mako
פרסומת

"אם הייתי רוצה לעסוק בפוליטיקה, הייתי הולך לפוליטיקה. אני מגיע לשמח אנשים"

25 שנה אחרי ש-Castles in the Sky הפך ללהיט דאנס ענק, כריסטוף שאנזיס, האיש שמאחורי איאן ואן דאל, חוזר לישראל. בריאיון ל-mako הוא מספר על הלהיט שחברת התקליטים לא האמינה בו וההחלטה להופיע בישראל למרות המצב. המפיק איתי פולישוק מספר על הקושי להביא לכאן אומנים בין-לאומיים ("90 אחוז מהאומנים אומרים לא") ועל מסיבות הנוסטלגיה שהחלו מסרטון באינסטגרם והפכו להצלחה

זוהר צלח
פורסם:
כריסטוף שאנזיס
איאן ואן דייל | צילום: shotbydusk
הקישור הועתק

יש שירים שמספיק לשמוע את הצלילים הראשונים שלהם כדי לחזור ברגע אחד 25 שנה אחורה, לתקופה שבה הטראנס והדאנס שלטו ברחבות, המועדונים היו מלאים והסמארטפונים עוד לא השתלטו על חיי הלילה. אחד השירים האלה הוא Castles in the Sky של ההרכב הבלגי איאן ואן דאל (Ian Van Dahl), שהפך בתחילת שנות ה-2000 לאחד מהמנוני הדאנס הגדולים של התקופה. כעת, כריסטוף שאנזיס (Christophe Chantzis), המפיק והיוצר שעומד מאחורי ההרכב, חוזר לישראל לשתי מסיבות נוסטלגיה שיתקיימו ב-10 וב-12 בדצמבר בטרמינל בפתח תקווה, לצד שמות כמו סקאזי, יהל ומאיה סימנטוב.

הגעתו של שאנזיס לישראל אינה מובנת מאליה. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, הפכה הופעה בישראל להחלטה מורכבת עבור אומנים בין-לאומיים, אלא ששאנזיס לא רואה סיבה לערבב בין מוזיקה לפוליטיקה. "אני לא עושה פוליטיקה", הוא מבהיר בשיחה עם mako. "אני חושב שרוב האנשים שמגיעים לאירועים האלה בכלל לא מעורבים בהחלטות הפוליטיות. אנשים בכל העולם רוצים בסך הכל חיים נורמליים. הם רוצים לעבוד, להרוויח כסף, לצאת לחופשה. בסופו של דבר כולנו אותו דבר. יש רק גזע אנושי אחד".

שאנזיס, שאביו יווני, אמו בלגית ומשפחתו מגיעה גם משורשים בטורקיה ובלוב, מספר שהרקע המשפחתי שלו השפיע על תפיסת עולמו. "אני שילוב של הרבה מקומות. מעולם לא הייתה לי בעיה עם אף אחד, לא משנה מה האמונה שלו או צבע העור שלו. אני חושב שמשתמשים בדברים האלה כדי לגרום לאנשים להיות אחד נגד השני. מוזיקה אמורה לחבר בינינו, לא להפריד בינינו".

כשנשאל אם הוא חושש לשלם מחיר מקצועי על ההחלטה להגיע לישראל, הוא משיב: "אני לא יודע אם יש מחיר, כל ההופעות שלי עדיין מתקיימות. אם הייתי רוצה לעסוק בפוליטיקה, הייתי הולך לפוליטיקה, אבל אני לא פוליטיקאי. אני עוסק במוזיקה. אני מגיע כדי לעשות מוזיקה ולשמח אנשים, וזה הכל".

פרסומת

מי שעומד מאחורי הביקור הוא איתי פולישוק, שהפך בשנה האחרונה את האהבה שלו למוזיקת הדאנס של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 לסדרת מסיבות נוסטלגיה שצוברת תאוצה. אחרי שהחל עם מסיבה של די-ג'יי יהל, הוא הצליח להביא לישראל גם את די די (Dee Dee), מהשמות המזוהים עם להיטי היורודאנס של תחילת המילניום, ואת איבי גופין, הסולנית המקורית של ההרכב הבלגי לאסגו (Lasgo). כעת הוא ממשיך עם שאנזיס, מהיוצרים הבולטים של הסאונד הבלגי באותה תקופה, שהיה מעורב גם ביצירה ובהפקה של להיטים נוספים, בהם כאלה שביצעה די די עצמה.

