שתי דקירות בחזה, תעלומה ושירים שנשארו: סיפורו של אליוט סמית'

ב-23 במרץ 1998 התכנסה הוליווד בלוס אנג'לס לטקס האוסקר ה-70. "טיטאניק" של ג'יימס קמרון היה הסרט הגדול של הערב וזכה ב-11 פרסים. מאט דיימון ובן אפלק, אז שני שחקנים צעירים, זכו בפרס התסריט המקורי על "סיפורו של ויל האנטינג". הסרט הביא לטקס גם מועמד מפתיע בקטגוריית השיר המקורי - אליוט סמית', מוזיקאי מסצנת האינדי של פורטלנד, שכבר הוציא שלושה אלבומי סולו בלייבלים עצמאיים.

באותו ערב שבו סלין דיון ביצעה את My Heart Will Go On בליווי תזמורת גדולה, סמית' עלה לבמה בחליפה לבנה ועם גיטרה. בליווי תזמורתי צנוע בהרבה הוא שר בקול כמעט לוחש את Miss Misery, שהתנגן בסוף "סיפורו של ויל האנטינג". השיר מ"טיטאניק" זכה בפרס. לסמית', שהתרגל להקליט בחדרי שינה ובמרתפים, הטקס נתן הזדמנות להשמיע את המוזיקה שלו לקהל שברובו עוד לא הכיר אותו.

חמש שנים וחצי אחר כך, ב-21 באוקטובר 2003, הובהל סמית' מביתו בלוס אנג'לס לבית החולים, שם נקבע מותו. הוא היה בן 34. בדיווחים הראשונים נכתב כי ככל הנראה שם קץ לחייו. כעבור כחודשיים, כשפורסמו הממצאים הראשונים של הנתיחה, ההסבר הזה כבר נראה פחות ודאי.

סמית' נולד ב-6 באוגוסט 1969 באומהה שבנברסקה בשם סטיבן פול סמית'. הוא גדל באזור דאלאס שבטקסס, וכנער עבר לפורטלנד כדי לחיות עם אביו. הוא ניגן בפסנתר ובגיטרה והתחיל לכתוב שירים בגיל צעיר. בין האומנים ששמע היו בוב דילן, הקינקס וביג סטאר, אבל הביטלס היו השפעה מרכזית. האהבה שלו להרמוניות שלהם תישמע בהמשך גם בשירים שהקליט לבד בבית.

במכללת המפשייר שבמסצ'וסטס הכיר את ניל גאסט, והשניים הקימו גרסה מוקדמת של היטמייזר (Heatmiser). כשחזרו לפורטלנד אחרי הלימודים הצטרפו אליהם המתופף טוני לאש והבסיסט ברנדט פיטרסון. סמית' שר, ניגן בגיטרה וכתב שירים ללהקה, שפעלה בסצנת הרוק האלטרנטיבי של העיר. במקביל הוא התחיל להקליט שירים משלו, עם גיטרה אקוסטית ובקול שקט בהרבה מזה ששמעו ממנו בלהקה.

ב-1994, כשעוד ניגן בהיטמייזר, סמית' הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Roman Candle. את השירים הקליט במרתף הבית שבו התגורר בפורטלנד, עם מיקרופון שהציב סמוך למיתרי הגיטרה. מי שהכיר אותו מהלהקה שמע כאן צד אחר שלו. בשיר הנושא, למשל, הוא שר על נקמה כמעט בלחישה.

שנה אחר כך יצא האלבום שנשא את שמו, וב-1997 הגיע Either/Or, שהרחיב את הקהל שלו והפך לאחד מאלבומי האינדי המזוהים עם התקופה. שירים כמו Angeles ו-Ballad of Big Nothing שילבו מנגינות קליטות עם טקסטים שהשאירו אחריהם אי-נוחות. Between the Bars, אחד משיריו המושמעים ביותר, מתחיל בהצעה לשתות ולהישאר ערים כל הלילה. בהתחלה זה נשמע כמו חבר שמנסה לעודד אותך בערב קשה. ככל שהשיר מתקדם, אפשר לשמוע בו גם את האלכוהול עצמו מדבר. סמית' שר את זה כמעט בחיבה, וזה מה שהופך את ההצעה למפתה כל כך.

Say Yes, שסוגר את האלבום, משאיר מקום לתקווה גם אחרי פרידה. בריאיון ללוס אנג'לס טיימס ב-1998 אמר סמית' שהוא לא מתייחס לשירים שלו כאל יומן. גם כששיר נשמע כמו וידוי, הוא השאיר למאזינים להחליט מה הם שומעים בו.

הבמאי גאס ואן סנט הכיר את סמית' מהתקופה של היטמייזר, ואת המוזיקה שלו הכיר טוב יותר כששמע את Roman Candle. כשעבד על "סיפורו של ויל האנטינג", הוא ביקש מעורך הסרט לנסות לשלב כמה משיריו בסצנות שונות. Miss Misery הגיע לסוף הסרט והביא את סמית' לאוסקר. מאחורי הקלעים, סיפרה מנהלתו מרגרט מיטלמן, דווקא סלין דיון הייתה זו שעזרה לו להרגיש בנוח.

בדרימוורקס הוציא סמית' את XO ב-1998 ואת Figure 8 ב-2000. אחרי האלבומים שהקליט בבתים ובמרתפים הגיעו פסנתרים, שכבות של קולות ועיבודים שנתנו יותר מקום לאהבה שלו לביטלס. חלק מ-Figure 8 הוקלט באולפני אבי רוד בלונדון. גם כשההפקה גדלה, היה קל לזהות אותו ברגע שהתחיל לשיר.

