מי שפוגש אותי רואה את שגיא הבן אדם. זה שיצא מגמילה, זה שגדל בעוני. אני לא מסתיר את הילדות שלי

שגיא זהבי הוא תופעה. בתוך פחות משלוש שנים הפך הילד מבת ים, בן למשפחה שחייתה שנים תחת נטל של חובות כבדים, לסיפור הצלחה בסצנת המוזיקה המקומית. יש מי שמכיר אותו כדי-ג'יי זהבי, אומן ומפיק מוזיקה אלקטרונית ואתנית, ויש מי שעבורו הוא בראש ובראשונה הבחור עם הבוזוקי, כלי הנגינה הצמוד שלו. כך או כך, לוח ההופעות של זהבי עמוס, סרטונים שלו ברשתות צוברים מאות אלפי צפיות, והוא כבר הופיע כחימום לפני עומר אדם בהופעה בפארק הירקון – עם חלומות להעפיל בהמשך למעמד של האירוע המרכזי.

זהבי בן ה-32 גדל בדירה הצנועה של הוריו, עולים ממרוקו ואיראן. בילדותו חי בחדר אחד עם שלוש אחיותיו, וזה לא כל מה שהוא חלק איתן. "לא היה כסף בבית, עד כיתה א' הייתי לובש בגדים של האחיות שלי", הוא מספר. "המצב היה כזה שלא יכולנו אפילו לשלם חשבון מים, אז הייתי הולך לעשות פיפי אצל השכנה. זה לא העליב אותי, זה פשוט היה ככה. אבל תמיד היו בבית אוכל, חום ואהבה".

הדירה המשפחתית היא ירושה מסבו של שגיא, אלא שהיא באה עם קללה בצדה: חוב לעירייה בגין מסי ארנונה שלא שולמו, שהלך והתנפח למיליון שקל. לאחרונה, כשהקריירה של זהבי בשיאה, הוא שכר עורך דין, עבר מנהלות והליכים, ובסופם הצליח להגיע להסדר עם העירייה ולסגור את החוב. "זו אולי הפעולה הכי משמעותית שעשיתי בחיים", הוא אומר. "יותר מהמוזיקה, יותר מהבמות. זאת הייתה אבן על הלב שלי, איך אפשר להתחיל חיים ולחשוב על זוגיות או על ילדים כשיש לאמא שלך חוב של מיליון שקל על הגב? כשהצלחתי לשחרר את זה, הרגשתי שאני סוף-סוף מתחיל את החיים באמת".

קיבלת תגובות מדהימות ברשתות כששיתפת את זה.
"עשיתי את זה בשביל אמא שלי. אני לא מתבייש להגיד את זה: זו גאווה. אני לא מתגאה בזה מתוך שחצנות, אלא מתוך אהבה. בסוף זה לא פרארי, זה גג להורים שלי כדי שלא יצטרכו לבקש טובות, שלא יחששו להישאר בלי בית. ואתה יודע מה החלום שלי? שהם יגורו לידי. דלת ליד דלת".

אמרתי, אני רוצה להתחיל

זהבי, אפשר לומר בלי הגזמה, נולד לתוך המוזיקה. את האהבה לבוזוקי קיבל מאביו, אברהם, שלדבריו פורט על המיתרים כל חייו. "הוא ניגן בטברנות, וההורים היו עושים מסיבות בבית. מאה כיסאות של כתר, קלידן, זמר יוונית וגבינות", מספר זהבי. "אלה היו החיים שלי, אבל את עצמי אני זוכר בחדר השינה, מנגן לבד בלילה. לא ידעתי לנגן עם אנשים, לא למדתי מוזיקה, לא ידעתי תווים. עד היום אני מנגן אינטואיטיבי".

כשהתבגר החל זהבי לנגן ברחוב וגם הקים להקה, אבל בשביל הפרנסה מכר מלבי. "רצתי עם הלהקה שבע שנים, זה היה סיפור יפה אבל כושל", הוא אומר. "ניסיתי הכל כדי להצליח, אבל פעם לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים".

למה?
"פחדתי לטעות, התביישתי, לא הרגשתי מספיק טוב. אבל אז למדתי להיות פרפורמר".

למדת איך?
"עוד בתקופת הלהקה, ב-2023, הייתי הנגן של אושר כהן. הוא נתן לי להרגיש כמו אומן – בדינמיקה, בהתייחסות".