"90 אחוז מהאומנים אומרים לא, ועשרה אחוז הם אנשים כמו כריסטוף ואיבי, שלא שמים את הפוליטיקה במרכז", מספר פולישוק על הקושי להביא לישראל אומנים בין-לאומיים. לדבריו, הוא ניסה להגיע גם לשמות כמו סילבר וקסקדה, ואף פנה לזמרת גאלה, שאחראית לאחד מהמנוני הדאנס הגדולים אי-פעם - Freed from Desire - אך לא קיבל ממנה תשובה. "גם די די חששה בהתחלה, ואיבי בהתחלה בכלל לא רצתה להגיע. היא פחדה ממה שיקרה לקריירה שלה. כריסטוף עזר לי מאוד בקשר איתן. בסופו של דבר שתיהן קיבלו כאן המון אהבה, נהנו מאוד ושתיהן רוצות לחזור".

פרסומת

כדי להבין את ההצלחה של איאן ואן דאל, צריך לחזור לתחילת שנות ה-2000, כשבלגיה הפכה לאחד המרכזים החשובים של מוזיקת הדאנס העולמית. לצד הרכבים כמו לאסגו (Lasgo), סילבר (Sylver) ופרויקטים נוספים, הצליחו מפיקים בלגים לקחת את צלילי הקלאב טראנס ששלטו במועדונים ולהפוך אותם ללהיטי פופ שהגיעו לרדיו ולמצעדי המכירות. במשך כמה שנים, הסאונד הבלגי היה כמעט בכל מקום, ממועדוני הענק ועד תחנות הרדיו.

"זה היה שילוב של הרבה גורמים", עונה שאנזיס כשהוא נשאל על סוד ההצלחה של הסאונד הבלגי של אותה תקופה. "מוזיקה היא לא רק המוזיקה עצמה, אלא גם האווירה ומה שקורה בתעשייה באותו רגע. הטראנס התחיל להפוך למיינסטרים, ואנחנו לקחנו את הצלילים מהמועדונים והפכנו אותם למסחריים יותר. פתאום אנשים רצו לשמוע את המוזיקה הזאת גם מחוץ למועדון".

לדבריו, אחד השינויים המשמעותיים התרחש דווקא בתחנות הרדיו. "עד אז הרדיו היה די נגד מוזיקת דאנס. אבל ברגע שהפכנו את הצלילים של המועדונים לנגישים יותר, התחנות התחילו לקבל אותם. נוצר רגע שבו הכל התחבר. אנשים אהבו את המוזיקה, הרדיו התחיל להשמיע אותה, והכל התפוצץ".

פרסומת

אלא שההצלחה הזאת לא נמשכה לנצח. "לכל סגנון יש הרגע שלו. הייתה תקופה שבה EDM היה עצום, הייתה תקופה של דאבסטפ, ועכשיו כולם בהארד טכנו. הטכנו כבר היה במקום הזה לפני 30 שנה. אנשים מתלהבים ממשהו, אחר כך משתעממים ומחפשים את הדבר הבא. זה תמיד היה ככה".

כריסטוף שאנזיס
כריסטוף שאנזיס | צילום: shotbydusk

הסיפור של Castles in the Sky, שיצא בשנת 2000 והפך ללהיט בין-לאומי, ממחיש עד כמה קשה לחזות הצלחה בתעשיית המוזיקה. שאנזיס מספר שכאשר הוא ושותפיו יצרו את השיר, הרעיון היה פשוט: לקחת מוזיקת טראנס ומועדונים, להוסיף לה שירה ולהפוך אותה למשהו שגם הקהל הרחב יוכל להתחבר אליו. אלא שבחברת התקליטים לא התלהבו במיוחד מהתוצאה.

