "בוקר טוב", בית קפה וקונספט של מסעדת שף. הקשר ארוך השנים של השניים עם טומורולנד הוביל אותם במקביל בחזרה למקום שבו הכול התחיל, הפעם כבעלי עסק.

כיום הם מפעילים בפסטיבל שלוש נקודות שונות. במתחם המזון ליד הבמה המרכזית ובמרקטפלייס של דרימוויל הם מגישים אוכל מהיר לקהל הרחב, בעוד שבאזור האמנים הם מפעילים פוד טראק שמציע חוויית אירוח מעט מושקעת יותר. "בבקסטייג' אנחנו עושים מזטים וזה קצת יותר מפונפן", מסבירה לורי. "בפסטיבל ובדרימוויל אנחנו עובדים עם תפריט קטן ומדויק יותר. אלה שני דברים שונים, כי בכל מקום צריך להתאים את האוכל לקהל ולקצב".

אלא שמאז ה-7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותייה הפכה הזהות הישראלית שעליה נבנה "בוקר טוב" ממקור להשראה גם למטרה. הפעילות, שכללה בשיאה ארבע מסעדות תחת השם "בוקר טוב", הצטמצמה למסעדה המקורית באנטוורפן, שפועלת כיום תחת השם ES BALAGAN. "אתה לא רוצה לדעת איך המלחמה השפיעה על העבודה. רצינו להיות ניטרליים, אבל אמרנו שאנחנו גם לא רוצים לוותר על הזהות שלנו. זה לא רק לדבר על פוליטיקה, אלא גם לדבר על התרבות שלנו ועל הקהילה שלנו. יש יהודים שבאים לאכול כאן, ויש אנשים שפשוט אוהבים אוכל ישראלי. אי אפשר למחוק את כל זה".

לדברי תום, הביקורת נגד המסעדה חרגה מזמן מוויכוח לגיטימי על המלחמה או על ממשלת ישראל. "אנחנו לא הממשלה", הוא אומר. "נתנו עבודה לאנשים מכל הדתות ומכל הלאומים. אתם יכולים להחזיק בדעה אחרת ממני, אתם יכולים להיות פרו-פלסטינים, זה בסדר, אבל ונדליזם ולפגוע באנשים לא עוזרים לאף אחד. זה לא עוצר שום דבר".

גם הפעילות בטומורולנד עמדה בפני שינוי. לאחר 7 באוקטובר חשבו תום ולורי להצניע את הזהות הישראלית של הדוכן כדי להישאר ניטרליים, אבל לדבריהם, דווקא אנשי הפסטיבל התעקשו שלא יוותרו על "בוקר טוב" ועל הסיפור שמאחוריו. "אנחנו רצינו להיות ניטרליים, אבל בטומורולנד אמרו לנו שהם לא רוצים שנעלים את הזהות של 'בוקר טוב'", הם מספרים. "הם רצו שנשאיר אותה, לא כדי לדבר על פוליטיקה, אלא כדי להראות את התרבות שלנו ואת הקהילה שלנו. גם אנשים שהתלוננו עלינו עדיין ידעו מי אנחנו כשראו את הדוכן. אפשר להגיד שזה עדיין אחד הדוכנים הכי עמוסים בפסטיבל".

עבור לורי, אחד הרגעים המרגשים ביותר בכל מהדורה הוא המפגש עם הישראלים שמגיעים במיוחד לדוכן. השניים אינם נמצאים כל הזמן בחזית, וחלק מהלקוחות כלל אינם מספרים מאין הגיעו, אבל לדבריה קשה לפספס את תחושת התמיכה. "זה מדהים לראות את כל האנשים שעוצרים ומראים את התמיכה שלהם", היא אומרת. "הם אומרים לנו, 'אנחנו יודעים שיש כאן ישראלים, אז באנו'. אתה מרגיש את האהבה. אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק כמה ישראלים מגיעים בגללנו, כי אנחנו לא נמצאים בכל מקום ולא כולם מדברים, אבל כשאנחנו בפרונט אפשר לראות את זה בעיניים. לפעמים אני מנסה להבין איך אפשר בכלל לראות כל אחד ואחד, אבל מרגישים את זה".

החיבור עם הקהל הישראלי אינו מסתיים באוכל. לאורך השנים עברו בדוכנים שלהם כמה מהשמות הגדולים ביותר בסצנה האלקטרונית. אפרוג'ק, מספרים השניים, הפך את הפיתה עם הפלאפל לעצירה קבועה, ולצדו הגיעו גם אמנים בלגים ובינלאומיים נוספים. "אפרוג'ק מגיע בכל שנה", מספר תום. "כשהוא יוצא מהבקסטייג', הוא מגיע עם הקבוצה שלו ולוקח פיתה פלאפל. הוא תמיד אוכל פיתה פלאפל, בכל שנה". גם עם ויני ויצ'י נוצר קשר קרוב יותר. "בשנה שעברה עשינו איתם סיור אוכל ולקחנו אותם איתנו", הוא מוסיף. "הם היו מקסימים".

הפער בין הקהל הישראלי לבין הקהל הבלגי הפך מבחינתם לאחד הדברים הבולטים ביותר בפסטיבל. תום נזכר בשיחה עם הדיג'ייה הבלגי פופולרי, שהרבה להופיע בישראל, ובהשוואה שערך בין התמיכה שמקבלים אמנים מקומיים במדינות השונות. "דיברתי עם Yves V, שגם מאוד אוהב להופיע בישראל. אם דיג'יי בלגי מנגן בפסטיבל ויש שם 400 בלגים, הוא לא בהכרח יראה את כל ה-400 מגיעים אליו. אבל אם דיג'יי ישראלי מנגן פה ויש בפסטיבל 400 ישראלים, אתה כנראה תראה 390 מהם מול הבמה. זאת האחדות הישראלית, וזה משהו שאנחנו פוגשים כל הזמן".

ובינתיים, מדי קיץ הם חוזרים אל המקום שבו נפגשו לראשונה. עבור מאות אלפי המבקרים שעוברים בין הדוכנים בטומורולנד, זו אולי רק עוד פיתה בדרך לסט הבא. עבור תום ולורי, כל מנה כזאת מחברת בין סיפור האהבה שלהם, העסק שהקימו והזהות שעליה הם מסרבים לוותר. "כשאנחנו רואים את הישראלים מגיעים ותומכים, זה נותן לנו המון", אומרת לורי. "להרגיש את כל האהבה הזאת, לראות את כל האנשים הישראלים בפסטיבל ולהיות כאן יחד - זה הכי טוב. באמת".