הדיכאון והשתייה הכבדה ליוו אותו עוד לפני האוסקר. ב-1997 הוא נפל מצוק ונפצע באירוע שתואר כניסיון התאבדות. כשסיפר עליו בריאיון, הוא נזכר שרץ בחושך וראה את קצה המצוק מתקרב. לדבריו, הוא לא תכנן לקפוץ. באותו רגע פשוט לא היה אכפת לו מה יקרה. באותה שנה גם אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. חברים שהיו מודאגים מהשתייה שלו ומכך שדיבר על מוות ניסו לשכנע אותו להיכנס לגמילה. הוא נכנס למרכז גמילה ועזב כעבור כמה ימים. לימים, כשדיבר על התקופה שבה חי בניו יורק, סיפר שסבל אז מאלכוהוליזם קשה.

סביב סיבוב ההופעות של Figure 8 החמיר השימוש בסמים. לפי עדויות של אנשים שעבדו איתו, סמית' התמכר להרואין והשתמש גם בקראק. ההקלטות עם המפיק ג'ון בריון נקטעו אחרי שבריון התעמת איתו על השימוש בסמים. סמית' המשיך לעבוד עם המפיק דייוויד מקונל באולפן הביתי שלו במאליבו. מקונל סיפר שסמית' היה נשאר לפעמים ער יומיים או שלושה ברצף. כשמקונל הלך לישון, סמית' המשיך להקליט לבד והעיר אותו כעבור כמה שעות כדי שיחזרו לעבוד.

בריאיון ל-Under the Radar שפורסם במרץ 2003, סמית' סיפר שהתמודד עם שימוש בסמים במשך כמעט שנתיים. אחרי כמה ניסיונות גמילה, אמר, טיפול נוסף עזר לו, אף שעדיין התקשה לפעמים לזכור דברים בטווח הקצר. כשכתבי המגזין ביקרו אצלו בלוס אנג'לס, מהרמקולים בסלון בקע רעש אלקטרוני מתמשך. סמית' ניסה להפוך אותו לשיר. הוא תכנן אלבום כפול, עם שירים שילכו וייעשו רועשים וניסיוניים יותר ככל שהאלבום יתקדם.

באותו יום באוקטובר סמית' נפצע משתי דקירות בחזה בביתו בשכונת אקו פארק בלוס אנג'לס. אחת מהן פגעה בלבו. לפי הגרסה שמסרה למשטרה בת זוגו, ג'ניפר צ'יבה, השניים התווכחו והיא נעלה את עצמה בחדר האמבטיה. כששמעה אותו צועק, יצאה ומצאה אותו פצוע. היא הזעיקה עזרה. בבית החולים ניסו להציל את חייו, ושם נקבע מותו.

לפי דוח הנתיחה, מיקום הדקירות וכיוונן התאימו לאפשרות שסמית' פגע בעצמו. בבית נמצאה גם פתקית ללא תאריך שתוארה בדוח כמכתב פרידה אפשרי. לפי הנוסח שפרסם The Smoking Gun, נכתב בה "אני כל כך מצטער. באהבה, אליוט. אלוהים, סלח לי". מנגד, הדקירות חדרו דרך הבגדים, ועל ידו השמאלית וזרועו הימנית נמצאו חתכים קטנים שהפתולוגית תיארה כפצעי התגוננות אפשריים. בבדיקות לא נמצאו אלכוהול או סמים לא חוקיים, ותרופות המרשם שנמצאו היו ברמות טיפוליות או נמוכות מהן. הדוח קבע שסמית' מת מהדקירות בחזה, והשאיר את נסיבות המוות ללא הכרעה.

כמעט שנה לאחר מותו, באוקטובר 2004, יצא From a Basement on the Hill. סמית' השלים בחייו את השירים שנכללו בו, ומשפחתו, המפיק רוב שנאף והמוזיקאית ג'ואנה בולם גיבשו מההקלטות את האלבום שיצא. חלק מהמבקרים שמעו ב-A Fond Farewell וב-King’s Crossing רמזים למה שקרה. שנאף, שעבד עם סמית' גם על האלבומים הקודמים, הצטער שהדיון במותו תפס מקום גדול כל כך בשיחה על התקליט. הוא זכר מוזיקאי שהיה שקוע בעבודה על אלבום חדש.

בשנים שחלפו מאז, השירים של סמית' מצאו קהל חדש גם דרך מוזיקאים שהכירו אותם אחרי מותו. פרנק אושן שילב שורה מתוך A Fond Farewell ב-Seigfried, מתוך האלבום Blonde. פיבי ברידג'רס גילתה את המוזיקה של סמית' כחמש שנים אחרי שמת, וב-Punisher דמיינה את השיחה שמעולם לא הייתה לה איתו. גם Between the Bars, שהקליט עוד בשנותיו בפורטלנד, הפך לשיר המושמע ביותר שלו בספוטיפיי. יותר משני עשורים אחרי שמותו נשאר ללא הסבר חד-משמעי, ההשפעה שלו נשמעת במוזיקה של דור שהכיר אותו דרך האלבומים. הוא הראה שאפשר לכתוב על בדידות, התמכרות ואהבה במילים ישירות, לשיר אותן כמעט בלחישה, ועדיין לגרום לאנשים להקשיב.