פרסומת

"הם בכלל לא אהבו את השיר", הוא נזכר. "הם שאלו אותנו למה אנחנו לא עושים מוזיקת האוס כמו מודג'ו. אמרתי להם שזה שיר טוב, והם ענו שבסדר, הם ישימו אותו באוסף פרומו ויראו מה קורה. הם לא באמת היו מעוניינים בו. רק אחרי שדיג'ייז התחילו לנגן את השיר ומפיצים ממדינות אחרות ביקשו לרכוש את הזכויות להפצתו, הבינו בחברה איזה להיט נמצא בידיהם. יש גם הרבה מזל בדברים האלה. אף פעם אי אפשר באמת לדעת מה יהפוך ללהיט".

אבל האם להיט כל כך גדול הוא גם סוג של קללה, כזו שגורמת לקהל לזהות אותך רק עם שיר אחד? "אם זה היה השיר היחיד שלי שהצליח, כנראה שהייתי מסתכל על זה אחרת", הוא אומר. "למזלי היו לי להיטים גם לפניו וגם אחריו. היו לי בערך 35 להיטים בטופ 40 בבלגיה ו-12 שירים בעשירייה הראשונה בבריטניה. מצד אחד, אתה לא רוצה שאנשים יכירו רק שיר אחד שלך. מצד שני, אתה צריך להעריך את מה שהוא נתן לך בחיים".

פרסומת

גם החזרה הנוכחית של הטראנס למרכז הבמה, בין היתר עם החזרה של טייסטו לשורשים המוזיקליים שלו, לא בהכרח מרגשת אותו. "כולם חוזרים למוזיקה הישנה. אלה הקטעים שהקהל רוצה לשמוע. המוזיקה החדשה היא לא באמת מה שהפך את הטראנס שוב לגדול", הוא טוען. "אני חושב שהיום מפיקים מתעסקים יותר מדי בשאלה איך הטראק נשמע ואם ארמין ואן ביורן ינגן אותו, במקום לנסות להיות מקוריים ולעשות משהו שמעורר רגש".

היום, אחרי שלושה עשורים בתעשייה, שאנזיס ממשיך להופיע כמעט בכל סוף שבוע, אבל את מרבית זמנו הוא מקדיש דווקא לעבודה מאחורי הקלעים. "אני עדיין כותב ומפיק המון מוזיקה, אבל כבר לא רק טראנס. אני עובד גם על קיי-פופ, רגאטון, אפרוביט וסגנונות אחרים. מבחינתי מוזיקה היא רגש. הרי לא מרגישים אותו דבר בכל יום, אז למה שנרצה לשמוע בכל יום את אותו סוג מוזיקה?".

פרסומת

אחרי 30 שנה בעמדת הדי-ג'יי, שאנזיס רואה הבדל משמעותי בין תרבות המועדונים שבה גדל לבין זו של היום. "ב-1996, 1997 ו-1998, הדרך היחידה לשמוע חלק גדול מהמוזיקה החדשה הייתה להגיע למועדון", הוא נזכר. "אנשים היו מגיעים מכל מקום רק כדי לשמוע את הקטעים האלה. אחר כך הם היו צריכים לחכות שבוע שלם כדי לשמוע אותם שוב. היום הכל הפוך. אנשים שומעים את המוזיקה קודם בטיקטוק וברשתות החברתיות, ורק אחר כך מגיעים לשמוע אותה במועדון".

לדבריו, השינוי הזה השפיע גם על מה שהקהל מצפה לקבל מהדיג'ייז. "המועדון הפך להיות יותר חוויה ופחות מקום לגלות בו מוזיקה חדשה. בגלל זה רואים יותר שואו ופחות דגש על יצירתיות וכישרון". שאנזיס מאמין שגם למגמה הזאת תגיע תגובת נגד, במיוחד בעידן שבו הבינה המלאכותית הופכת לחלק משמעותי מתעשיית המוזיקה. "אני חושב שתנועת הנגד הבאה תהיה מוזיקה אמיתית כנגד מוזיקה של AI. אנשים ירצו לראות אומן שבאמת יוצר את המוזיקה שלו, מישהו שמנגן בפסנתר או להקה שמופיעה בלייב. מצד אחד תהיה הבינה המלאכותית וכל הדברים הסינתטיים, ומהצד השני אנשים שירצו לראות יצירתיות אמיתית".

