"חמש שניות לתוך הסט הבנתי שהחיים שלי השתנו"

מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית נוטות לחיות בעולמות מקבילים שלא ממש מדברים אחד עם השני. האחת נשענת על תווים, משמעת ודיוק; השנייה בנויה על קצב, חזרתיות ותגובה מיידית של רחבה. על הנייר, מדובר כמעט באנטי-תזה. בפועל, בשנים האחרונות יש מי שמצליח לייצר ביניהן גשר מפתיע - מאיר בריסקמן.

בריסקמן (42), מנצח, מלחין ומעבד, בונה בשנים האחרונות חיבור מוזיקלי יוצא דופן בין עולמות שבדרך כלל לא נפגשים: מוזיקה קלאסית ותזמורת סימפונית, לצד ביטים אלקטרוניים ורחבות ריקודים. עם רקע עמוק בעולם הקלאסי והטקסי, הוא הפך לדמות חריגה בנוף המקומי כשהחל ליצור מופעים אלקטרוניים-תזמורתיים שמחברים את העולמות האלה הלכה למעשה.

שני מופעים שיצר - אחד עם מיטה גאמי, ואחר עם פרידום פייטרס, שניים מהדיג'ייז המובילים בישראל - הפכו בתוך זמן קצר לסיפור הצלחה. בינואר הקרוב יקיים בריסקמן לא פחות מחמישה מופעים כאלה: שלושה עם מיטה גאמי ושניים עם פרידום פייטרס - כולם כבר סולד אאוט.

בריסקמן גדל בירושלים בתוך בית חרדי שנמצא עמוק בלב העולם התורני. אבא רב, אמא מורה בסמינרים חרדיים. "במשפחה חרדית הבנים אמורים ללמוד תורה, תורה ועוד תורה", הוא מספר בשיחה עם mako.

החיבור למוזיקה היה לו ברור מהרגע הראשון, הוא מספר: "זה היה מאוד ברור מגיל אפס שאני בחרתי את המוזיקה והמוזיקה בחרה אותי. בהתחלה זה היה דרך שירה, כי לא ידעתי לנגן על אף כלי".

רק כשהיה בן 13 נכנס כל הנגינה הראשון הביתה, וגם זה כמעט במקרה. סב המשפחה תרם פסנתר לבית יעקב לזכר אשתו וכשנרכש פסנתר חדש למוסד, הישן נשלח בלי התראה לבית של אמא שלו. "המובילים הביאו את הפסנתר, ואמא שלי לא הבינה איפה זה נוחת עליה". רק בדיעבד התברר לה מי עומד מאחורי המשלוח. "אני חושב שזה אחד הדברים שהיא יחסית מתחרטת עליהם".

"ניגנתי על קלידים והתחלתי להופיע בבר מצוות ואז התקדמתי לחתונות", ממשיך בריסקמן ומספר. בשלב הזה החיים האישיים תופסים כיוון מקביל. בריסקמן מתחתן בגיל צעיר ובגיל 21 הופך לאבא, אבל עדיין נמשך למוזיקה: "באותה תקופה אני לגמרי חרדי, לגמרי לומד בישיבת מיר כאברך בכולל".

לכאורה החיים נמשכים במסלול השגרתי, אבל המתח בין הרצון ליצור מוזיקה לבין העולם החרדי יוצר חיכוך כבר אז - "חרדי נורמטיבי לא תהיה לו להקת חתונות", הוא מודה. "בדיעבד, זו כבר לא הייתה רק נגינה מהצד, אלא התחלה של יציאה מהמסלול, גם אם אף אחד עדיין לא קרא לזה בשם".

ההבנה שמשהו כבר לא יושב בתוך המסגרת החרדית התחדדה ברגע שהאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים נכנסה לתמונה. "חד משמעית, אתה כבר לא יכול לקרוא לעצמך חרדי כשאתה לומד באקדמיה". הוא אומר. "אתה יכול לקרוא לעצמך דתי, אבל לא חרדי".

ההחלטה ללכת לשם לא הייתה מהלך מחושב. "אמרו לי, אתה צריך ללכת ללמוד באקדמיה למוסיקה". הוא נזכר. "אמרתי, 'מה? יש אוניברסיטה ללמוד מוזיקה'? בכלל לא ידעתי שקיים דבר כזה. אמרו לי שזה עולה עשרות אלפים לשנה ואמרתי לעצמי שאני הולך על זה".

מהר מאוד הגיע המפגש עם המציאות. רשימת דרישות, מבחנים, פערים. "נבחנתי למועד ג' ולא התקבלתי". הוא מספר. "נכנסתי לדיכאון ליומיים, ואז אמרתי לעצמי, צריך להיכנס לאקדמיה למוזיקה". חצי שנה אחר כך הוא נבחן שוב - והתקבל.

עוד לפני הלימודים עצמם, הוא חיפש לעצמו עוגן מוזיקלי חדש - חזנות - שהפכה מהר מאוד למרכז העשייה שלו. "חזנות זו מוזיקה קלאסית לכל דבר". הוא אומר. "זה לא סתם שיר, זו כתיבה למקהלה בארבעה קולות שדורשת משמעת וידע".