נשמע שמגיע "אבל".
"אבל הרגשתי שהמקום שלי הוא לא להיות נגן בתוך הופעה של הזמר, ושהאור שלי כבה שם".

לקראת גיל 30 הוא החליט שזהו, הגיע הזמן לאתחול. "הייתי במשבר, התקופה הייתה פוסט-קורונה, והחלטתי לנסוע למידברן בידיעה שאני חותך מהלהקה והולך לחפש את עצמי במקום אחר. עוזב את המוזיקה".

בפסטיבל חווה זהבי סוג של התגלות, אבל קצת אחרת. "לא ידעתי מה זה מסיבת טבע, לא ידעתי מה זה פלטה של די-ג'יי, לא ידעתי מה זה סמים", הוא נזכר. "הייתי מה שנקרא במידברן 'וירג'ין', 'בתול', מי שבחיים לא ראה כזה דבר. עמדתי שם עם הבוזוקי על הגב, לא מבין מה אני עושה שם, כמו סנופקין מהמומינים עם המפוחית שלו. פה ושם ניסיתי להשתלב עם איזה די-ג'יי בסט, היו כאלה שחיבקו והיו כאלה שפחות".

רגע החיבור שלו לעולם האלקטרוני בא כשראה את די-ג'יי עומרי דוט, אחד השמות האהובים בסצנת הקלאבינג הישראלית, מתקלט בפסטיבל. "ראיתי אותו עם הפלטה, בחור יפה עם כריזמה, קלטתי את התגובה של הקהל, ואמרתי לעצמי: 'אני לא עוזב את המוזיקה. אני קונה פלטה, אני מתחיל מחדש'. ובאמת איך שחזרתי מהמידברן קניתי פלטת די-ג'יי ב-1,200 שקל, לא עניין אותי כלום. אמרו לי, 'אל תקנה, אתה תזרוק את זה', אבל אמרתי, 'אני קונה. אני רוצה להתחיל'".

איך מתחילים?
"כתבתי לכל מיני בתי מלון שייתנו לי במה לנגן לייב לצד די-ג'יי. הייתי מגיע לשם עם האקסית ועם שני הכלבים שלי, מביא את הציוד שלי ומתאמן ארבע, חמש, שש שעות. בסוף הייתי מנגן מול קהל ועושה פדיחות שאסור לעשות, אבל כן הייתה לי תשוקה. וגם נהניתי מאוד, בתקופה של שנה עשיתי אולי 100 הופעות בחינם".

מתי הגיעה הפריצה?
"די-ג'יי אופיר דאלי על העמדה ואני מנגן עם הבוזוקי קטע מ'אמצע בלילה בכפר' של הראל מויאל. הווידיאו עלה לרשת, ואני מדבר איתך על אלפי עוקבים חדשים ומבול של הודעות".

הסרטון, שעלה לרשת בפברואר 2024, צבר כמעט בן לילה 3 מיליון צפיות בכל הפלטפורמות האפשריות. מאותו רגע כבר לא היה שום דבר שיעצור את זהבי.

אתה לא מתעסק במוזיקה, אלא בסם

אחרי שזה כמעט לא קרה לו בכלל, זה קרה לזהבי מהר. הופעות סולד-אאוט, סרטונים שמתפוצצים ברשת, כתבות מפרגנות. "פתאום אני מקבל גיגים בארצות הברית, טלפונים, ואני מבין שגדול עליי לנהל את זה. אז אני מתחיל להביא סביבי צוות שלם".

איך התחלת בעצם להתמקצע כדי-ג'יי?
"אמרתי לסוכן שלי, 'שומע? אני רוצה לקנות פלטה רצינית ולהתחיל להופיע בכל מקום שאני בא אליו גם כדי-ג'יי'. תבין, עד אז הייתי מגיע ומנגן שעה-שעה וחצי, אונס את עצמי על הבוזוקי".

לקראת סוף 2024 קרה לזהבי דבר נחמד. "פתאום אני מקבל טלפון מרועי, אח של עומר אדם. הוא אומר לי, 'מה קורה, זהבי? עומר עושה לייב פארק. בא לך לחמם אותו?'. אני שואל מתי, והוא אומר, 'היום'. ואני בבת ים, עם פלטה חדשה, עוד לא יודע מה כל כפתור עושה".