ובזמן ששאנזיס מביט לאחור על השינויים שעברה תעשיית המוזיקה, בישראל יש מי שמנסה להחזיר לפחות חלק מהחוויה ההיא. פולישוק מספר שכל הרעיון להפיק מסיבות נולד כמעט במקרה, בעקבות סרטון קצר שהעלה לרשתות החברתיות. "הכל התחיל מריל שהעליתי לאינסטגרם, שבו אני נוהג ברכב ושומע את 'Voyage' של יהל ואורן ברקן", הוא מספר. "לא שמעתי את הקטע הזה 25 שנה, ופתאום הוא קפץ לי באיזה סרטון. הרגשתי משהו שאני לא יכול להסביר. העליתי את הסרטון שלי והוא הגיע ליותר מחצי מיליון צפיות. אנשים ביקשו ממני פלייליסט, ואז ביקשו שאעשה מסיבה עם הפלייליסט הזה".

פרסומת

פולישוק מודה שלא תכנן להפוך למפיק מסיבות. "אמרתי לעצמי, נעשה מסיבה ל-300 אנשים, נסיים את הסיפור ונגיד תודה. אבל זה פשוט התפוצץ. המסיבה הראשונה עם יהל נמכרה כולה, ואחר כך הבנתי שיש פה משהו הרבה יותר גדול". לדבריו, ההצלחה נובעת מהגעגוע של דור שלם למוזיקה שליוותה את שנות נעוריו. "אנשים שהיו יוצאים למסיבות טראנס לפני 25 שנה כבר לא הולכים למסיבות כאלה. אנחנו פשוט מתגעגעים להיות בני 20 שוב".

איתי פולישוק ודידי מקבלים לייק מטייסטו
איתי פולישוק ודידי מקבלים לייק מטייסטו | צילום: פרטי - מאושר

אף שמדובר במסיבות נוסטלגיה, הקהל לא מורכב רק ממי שהיו ברחבות בזמן אמת. "הממוצע הוא בערך גיל 42, אבל במסיבה של איבי הגיעו גם צעירים בני 26 ו-30. הייתה אפילו מסיבה שהגיעו אליה שלושה דורות, בת, אמא וסבתא. מישהי בת 26 כתבה לי שהיא חולה על המוזיקה הזאת כי אמא שלה הייתה משמיעה אותה בבית".

פרסומת

פולישוק כבר חולם על השמות הבאים. ברשימת החלומות שלו נמצאים סאש, ATB, פול ואן דייק ואפילו טייסטו, שכבר סיפק לו רגע קטן של התרגשות כשעשה לייק לתמונה שהעלה מהופעתה של די די בישראל, שבה השניים הצטלמו יחד. "החלום הוא להחזיר לפה את טייסטו, ברור, אבל זה יהיה מאוד קשה", הוא מודה. "אני אוהב לבנות את הדברים לאט לאט. התחלנו עם די די ואיבי, עכשיו כריסטוף, ואני רוצה להמשיך להביא לפה את השמות הגדולים שגדלנו עליהם".

מבחינתו של שאנזיס, החזרה לישראל היא קודם כל הזדמנות להעניק לקהל בדיוק את מה שהוא מבקש: כמה שעות שבהן אפשר לשכוח מההווה ולחזור לימים שבהם הכל הרגיש פשוט יותר. "אני מבין שמזמינים אותי כדי לחיות מחדש את הנוסטלגיה", הוא אומר. "אם אנשים היו רוצים לשמוע מוזיקה חדשה, הם היו מזמינים אומנים חדשים. אני חושב שזה כמו האוכל שסבתא שלך הייתה מכינה כשהיית ילד. אתה טועם אותו שוב אחרי שנים ואומר: 'וואו, למה כבר לא מכינים דברים כאלה? למה הכל היום מקדונלד'ס וקנטקי פרייד צ'יקן? המוזיקה שלי היא האוכל שסבתא שלך הייתה מכינה לך כשהיית ילד. אלה הזיכרונות, וזה בדיוק מה שאנשים רוצים להרגיש שוב".