אבל גם שם, עם הזמן, הגבולות התחילו לזוז. עם ההתרחקות מהדת וההתקדמות המקצועית, הוא עבר לנצח גם על מקהלות מחוץ למסגרת האורתודוקסית. "עברתי ממקהלות אורתודוקסיות למקהלות קונסרבטיביות". הוא אומר. המעבר הזה סימן לא רק שינוי מוזיקלי, אלא שינוי של קהילה. פחות הלכה, יותר אנשים. פחות מסגרת, יותר בחירה.

כמו ברוב הסיפורים מסוגו, קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק בו עזב בריסקמן את הדת. "אני יודע להגיד שהפסקתי להאמין בדת היהודית בשלב מסוים, ובשלב מסוים נהייתי אתאיסט" הוא מסביר. "וזה לא קרה באותו זמן. הפסקתי לשמור שבת הרבה אחרי שהייתי אתאיסט. הייתי אתאיסט שומר שבת תקופה".

וכמו שהתהליך היה הדרגתי, כך גם ההבנה של ההורים את המצב החדש. "השיחה הפתוחה עם ההורים שלי על זה שאני לא דתי קרתה הרבה אחרי שהייתי לא דתי. זה עבר משיח של כמה שנים מתחת לשולחן לשיח מעל השולחן".

בשלב מסוים, גם הלוקיישן השתנה. הוא עזב את ירושלים ועבר לניו יורק, לא כבריחה, לדבריו, אלא כחיפוש. "הבנתי שהקריירה שלי בחזנות יכולה להתקיים בצפון אמריקה - התקציבים אחרים, העולם אחר". הוא מסביר. "בצפון אמריקה אתה לא צריך להיות דתי כדי ללכת לבית כנסת. מגלים יהדות אחרת, שלא קיימת בארץ".

עם הזמן נוצר ציר קבוע בין ניו יורק לישראל, ובהדרגה גם נקודה שלישית נכנסה לתמונה- תל אביב. "הייתי על ציר ניו יורק-ירושלים, ואז זה התחיל להפוך לניו יורק-תל אביב". הוא אומר. בהתחלה כסאבלטים, ביקורים קצרים, חזרות ונסיעות, ובהמשך כהבנה עמוקה יותר של איפה החיים שלו באמת קורים. ירושלים, על כל השכבות שעבר בה, התחילה להרגיש סגורה מדי. תל אביב, לעומת זאת, הציעה מרחב אחר. חילוני יותר, פתוח יותר, כזה שלא שואל שאלות מקדימות על זהות. "זו עיר שלא דורשת ממך להגדיר את עצמך כל הזמן". הוא אומר. "הפער בין חרדי ירושלמי לחילוני ירושלמי קטן יותר מהפער בין חילוני ירושלמי לחילוני תל אביבי".

הציר הזה התייצב סופית בתקופת הקורונה, ששימשה כמאיץ לתהליך שכבר החל קודם. "הייתי מחזיק דירה בניו יורק, אבל בפועל גר פה". הוא מספר. "זה התחיל להיות לא הגיוני". כשהטיסות נעצרו והחיים הצריכו בחירה, תל אביב הפכה מתחנת מעבר לבסיס. "מצאתי את עצמי רוב הזמן בתל אביב, דרך סאבלטים".

דווקא מתוך תל אביב התחיל החיבור לעולם שלא הכיר קודם. לא דרך מועדונים ולא דרך חיי לילה קלאסיים. "אני לא בן אדם של חיי לילה. הכרתי את הרחבה דרך המידברן, שמבחינתי זה לא פסטיבל במובן הרגיל, זה טקס". בריסקמן מסביר כי החוויה הזו נגעה במקום עמוק יותר. "דת יושבת לי על קהילתיות - לא אמונה - וזה היה משהו כזה. יש רגע ברחבה שבו כולם נושמים יחד וזה מדהים". הוא מסביר. "ברחבה אתה לא מנגן לעצמך, אתה אחראי על אנשים".

החיבור הראשון שלו למוזיקה האלקטרונית כיוצר נולד במפגש עם מיטה גאמי (עמית אגמי). "השיתוף פעולה הראשון שלי זה עם עמית. בתקופה ההיא אני לא מבין כלום - לא ז'אנרים ולא מה ההבדל בין דיג'יי למפיק".

החיבור עצמו נולד כמעט במקרה. "לקראת מידברן 2022 חבר כתב בקבוצה של אחת הקאמפים על זה שאני מחפש שיתוף פעולה בסגנון של אלקטרוני-קלאסי ועמית ישר הגיב 'אני'. פגשתי את עמית פעם אחת וכבר ידענו שאנחנו עושים את זה. היו לי עוד מפגשים עם דיג'ייז מובילים אבל כבר הבנתי שזה קורה איתו".