ועדיין נסעת להופיע.
"זו לא סתם הופעה, זה הלוקיישן הכי גדול בישראל וזה מול עשרות אלפי אנשים. אחרי שסיימנו עומר אמר לי, 'יופי, תהיה פה גם ביום חמישי'".

איך זה היה?
"גן עדן. שתי הופעות חימום לעומר אדם מול קהל כזה – זה היה מדהים".

סצנת חיי הלילה, תעשיית המוזיקה – זה היה כמעט בלתי נמנע שההצלחה תגיע עם כמויות נדיבות של סמים. "הגעתי לעולם הזה נקי, הייתי מעשן וויד והפסקתי, אבל אז התחילו ההפקות. הציעו לי בפעם הראשונה 'רק להריח', וזה הפך להרגל", מספר זהבי. "אתה עובר מהופעה להופעה, עושה סמים, מרגיש שאתה שומר על מתח גבוה, אבל זה שקר. אתה מופיע חרא, אתה נראה חרא, אתה נעול ואתה עושה שטויות. אתה לא מתעסק במוזיקה אלא בסם עצמו. לי יש ממילא אופי התמכרותי, ונפלתי מהר מאוד למעגל הזה".

למה בדיוק התמכרת?
"לממסי ולקוק".

שנמצאים שם כל הזמן.
"יש קהל שמערבב אותך עם אהבה, רוצה להיות קרוב, אז מציעים לך גם לקחת איתך עשר שקיות הביתה מתוך רצון לשמר קשר. הם לא מבינים שהם מסכנים אותך, ואני באיזשהו שלב הרגשתי שאני כבר לא שולט בסיטואציה. פניתי לחברים שלי ואמרתי, 'אני בבעיה, אני צריך עזרה, שימו עין. אני בצרות'".

קשה להיגמל מסמים כשאתה בחיי הלילה.
"יש דברים שאפשר לעשות. קודם כל, אני לא הולך להופעות לבד, אלא עם מנהל הצגה ומאבטח, וכולם יודעים שיש חוק: לא מתקרבים אליי עם סמים. ברגע שנטרלתי את זה, נפתרו 50% מהבעיה. מה שנשאר זה החצי של עצמי, והחלטתי שאני לא נופל. כן היו נפילות בהתחלה, כמה חודשים של מעידות, אבל בשלב מסוים אתה מקבל כאפה שהיא טראומה שמעוררת אותך על החיים שלך".

מה הייתה הטראומה שלך?
"הגעתי לאירועי התרמה לצה"ל בארה"ב, היו הופעות חבריות בווילות של אנשים, ואכלתי וואחד מכה עם הסמים. שם החלטתי שאני חוזר ועושה שינוי בחיים: נפרדתי מהחברה, עזבתי לגמרי את הסמים, התחלתי להתאמן ולשמור על התזונה".

רגע, מה עשתה החברה?
"פשוט רציתי התחלה חדשה, והייתי חייב לנקות את עצמי. האקסית שלי היא אישה מדהימה, הלוואי שהייתי יכול לחזור אליה היום".

אני דמות, לא פיקציה

עם 160 אלף עוקבים רק באינסטגרם, זהבי מוצף אהבה – אבל עם הפריצה לתודעה הציבורית הגיעה גם לא מעט ביקורת. "ערס", "מה זה המוזיקה הזו?", "גימיק", "די-ג'יי של טיקטוק", "משחק דמות" – זה מקבץ מייצג מהתגובות שזהבי רגיל לקרוא ולשמוע, אבל במקום להתגונן הוא מחייך. "אני בסופו של דבר ערס", הוא מצהיר. "גדלתי כערס, ואפילו כשהייתי אימו, אוחצ'ה או פריק, גם זה היה ערס. זה ב-DNA שלי, גדלתי בשכונה עם 40 עבריינים, הם יודעים מי אני. אז כן, אני ערס".

אתה מרגיש שיש אולי משהו גזעני באמירות האלה עליך, כבת-ימי שמנסה להיכנס לסצנה התל-אביבית?
"תראה, בסצנה היענו תל-אביבית יש התעלמות. אולי הם פוחדים שאני אקח להם מקום, והאמת – אני מבין אותם. הרי נכנסתי מהדלת האחורית, והיום אני פה. אני לא הולך לשום מקום. אני עובד עכשיו על שני אלבומים שהם פריצת דרך מבחינתי, ואחריהם יהיה קשה מאוד להתעלם ממני".

