שחררו מבוי ג'ורג' - לא צריך לקשור כתרים לכל כוכב עבר הזוי שתומך בישראל

ב-2007, הזמר הבריטי בוי ג'ורג' הזמין לביתו דוגמן ונער ליווי בן 29 בשם אודון קרלסן לצורך "צילומים ארוטיים". כ-3 חודשים אחר כך הוא הזמין את הצעיר לביתו בשנית, אך הפעם בוי ג'ורג' ארב לו יחד עם חבר. השניים, על פי עדותו, הפילו אותו לרצפה, הכו אותו באגרופים וגררו אותו לחדר השינה של הזמר, שם אזקו אותו לקיר.

קרלסן העיד שג'ורג' חזר אחרי מספר רגעים עם קופסה שהכילה שלשלאות, צעצועי מין ורצועות עור. הוא הצליח להשתחרר מאחיזת האזיקים ולברוח, אך לא לפני שג'ורג' הספיק להכות אותו בשרשרת מתכת. ג'ורג', מצידו, הכחיש שהכה את הצעיר אך הודה שארב לו עם חבר ואזק אותו, והסביר שזו הייתה תקופה של שימוש בסמים שהובילה לפסיכוזה ופרנויה. בית המשפט גזר עליו 15 חודשי מאסר, והוא שוחרר אחרי ארבעה.

ביום שני האחרון הגיע בוי ג'ורג' לבית נשיא המדינה יצחק "בוז'י" הרצוג כאורח כבוד. הנשיא הגדיל לעשות ושיבח את ג'ורג' על כך ש"עמד בבהירות מוסרית והעביר מסר פשוט ועמוק של הגינות". הסיבה? ג'ורג' הפך בשנים האחרונות לאחד ממגיניה הגדולים של ישראל ואף שחרר שיר בשם We Will Dance Again בו מתח ביקורת על ההתעלמות הבין-לאומית מזוועות 7 באוקטובר. השיר, אגב, נוצר באמצעות AI. בשנה החולפת הספיק גם להתארח בשיר של סן מרינו לאירוויזיון 2026, שנשאר מחוץ לגמר. אתמול (רביעי) הוא הגיע למופע "סולד אאוט" בהיכל מנורה.

זה הזמן לעצור רגע עם הסקירה היבשה של העובדות. כל זה כדי לומר: תסתכלו על בוי ג'ורג' ותראו אותנו. לפני המלחמה יכולנו לראות כאן כוכבי פופ ענקיים, כאלה שעדיין יש להם להיטים ברדיו: ברונו מארס, מארון 5, טראוויס סקוט, רדיוהד, ג'סטין ביבר, מאלומה, ועוד ועוד.

נכון - הבידוד הבין-לאומי שעובר על ישראל כואב, לא משנה באיזה צד אתם במפה הפוליטית: מוזיקה, יגיד לכם כל אחד, נועדה לחבר בין אנשים, לתת צ'אנס לחיבור והבנה מעבר לשיוכים גיאוגרפיים או פוליטיים. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לפרוש שטיח אדום לכל אחד שמגיע לכאן. בטח לא לתת לו כבוד מלכים ולהגדיר אדם אלים ומטריד כמגדלור של הגינות ומוסריות.

בסדר, תגידו, אבל איך המוזיקה? איך הייתה ההופעה? ובכן, לא משהו. ההפקה בהיכל מנורה הייתה ברמה גבוהה: וידיאו-ארט צבעוני ופופי על המסכים, תלבושות עטורות נצנצנים (איך לא) של בוי ג'ורג', ולהקה שנשמעה לא רע. אבל לבוי ג'ורג' אין הרבה להציע מוזיקלית: שני להיטי ענק שעיטרו את הסטליסט בתחילתו ובסופו (Do You Really Want To Hurt Me ו-Karma Chameleon), עוד כמה להיטים מינוריים של קאלצ'ר קלאב ושירים מקריירת הסולו המשמימה של ג'ורג', וכמה בחירות קאברים תמוהות: האם באמת מה שאנחנו צריכים זה גרסה מעוקרת של 12 דקות ל-Sympathy for the Devil של הרולינג סטונס? זה כנראה הכי קרוב שנגיע להופעה של הרולינג סטונס בישראל בשנים הקרובות, ובכל זאת.

וכמובן, את הטוב ביותר שמר בוי ג'ורג' לסוף: שיר התמיכה שלו בישראל, We Will Dance Again, המנון רגאיי (משום מה) של תמיכה בישראל וגינוי הקהילה הבין-לאומית. הקהל שמילא את היכל מנורה הריע לבוי ג'ורג' בכל פעם שאמר משהו על תמיכתו במדינת ישראל והריע לו כששר את השיר הנ"ל, שנוצר, כאמור, באמצעות AI. האם הם יזכרו את השיר הזה מחר? מחרתיים? בעוד שבוע?

לקראת העלייה של ג'ורג' לבמה התנגנו ברקע מספר שירים של דייוויד בואי, שקיבל גם גרסת כיסוי של ג'ורג' בסוף ההופעה, ודווקא לא לקלאסיקה מיידית שלו: ג'ורג' סיים את ההופעה עם ביצוע של Where Are We Now, שיר יפה ונוגה של בואי מ-2013, מאלבומו הכמעט-אחרון. ניכר שג'ורג' מעריץ את בואי באמת ובתמים.

אבל ג'ורג' תמיד היה, לכל היותר, חיקוי של חיקוי של חיקוי של חיקוי של בואי: כוכב פופ שלקח את התדמית האנדרוגינית והמאופרת, את ה"שיק" וה"גלאם", אבל לא אמר שום דבר חשוב אומנותית, וגם בשיא ההצלחה שלו דרך במחוזות מוזיקליים שמרניים לחלוטין, רחוקים שנות אור מההרפתקנות של בואי, אלילו. לאורך ההופעה, כשדיבר עם הקהל, זרק ג'ורג' כמה שמות של אומנים אותם העריץ: סוזי סו (מלהקת "סוזי אנד דה באנשיז"), איגי פופ, מארק בולאן (טי רקס), וכמובן בואי. אומנותית, אף אחד מהם לא רואה אותו ממטר.

"תגידי, למה היה חשוב לך לבוא להופעה הזאת?", שאלתי מישהי שישבה לידי, "גדלת על הלהיטים של קאלצ'ר קלאב?". "האמת שלא", היא הודתה. "אבל זו חוויה לראות אומן שמגיע מחו"ל בימים כאלה, פועל כשגריר שלנו ומשלם על זה מחיר כבד". לצערי, גם מדינת ישראל משלמת מחיר כבד בימים אלה. אבל זה לא אומר שצריך לקשור כתרים לכל זמר עבר גמור עם שני להיטים וחצי כשהוא טורח להגיע לכאן.