פסטיבל ג'נסיס הוכיח: הבידוד התרבותי הכריח את האמנים הישראלים לעבוד שעות נוספות

פסטיבל ג'נסיס התחיל ב-2021 ומאז הלך וגדל, אבל נדמה שהשנה הוא כבר עשה קפיצה אדירה קדימה: לא רק עוד פסטיבל מצליח, אלא מה שהרגיש כמו אחד מאירועי התרבות המשמעותיים ביותר שהיו כאן מאז תחילת המלחמה. עשרות אלפי אנשים זרמו למעיין חרוד לאורך סוף השבוע האחרון, והאירוע סיפק כמויות חריגות של תוכן ברשתות החברתיות. התחושה הייתה שכולם היו שם - ומי שלא היה, נאלץ להתמודד עם פומו רציני.

באופן מעט פרדוקסלי, נגיד בזהירות שהמלחמה היא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לפסטיבל הזה. הקהל המקומי רעב מאוד לחוויות גדולות בארץ, ופסטיבלים שיודעים לייצר תחושת "חו"ל". מאחורי הקלעים היה אפילו דיבור על זה שג׳נסיס הוא הקואצ'לה שלנו. המרחק בין מדבר קולורדו למעיין חרוד אמנם עדיין גדול - אבל הרבה זמן לא קם כאן מותג פסטיבלים שהצליח לעורר עניין.

מה שהפך את ג'נסיס השנה לבולט באמת היה התחושה שהוא הצליח לחבר בין קהלים שלא תמיד נפגשים באותו פסטיבל: טראנס, אינדי, היפ הופ, רוק ומוזיקה אלקטרונית - הכל התערבב לאותו סוף שבוע אחד עם תחושת חופש שהקהל הישראלי צמא לה בתקופה הזו.

גם ברמת ההפקה היה אפשר להרגיש שהפסטיבל התבגר. גן לאומי מעיין חרוד ממשיך להיות אחד הלוקיישנים הכי נכונים בארץ לפסטיבל מהסוג הזה: פתוח, ירוק, נעים יחסית להתניידות, ובעיקר כזה שמצליח להכיל כמויות עצומות של אנשים בלי להרגיש חנוק מדי. יחסית לסדר הגודל, המתחם הרגיש נוח, נגיש ומאורגן, וזה משהו שלא תמיד מובן מאליו בפסטיבלים ישראליים.

אחד הדברים שבלטו יותר מכל השנה היה הניסיון לתת לכל במה אופי ברור משלה, כמעט כמו עולמות שונים בתוך אותו פסטיבל. במת טובורג הייתה הלב האלקטרוני של הפסטיבל - המקום שבו הטראנס והמוזיקה האלקטרונית קיבלו את מרכז הבמה. אומנים כמו דקל, טי-פוס ודרוויש התחברו לקהל שבא לרקוד שעות. אותה במה גם הבליטה את מה שברור לכל מי שחי את חיי הלילה: מאז ה-7 לאוקטובר ובטח אצל הקהל הצעיר - הטראנס שולט בסצנת המסיבות בישראל.

מנגד, במת עוף החול הרגישה כמעט כמו המקום הכי מסקרן בפסטיבל. מצד אחד אמנים שכבר מוכרים לקהל הרחב אבל נישתיים מדי בשביל במה מרכזית כמו כמו אורפנד לנד, ירמי קפלן ודודא. מצד שני לא מעט שמות שעוד נמצאים רגע לפני הפריצה הגדולה באמת כמו ילד, שהביא כבר להיט טיקטוק אחרי הבמה שקיבל ב"הכוכב הבא", ובלולו ששרף את הגגרין בתל אביב לא פעם אחת.

וכמו המוזיקה - גם הקהל היה מגוון במיוחד. לצד קהל בוגר שכבר חי פסטיבלים והופעות שנים, היה אפשר לראות המון בני נוער וקהל צעיר מאוד - אבל כזה שהגיע עם הרבה יותר כבוד למוזיקה ולאומנים ממה שלפעמים מצפים. לא קהל שרודף אחרי עוד ריל לטיקטוק או רגע ויראלי, אלא קהל שהכיר אומנים ותיקים, שר שירים של הרכבים שפועלים כבר עשרות שנים, ובאותה נשימה גם נתן מקום לאמנים צעירים יותר שעוד נמצאים בדרך לפריצה הגדולה שלהם.

אז את מי הכי אהבנו לשמוע?

בין הרגעים הבולטים של סוף השבוע היה קשה לפספס את תמיר בר, שסיפק את אחת ההופעות הכי וויראליות ומדוברות של הפסטיבל. רביד פלוטניק היה חד ומדויק. ברי סחרוף שוב הזכיר למה הוא מצליח להרגיש רלוונטי כמעט לכל תקופה, דור וקהל, ומרסדס בנד נתנו את אחת מהופעות הרוק הכי חזקות של הסופ"ש.

גם אביהו פנחסוב סיפק את אחד הרגעים הבלתי נשכחים של הפסטיבל, עם כניסה שנראתה כמו שילוב בין רוקנרול, תיאטרון והזיה מוחלטת שנלקחה מעולמות המיתולוגיה. פנחסוב עלה לבמה כמעט עירום, עם עלי תאנה שמכסים את איבר המין וסלסלת פירות ביד - רגע שהפך כמעט מיד לאחד הסרטונים הכי מצולמים של סוף השבוע.

בצד האלקטרוני, דרקו, השם הכי חם בסצנה האלקטרונית בשנה האחרונה, הגיע עם מופע הלייב המדובר שלו לבמה והצליח בזמן קצר להשתלט עליה לחלוטין עם המון ביטחון ותחושה של אומן שכבר בנוי לבמות מהסוג הזה. את הסגירה סיפקו אינפקטד מאשרום, אקט שפשוט אי אפשר באמת לטעות איתו בפסטיבל גדול, עם סט סגירה מבריק.

אבל מעבר לכל ביקורת נקודתית, ג'נסיס השנה הוכיח משהו גדול יותר על המצב של התרבות הישראלית כרגע. דווקא בתקופה של בידוד תרבותי, פסטיבל כזה מראה שלישראל כבר יש מספיק אומנים כדי לייצר פסטיבל מרשים כחול-לבן, וזה אולי הדבר היחיד הטוב שקרה בגלל אותו בידוד תרבותי. הלוואי ונראה עוד הפקות שמנסות להביא משהו קצת גדול ואחר עם זהות ברורה - הסופ"ש הזה הוכיח שיש לכך ביקוש אדיר.