איך אתה מגיב לביקורת ברשתות?
"כשזו ביקורת שלילית שמגיעה ממקום של קנאה, יש לי כלל: בלוק. לא רוצה שאנשים עם עין צרה יראו אותי בכלל".

איך אתה חי עם המילה גימיק?
"אני לא רואה שום דבר פסול בזה, גימיק זה אחלה. כל אומן צריך גימיק שיקפיץ לו את הקריירה, אחת לכמה זמן זה מה שנותן את הדחיפה. מי שחושב שזו מילה גסה פשוט טועה. אני מקבל את זה באהבה".

שמעתי אנשים טוענים שאתה לא באמת מנגן. מכיר את זה?
"הם טועים, אני כן מנגן. לפעמים יש עוד תפקיד שמתנגן יחד איתי מהפלייבק, אבל לא כולם מבינים מוזיקה. כשאני פתאום צועק על הקהל, זה לא אומר שזה פלייבק. אני יוצר את המוזיקה שלי בבית ומנגן סט שהוא 80% מקורי".

זהבי זו דמות? זה כן נכון?
"כן, אני דמות, אבל הדמות הזו היא לא פיקציה. היא תוצר טבעי שלי. אני נגיש מאוד, מדבר עם הקהל אחד על אחד, וכשהם פוגשים אותי הם רואים את שגיא הבן אדם. זה שעד לא מזמן עוד סגר חובות לעירייה, זה שגדל בעוני, זה שיצא מגמילה. אני לא מסתיר את הילדות שלי".

אגב, כמה זמן אתה כבר נקי?
"שנה וחצי פלוס, וזה יהיה לכל החיים".

כמי שמסתכל עכשיו מהצד על סצנת הסמים, איך זה נראה לך?
"אני נגעל מזה בטירוף. אם זה במקום שאני מופיע בו, אני עף הביתה ברגע שאני מסיים לנגן. לא נשאר דקה. חשוב לי להגיד, אין לי חבר אחד שמשתמש בסמים. אני כבר לא שם, אבל הבחירה לא לגעת היא כל ערב מחדש".

זה משהו שלא חששת לשתף ברשתות.
"נכון, אני מהדהד את זה וקיבלתי אלפי הודעות – מנשים של, מאמהות של. כולם מזדהים עם הדבר הזה ופונים אליי ממקום של כאב".

מאיפה האנרגיות שלך באות היום, כשאתה כבר לא מתודלק?
"מהקהל, מהחיבור. פעם זה אולי בא מהסמים, אבל היום זה בדיוק ההפך. השקיות היחידות שאני רואה הן של הסופר".

גילו שאני יהודי והחליטו לגנוז

זהבי גדל בבית דתי. כיום הוא מגדיר את עצמו מסורתי, וככזה הוא מציב גבול ברור: אין הופעות בשבת. "עובדים איתי אנשים נשואים, עם ילדים בבית. אני לא רוצה לקחת מהם את יום המנוחה שלהם, לא רוצה שאישה תצטרך להתמודד לבד כי אני לוקח לה את הבעל להופעות", הוא מסביר. "אני שומר על הכבוד המשפחתי הזה, זה קו שאני לא עובר".

זו החלטה עם משמעות כלכלית.
"ברוך השם אנחנו בשפע. אם אני מוותר על הופעה בשבת, אני מקבל את זה כמשהו טוב לחיים שלי. זה נותן לי איזון, וזה לא בא ממקום דתי אלא רוחני. מקום של גבול בריא".

גם בשאר השבוע הוא מקפיד שלא להתפזר. "אני לא סוגר יותר מדי הופעות. יש חודשים עם 15–20 גיגים, אבל אני לא מנגן יותר משתיים בערב. אחרי שתי הופעות אני גמור, מזיע שני קילו. אני לא רוצה לפגוע במישהו שמגיע לראות אותי בהופעה השלישית, זאת אחריות מבחינתי".

