1. קל לגלגל עיניים על הניסיון של שחר טבוך להצליח בתעשיית המוזיקה עם הסינגל החדש "נאדי באדי" מתוך אלבום הבכורה שלו "היי, זה שחר". טבוך הוא חלק מהדור שנולד לערבוב מוחלט בין מקצועות: פליטי ריאליטי עושים תפקידי משחק, טיקטוקרים (מה שנקרא עד לא מזמן כוכבי רשת) מוציאים שירים, מגישי חדשות רציניים עושים תפקידי ריאליטי, בקיצור - חרבו דרבו. אבל חשוב לזכור (כאן אני כנראה פונה בעיקר לעצמי) שהבסיס של טבוך הוא המוזיקה.

    הוא נכנס לחיינו לראשונה כשביצע את "יואב" באודישן של ה"כוכב הבא" כזמר ויוצר עם פוטנציאל לא קטן (אגב, השיר יצא לראשונה בגרסת הייפר-פופ באלבום), אבל מאז הוא כאמור התנסה בתחומים אחרים לכאורה: תחזק קריירת טיקטוק ועשה תפקידי משחק. זה הרגיש שהמוזיקה ירדה נמוך בסדר העדיפויות שלו.

    "נאדי באדי" הוא שיר מעולה, ולאט לאט הוא גם מטפס בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל. למעשה, נראה שהוא בדרך להיות להיט: השבוע הוא במקום 22 (עם קפיצה של 15 מקומות), ואם ימשיך לצבור האזנות וצפיות בקצב הזה, בשבוע הבא הוא כנראה כבר יהיה בעשירייה הראשונה. שאר השירים באלבום פחות מרשימים ויותר מזכירים את אלה שהוא הוציא עד עכשיו, אבל זו לא חכמה כשב"נאדי באדי" הוא מגובה בצמד המפיקים טריאנגל ("דובשנייה", "רונדלים"), בחן אהרוני ככותב נוסף ובאגם בוחבוט.


    השיר והקליפ דוהרים על גלי הנוסטלגיה ומביאים בבירור את כל המאפיינים של להיטי תחילת שנות האלפיים: הלחן בפזמון, הבגדים הזרוקים, החליפות הלבנות, הרכב עם הגג הנפתח, קטעי הריקוד בגשם. זה לא משנה אם העוקבים של טבוך מבינים את הרפרנס - זה עשוי חכם וזה עובד. ב"אהבתי לך" של סטטיק ובן אל עם עומר אדם (זוכרים שהם הוציאו איפי משותף?), למשל, גם ניסו לשחק על אווירת להקת בנים עם החליפות הלבנות והאחוזה הגדולה, אבל לאף אחד לא היה ברור אם זה נעשה במודע או לא, והתוצאה הייתה קרינג'.

    אצל טבוך זה ברור שמדובר בהומור עצמי ומאה אחוז מודעות עצמית, אבל אולי בעצם זאת גם הייתה הבעיה שלו עד עכשיו. "מישבאלי", נניח, יכול היה להיות להיט מדינה, אם היה ממנן את כמות הפאנצ'ים. באופן כללי, רוב השירים שהוציא נעו על הגבול הדק (מאוד) בין שיר עם דאחקות לבין דאחקה מולחנת, וקשה היה לקחת את זה ברצינות. אבל עם באנגר כמו "נאדי באדי" - נראה אתכם מגלגלים עליו עיניים.
  2. בהקשר כמעט ישיר, סטטיק אמור לשחרר את האלבום השני שלו בעוד פחות משבועיים. לא מזמן נכתב כאן על "מותה" של תעשיית הפופ המקומית (שגססה כבר תקופה ארוכה, אלא שה-7 באוקטובר הוריד עליה את השאלטר בבת אחת). בעיקרון, עד המלחמה שמענו את אותו השיר - דובשנייה, לצורך העניין - שבכל פעם עבר שינוי קל.

    והנה, כחלק מקידום האלבום (לצד מהלכים יותר תמוהים כמו סרטון של אלה איילון רוקדת בתחתונים), סטטיק ממתג את הפרויקט כ"מסיבת הסיום של הפופ". חשוב לחדד: הפופ לא באמת הולך להיעלם לשום מקום, אלא להתפתח למשהו חדש, לסאונדים חדשים. אותה שבת באוקטובר איפסה וביצעה אתחול תרבותי: הטרנדים שלפניה נראים לא רלוונטיים ומגיעות הזדמנויות לדברים אחרים (למשל, "נאדי באדי").

    אז מסקרן לשמוע את ה"הספד" של סטטיק באלבום הקרוב, אפילו שהכריז שהוא כבר עובד על האלבום השלישי, שיהיה בסגנון אחרי לגמרי (אולי חותך בחזרה להיפ הופ?).




  3. טונה הוציא בהפתעה את "בין העיר לפרדס" וזו תמיד סיבה טובה לעצור הכל ולשים אוזניות. מי שעוד לא האזין - לא להתבלבל, לא מדובר בגרסת הדלוקס של "מזרח פרוע". או שבעצם כן? השיר נשמע כמו המשך ישיר שלו, אבל גם מכיל קטעים מ"קאובוי" מ"טונהפארק". אם חייבים לנחש, מדובר בפרידה מ"עידן הקאובוי", שהחזיק לא מעט זמן. אחרי ששומעים את השורה הרביעית זה גם די מסתדר: "חוזה נגמר, שזה סימן שנסיים ת׳סאגה".

    הוא עשה את זה גם ב"לאן שאפנה מבטי" - אחרי שהשתחרר מהחוזה שלו עם עננה, שכלל (לכאורה) סכסוך עם בעלי הלייבל, הוא הוציא שיר שלא כחלק מאלבום, רק בשביל לפרוק את מה שהוא רוצה להגיד. בסוף השיר אפשר לשמוע את ההכרזה של דיג'יי ג'ובי, שם מוכר בקרב סצנת ההיפ הופ בארץ, שהיא כנראה הסיבה שלשמה התכנסנו: "המזרח פרוע מתמיד, ממשיכים בכל הכח, לא עוצרים בחיים, עדיין על הסוס, נירו, יקיר, עשיתם את זה שוב, טונה, אלבום חדש בדרך".