רוסליה דורשת הרבה מהמעריצים. במקרה הזה באמת שמגיע לה הכל

משהו בקמפיין לאלבום החדש של רוסליה עורר חשד ש-LUX הולך להיות משהו אחר. לא היה ברור אם אחר טוב או רע, אבל אחר. זה התחיל עם תמונת ""פפראצי"", שבה היא יושבת מול מחברת תווים בבית קפה בפריז, המשיך עם הסינגל האוונגרדי Berghain וכותרות שמכריזות שהיא תשיר ב-13 שפות שונות - והסתיים בראיון נרחב לאפל מיוזיק שהכותרת העיקרית שלו הייתה: "מוטומאמי היה מינימליזם, לוקס הולך להיות מקסימליזם". על הנייר, זה בקלות יכול היה להיות פרויקט יומרני ומרגיז כל כך. למזלנו, רוסליה ידעה הכי טוב מה אנחנו צריכים עכשיו.

עוד לפני שמעמיקים ברעיונות שבהם היא עוסקת ב-LUX, ההפקה עצמה היא כבר מסר בפני עצמו. זה לא סוד שחברות התקליטים מנסות למצוא דרכים לשלב בינה מלאכותית בעסקים ולמקסם את הרווחים. כנראה כתגובה להלך הרוח הזה, רוסליה, בוגרת בית הספר הגבוה למוזיקה של קטלוניה, החליטה לעשות את הדבר הכי אנושי שהיא מכירה וחזרה לבסיס. ה-בסיס: מוזיקה קלאסית. בעזרת התזמורת הסימפונית של לונדון, היא הקליטה במשך שלוש שנים את הפרויקט הכי גדול בקריירה שלה.

כמו שידעה לשלב מוזיקת פלמנקו עם הפקות מודרניות באלבומים הקודמים, גם במקרה הזה היא שוזרת את הכל יחד. בתקופה שבה ההיפ הופ הולך לאיבוד, כוכבות הפופ בארה"ב חוזרות על עצמן וחברות התקליטים מתנפלות על כל שיר שרק נשמע כמו משהו ויראלי בטיקטוק - רוסליה מאפסת את הכל. דיסרפטיב במלוא מובן המילה. תשכחו מכל מה ששמעתם עד עכשיו, כי הוא לא רלוונטי, ותכירו: זו המוזיקה מהיום. נכון, להיטים זה מדהים, אבל שום דבר לא משתווה לאלבום שמפוצח מקצה לקצה.

מה זה אומר מפוצח? בכל הראיונות שקיימה לקידום האלבום, רוסליה סיפרה ש-LUX מושפע ומתבסס על נשים קדושות מאמונות ודתות שונות. Reliquia, למשל, נכתב בהשראת תרזה מאווילה, שחלקים מגופתה חולקו ברחבי הכנסייה ויוחסה להם קדושה אחרי מותה. רוסליה מספרת בשיר שהיא איבדה את הלשון שלה בפריז, את העקבים במילאנו, את החיוך בלונדון - אבל הלב שלה מעולם לא היה שלה, כי היא תמיד העניקה אותו לאחרים. "אני משרתת של הרגשות", הסבירה בראיון את הבחירה ללכת על מוזיקה עם כלים חיים, ומבלי להתכוון הסבירה את התורה כולה. היא כותבת, מקליטה ומפיקה את השירים על פי החוויות שלה בעולם, אבל בפועל, הם שייכים למעריצים.

ב-Porcelana היא שואבת השראה מריונן גנסו, נזירה ומשוררת יפנית מהמאה 17. רוסליה סיפרה שגנסו לא התקבלה למנזר כי חשדו שהיופי שלה יבלבל את הנזירים, אז היא השחיתה את הפנים שלה בשביל להיות ראויה מספיק. לקראת סוף השיר היא שרה ביפנית: "אשליך את היופי שלי, לפני שתהיה לך הזדמנות להרוס אותו. תחשוב שאני משוגעת?". בפזמון השיר היא כבר מדקלמת: "אני כלום, אני האור של העולם", שזו כנראה המחשבה הדתית הכי בסיסית שיכולה להיות.

אבל חשבונות הנפש של רוסליה לא עוסקים רק בריבונו של עולם, אלא גם באקס המיתולוגי ראו אלחנדרו. ב-La Perla היא גומרת לו את הצורה על גבי מנגינה מתוקה כל כך: זה מתחיל עם הפנייה "שלום, שודד השלווה שלי, שדה המוקשים לרגשות שלי", ומגיע לשיא בעלבונות כל כך ספציפיים כמו "לא יודע מה זה אומר לשלם מיסים" או "אל תלוו לו כלום, הוא לא לעולם לא מחזיר". אבל צמד המילים הכי יפה בשיר הזה הוא כנראה "טרוריסט רגשי". ב"סוביניון בלאן" המשחק בין אלוהים לבן הזוג שלה כבר מטושטש, ולא ברור למי היא פונה כשמצהירה שהיא רוצה להיפטר מהרכוש החומרי שלה ותסתפק ב"סוביניון בלאן, לצידך, העתיד שלי יהיה מוזהב".

הכל ב-LUX נעשה במחשבה ובקפידה - ההשראה מנשים קדושות בשביל לכתוב על פמיניזם, החיבור לאלוהים, היחסים עם המעריצים והתהילה או העובדה שהשירים נטולי שימוש בלופ (קטע שחוזר על עצמו בהפקה) כי היא רצתה שהכל יהיה "אנושי". אבל כמו שרוסליה הסבירה, היא משרתת של רגשות, וזה באמת הלב הפועם של האלבום.

מעניין יהיה לראות עד כמה רחוק האלבום הזה יגיע, לעומת "מוטומאמי" עמוס הלהיטים. רוסליה הודתה בראיון לניו יורק טיימס שהיא יודעת שהיא מבקשת הרבה מהמעריצים שלה. בכל זאת, זה אלבום עמוס רעיונות ואם זה לא מספיק אז הוא גם מתבסס על מוזיקה קלאסית, אבל אם יש מישהי שמסוגלת להחזיר למיינסטרים את באך או שופן, זו רק רוסליה.