היית לוחם בסיירת צנחנים, אתה מגדיר את עצמך "ציוני מובהק". איפה כל זה יושב לצד החיבור שלך למוזיקה ערבית?
"גדלתי על מוזיקה ערבית, המוזיקה שלי מלאה באלמנטים ערביים, יש לי את אום כולתום מקועקעת על היד. אנחנו ערבים – אני ממרוקו, ההוא מתימן או מעיראק. אי אפשר להתכחש לזה. תרבות ושפה זה לא חרב, זה לא מלחמה: זו תרבות. מי שיודע להפריד, נהנה. מי שלא יודע – סובל. אני מצדי מסתכל על כל אדם באשר הוא ואוהב את כולם. אם מישהו בא איתי בשלום, אני אהיה איתו בשלום עד הסוף".

היה רגע שבו דובר על שיתוף פעולה שלך עם הכוכבת הסורית למיס קאן, אפילו הגיע לאינסטגרם טיזר מהאולפן. מה קרה עם זה?
"היא כתבה לי שהיא רוצה שאעשה לה רמיקס רשמי, הסכמתי, וזה עף ברחבות. גם בארצות ערב. אבל יום לפני השחרור הרשמי המנהלת שלה גילתה שאני יהודי והם החליטו לגנוז את זה. אמרתי לה, 'אני מבין את הקונפליקט. אני אעלה את זה אצלי בעמוד, כזה על הדרך'. היא הסכימה, ויש לזה כרגע יותר ממיליון וחצי צפיות".

אחרי שנים של בניית הקהל בזירה המקומית, זהבי מסמן יעדים: לייב פארק משלו בירקון, ובסוף גם הזירה הבין-לאומית. "אני רואה את עצמי עומד על במה עם 40 נגנים בלייב אקוסטי-אלקטרוני-אתני, מארח חמישה אומנים מהשורה הראשונה בישראל, וכולנו מייצרים רגע חד-פעמי מול קהל שמבין ומרגיש את זה", הוא אומר. "כרגע אני כבר עובד על מופע-מסיבה בשם 'דהב' שיתקיים תחת כיפת השמיים, הפקה שתהיה מנותקת מהעולם, במדבר, בטבע. כולם בגלביות, יחפים, מדורות, נרגילות, סוסים, בקלאוות, טקילה, די-ג'ייז וחגיגה של מוזיקה ואחווה. וייב של פסטיבל אמיתי, של חיבור".

עלית לאחרונה לבמה עם איתי לוי מול 10,000 איש. איך זה היה לך?
"זו הייתה ההופעה שלו, אבל קיבלתי שבע דקות וידעתי שאני הולך לנצל אותן. פתחתי בקטע של אום כולתום עם 40 נגנים, עברתי לטראק מקורי שלי, וסגרתי את זה עם 'פאטה מורגנה', השיר שהוצאתי עם איתי. ראיתי אנשים עפים באוויר, בשבילי זו הייתה ההוכחה שזה אפשרי".

מה בדיוק אפשרי?
"אני תופס מעצמי איי-ליסט מהיום הראשון. לא כי מישהו נתן לי תעודה, אלא כי אני מאמין בעצמי. ברור שיש עוד דרך עד שכולם יתפסו אותי ככה, אבל אני מבחינתי לגמרי שם. ואם אני לא אתפוס ממני, למה שמישהו אחר יתפוס?".

אני מחפש בחורה שתהיה בערכים שלי

אולי נתקלתם לאחרונה בזהבי במדור בשם "רווק השבוע". במקום להשתמש באפליקציית היכרויות כאחד האדם, הוא מינף את תהילתו לחיפוש בת זוג דרך התקשורת. "אני לא יוצא להרבה דייטים", הוא מצטדק. "אין לי זמן, וכשאני כבר יוצא, אני רוצה שזה יהיה מדויק".

מותר לשאול איזה סוג של פניות פרטיות אתה מקבל?
"פניות מכל הסוגים. אבל האמת, נדיר שיוצא מזה משהו. אני גבר שנהנה מאוד מתהליך החיזור, וכשמישהי מחזרת אחריי זה בדרך כלל פחות מדבר אליי".

מה אתה מחפש?
"אני מחפש בחורה שתהיה בערכים שלי – של בית, מסורת, משפחה – אבל רחוקה מהעולם של הלילה. בעבר הייתי חרדי שומר נגיעה, ואני אומנם מסורתי היום, אבל כן חשובה לי צניעות. עברתי מספיק כדי לדעת שאני לא מחפש רעש או ריגוש רגעי. אני מחפש שקט".

צילום: רן יחזקאל | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי | הלבשה: גלביות אליסה | לוקיישן: שוק הפשפשים, יפו