מלכת האינדי הישראלית לא רוצה להיות בודדה

הילה רוח עוצרת את הראיון הטלפוני באמצע: "אוי שיט, יש התראה ואני צריכה לשים גרביים", היא מתנצלת ומנתקת את השיחה כדי לרדת למקלט. רוח הוציאה את אלבומה הרביעי, "שחור זוהר", ממש ימים ספורים לפני שישראל נכנסה לסבב נוסף של לחימה מול איראן. לצד ההצלחה של השירים החדשים, נאלצה רוח לראות, בפעם המי-יודע-כמה בשנתיים האחרונות, שיר ישן שלה צף מחדש לאור המצב: "אני חיה בתוך הגרעין האיראני".

השיר, שאת מילותיו כתבה המשוררת תהילה חכימי, מפציע עם כל סבב טילים של ישראל והרפובליקה האסלאמית, בסטוריז, סרטונים בטיקטוק ובאוזניות של היפסטרים חרדתיים. "קראתי את השיר הזה ופשוט הרגשתי שהוא מתאר את כל החיים פה בכמה משפטים, ובמיוחד שהוא כתוב מנקודת מבט של אישה", היא אומרת. המלחמה הנוכחית לוותה, כזכור, בשבועות של הכנה ומתיחות, אז התיוגים בסטורי הגיעו הפעם מוקדם מהצפוי, עוד לפני שנורה הטיל הראשון. "כל סבב זה נהיה יותר דפוק מהפעם הקודמת".

"אני חיה בתוך הגרעין האיראני/בעיתונים כתבו שאני עוד שניה מתפוצצת/מספיק לעשות תנועה אחת
והכל מתפרק/חייכי נשמה/למה את לא מחייכת/אני מחייכת"

עם ארבעה אלבומים מרתקים, קול ייחודי, ציני וקומי, הילה רוח הפכה בשנים האחרונות למלכה של האינדי הישראלי, וגם אם היא לא תמלא מחר את פארק הירקון או את היכל מנורה, יש לה קהל מעריצים נאמן שמתעמק בכל אלבום - ומזהה אותה ברחוב, וגם במקלט. "זה לא נעים, תקשיב, עם הלוקים שאני לפעמים יורדת איתם למקלט. ויש וייב לא ברור של 'כן, בטח שאני משקפי שמש במקלט עכשיו ב-4 בבוקר'".

באלבום החדש שלה, כמו בשמו, יש הרבה שחור, חרדה, מועקה, אבל גם רגעים של זוהר מנצנץ, של אופטימיות, או לכל הפחות השלמה. בפזמון השיר "בול", רוח שרה: "זה אף פעם לא יהיה בול/להודות בזה זה לא קול". בימים שבהם כולם מחפשים מה הכי "מדויק" להם, הפזמון הזה הופך למנטרה ששווה להקשיב לה. "חשבתי על השלמה עם חוסר המושגות של האידאל בחיים", היא מסבירה. "כשהקצוות נפרמים ומבינים שאין את הדבר הזה ה'מדויק'. יש את החיים, הנה הם עכשיו, וכנראה שזה החיים".

אז רוח לא מחפשת את המדויק, אבל האלבום החדש שלה נשמע מהודק מאוד: האלבום השני והמופתי שלה, "מוסיקה לפרסומות", נשמע כמו להקת פוסט פאנק שהתנגשה במשאית צעצועים ומקלדת קאסיו. האלבום אחריו, "בת ים", הפליג גם למחוזות של בלדות דיכאון איטיות ועגומות. ב"שחור זוהר" הילה רוח נוגעת בשני הקצוות עם סאונד צלול ונקי שמגיע לעוצמות מרשימות, אם זו הדרמה ההולכת ונבנית עוד ועוד ב"אולי זה נגמר" או הסיום ל"תרים תראש", השיר המשותף עם בן זוגה וחברה ללהקה, קוסטה קפלן.

קפלן ורוח, כך היא מעידה, "לוקחים דברים לאט": עברו שנים מאז שהכירו ועד שהפכו לבני זוג, תקופה ארוכה עברה גם עד שעברו לגור ביחד, ולמרות שהם מנגנים ביחד כבר שנים (הוא הגיטריסט בהרכב הקבוע שלה), זו הפעם הראשונה שהם משחררים שיר משותף.

"האמת שהרבה פעמים ניסינו", היא אומרת, "אנחנו מאוד בתוך המוזיקה אחד של השנייה, היה יום שהתעוררתי והוא קם לפניי והיה כזה 'אני רוצה להשמיע לך משהו שכתבתי', ואמרתי - זה חייב להיות באלבום. וזה כאילו פתאום הרגיש יותר אני מכל הדברים שכתבתי, אחרי שעה היה את כל השיר והפקנו והקלטנו שבוע לפני שהיה את המקסים הסופיים לכל האלבום. אני מאוד שמחה שהוא נכנס".

לצד החיבור עם בן הזוג, יש ב"שחור זוהר" עוד שני שיתופי פעולה, דבר שנדיר למצוא באלבומים של הילה רוח, שמרגישים תמיד כמו מסע צלב פרטי ברחובות דרום תל אביב. בשירים "פרא" ו"הלם העתיד" מתארחות נגה ונונו, שתי זמרות שמהוות חלק מהחזית הישראלית של ההייפר-פופ, אותו בן דוד סוטה ומקסימליסטי של הפופ המיינסטרימי. "הבנתי כמה זה נכון וכמה אני ממש צריכה ורוצה את זה, שיהיו עוד קולות באלבום", היא מסבירה את הבחירה לפתוח את השערים, "וגם להיות פחות בודדה בעשייה".