בדיעבד, הוא מתאר את זה כשרשרת מקרית לגמרי. "אם אני הולך אחורה ורואה את כל הצמתים, זה רנדומלי לגמרי - היה לי הרבה יותר מזל משכל". גם אחרי שהחיבור עם עמית נוצר, הפרויקט עצמו כמעט ולא יצא לפועל. "זה כמעט לא קרה. לא הייתה אדמיניסטרציה, לא היה מי שירים את זה ובמידברן עצמו לא היו כמעט נגני תזמורת. מתוך פסטיבל של אלפים יש לך אולי עשרה נגנים, שניים מקצועיים והשאר חובבנים. הפתרון היה שילוב של הקלטות מראש עם נגינה חיה. כל אחד מהם הוציא מכיסו מעל 10000 כדי שהחלום הזה יקרה. אבל כשזה קרה - ממש חמש שניות שמתחיל הסט, אני מבין שהחיים שלי השתנו. לא ידעתי אם זה ייקח יום או ארבע שנים, אבל הבנתי שהחיים שלי כבר לא אותו דבר".

העבודה המשותפת עם עמית הלכה והעמיקה. "אנחנו עובדים כל יום כל היום, מתחילים להיות חברים מאוד קרובים. אני אף פעם לא מדבר עם עמית על מוזיקה אלא על הדברים החשובים באמת כמו אוכל. עמית ניקה את היומן שלו לשבועיים ולא אמר לי אפילו שהוא עושה את זה. המופע בברן היה ארבעים וחמש דקות. הבנו שאנחנו רוצים מופע שעה וחצי".

כך למעשה נולדה סדרת ההופעות בבארבי. "המופע הראשון שלנו היה אחד המופעים האחרונים בברבי הישן". הוא נזכר. "זה היה חתרני, כולם חברים וחברים של חברים". משם זה המשיך לברבי החדש, ובהמשך גם הופעת ענק בברנינג מן 2024 בארצות הברית. "כל תקלה שיכלה לקרות קרתה לנו בדרך לברנינג מן - אבל בסוף הופענו מול עשרות אלפים, התגובות היו מטורללות".

אחרי העבודה עם עמית, החיבור הבא כבר נולד ממקום אחר לגמרי. הפרויקט עם פרידום פייטרס (שחף אפרת) חשף אותו לז'אנר אחר לגמרי - טראנס. "התהליך עם שחף נורא שונה מהתהליך עם עמית". הוא מסביר. "עם עמית רוב הדברים קרו לבד. אני כותב, הוא כותב, כל אחד מביא את העולם שלו. עם שחף כל תהליך הכתיבה קורה יחד - גם הכתיבה התזמורתית. שחף הרבה יותר Hands On. יכול להיות שאנחנו מגיעים למשהו ששנינו מרוצים ממנו, ואז פתאום הוא אומר לי - 'מי כתב את החרא הזה?'. זה הוציא ממני דברים שלא הייתי מגיע אליהם לבד".

וכידוע, בסצנת הדאנס ובסצנת הטראנס, למרות הקרבה היחסית, יש אנשים שונים: "כמעט אין חפיפה בין הקהלים. זה קהל אחר לגמרי", הוא מעיד. "באים אליי אנשים בהופעות ואומרים לי - רקדנו שלושה דורות על הרחבה. אין הרבה הופעות שיש בהן שלושה דורות באותו רגע".

גם מהכיוון השני הוא מרגיש את הפער נסגר. נגנים קלאסיים, שלא מגיעים מרחבות, מוצאים את עצמם בתוך חוויה אחרת. "אני רואה נגנים בתזמורת שפשוט עפים. אנשים שלא היו במסיבות כאלה, ופתאום הם חווים את זה דרך הכלי שלהם. זה לא רק להביא תזמורת לרחבה או ביט לאולם קונצרטים, זה לייצר מקום שבו אנשים שלא אמורים להיפגש - נפגשים".

בימים אלה עובד בריסקמן על פרויקט נוסף בשם Pulse, מותג תוכן מוזיקלי המשלב דיג'ייז וכלים חיים לאירועים פרטיים ועסקיים - בדגש על חתונות. המפגש עם דיג'ייז שנעים בין רחבות, הופעות וסטים מסוגים שונים, גרם לו להבין שיש צורך במשהו אחר. "ראיתי שיש צורך במוצר של דיג'יי לייב עם כלים, שהוא לא קיטש. משהו שתופס את עצמו ברצינות ושואף לרמה מאוד מאוד גבוהה. מוצר אליט שמותאים לאירועים פרטיים ועסקיים.

"יש בפרויקט את רפאל, מישל, עומר ענבר, מוסקו ודור דנינו". הלקוח יכול לבחור, בכפוף לזמינות, אבל הדגש הוא על החוויה. זה מוצר שלא בהכרח שם את הדיג'יי בקדמת הבמה, אלא מוצר שמביא חוויה. אם הלקוח רוצה דיג'יי שלא בפרויקט, ואנחנו מרגישים שיש חיבור אמיתי - זה אפשרי".

בתור מי שנמצא עם רגל אחת בצד הקלאסי ושנייה ברחבה, יש לבריסקמן עצה למוזיקאים סקרנים מהעולם הקלאסי: "מוזיקה זה מוזיקה, תפתחו את הראש. ובנימה רצינית יותר, לראות נגנים קלאסיים בתזמורת באמצע הסט במומנט כמעט אקסטטי זו תחושה מאד מספקת".