פעם כולם היו רוצים להפיק אירועים - היום הצעירים בורחים מזה

אני בראל אדם, בן 30, מפיק אירועים כבר 13 שנה. גדלתי בבית של תרבות והפקה, ואני חושב שכל מי שנמצא בתחום הזה יסכים שזה חיידק - כזה שלא עוזב אותך, מערכת יחסים של אהבה ושנאה. מצד אחד, אהבה עמוקה. מי שמכור לזה באמת חי את זה. עבורי, לראות רחבה של אלפי אנשים נהנים ממשהו שיצרתי מאפס זו תחושת הגשמה שאין לה תחליף. בגיל 21 כבר ניהלתי את ימי שישי בקלרה, הקמתי את DIBUR, הפקתי אירועים גדולים, ובגיל 22 פתחתי בר-מסעדה בתל אביב והתחלתי לארח אמנים מהעולם. בהמשך ניהלתי את מתחם הדזרט, שם אירחנו הפקות כמו elrow. קראו לי הילד שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב - הייתי בנסיקה, עובד סביב השעון, והדרך נראתה ברורה.

אבל בישראל, לצד האהבה הזו, תמיד יש מורכבות. פעם זה היה מזג האוויר, היום אתה כבר מתכנן אירוע עם תרחיש של מלחמה. אני זוכר את עצמי ביום של אירוע ל-5,000 איש בפארק הלאומי ברמת גן, כשהקורונה התחילה, עומד בלחץ מטורף ועם תחושה שהכל יכול לקרוס בכל רגע. רק בנס הצלחנו לקיים את האירוע, ויום לאחר מכן כבר ירדו ההגבלות ל-2,500 איש, כשקולגות שלי עוברים ברגע מרווחים להפסדים. ואז הכל נעצר, ומילד בן 23 עם חלומות גדולים מצאתי את עצמי נלחם על הישרדות, מגייס כוחות שלא ידעתי שיש לי רק כדי להמשיך קדימה, עם תחושה ברורה שאנחנו לבד.

ואם בקורונה עוד היה לזה איזשהו היגיון, זה לא נגמר שם. המלחמות והמבצעים המשיכו להכות בענף, ואז הגיע פורים של השנה - השבוע הכי משמעותי של תעשיית האירועים בישראל, כזה שעובדים עליו שנה שלמה, שמחזיק כלכלית אלפי אנשים. וכשזה מתרסק בגלל עוד סבב לחימה, זה כבר לא עוד אירוע שהתבטל, אלא פגיעה ישירה בלב של הענף, גם בכסף, גם ביציבות, וגם בתחושת הביטחון. והפגיעה הזו לא נגמרת ברגע אחד - היא נגררת חודשים קדימה, במיוחד בתקופה שבה גם ככה קשה לייצר אירועים רווחיים.

ככל שעובר הזמן, מבינים שיש כאן תחום שמתעלמים ממנו בקלות מדי, ואולי חמור מזה - לא באמת מבינים את המשמעות שלו. מדובר בענף שמרקיד מאות אלפי אנשים ומגלגל מאות מיליוני שקלים, אבל כזה שלא מקבל תוכנית הבראה, לא כלים, ולא גב אמיתי. במקביל, העלויות רק עולות, והיכולת לייצר אירועים שגם יהיו רווחיים הופכת למורכבת יותר ויותר.

וזה לא שהחיים פשוט נעצרו ואז חזרו לעצמם. כל משבר כזה משנה את תרבות הבילוי. אנשים התרגלו לא לצאת, לצרוך אחרת, והסצנה של המועדונים וההפקות הגדולות דעכה בהדרגה. מערכות שלמות שבניתי התפרקו, והרבה אנשים עברו לתחומים אחרים שנתפסים כבטוחים יותר. ואז, בדיוק כשמתחילים לעמוד שוב על הרגליים, מגיעה עוד מלחמה. הפעם כבר הייתה ציפייה שיהיה גב, שתהיה הבנה, אבל בפועל אירועים מתבטלים, הפסדים נערמים, והתחושה היא שאין מי שרואה אותך ברגעים הקריטיים.

וככה השנים עוברות. אתה עסוק בלשרוד, להתאים את עצמך שוב ושוב למציאות משתנה, להכיל את המשברים, ואז להמציא את עצמך מחדש. אבל כמה פעמים אפשר לעשות את זה? בתוך כל זה, אני מנסה להזכיר לעצמי למה נכנסתי לזה מלכתחילה - הרצון ליצור רגעים שאנשים יזכרו לכל החיים, להביא תוכן אחר, לבנות משהו גדול. אבל השנים האחרונות גרמו לי, כמי שחושב בגדול ואוהב לקחת סיכונים, להתחיל לחשוב 30 פעם על כל מהלך, וברוב המקרים להבין שזה פשוט לא שווה את זה.

ואתם יודעים מה זה לקחת ליוצר את חופש היצירה שלו? אני כבר עמוק בזה, אוהב, מאמין ומרגיש גם אחריות, ולכן אני כאן כדי להישאר. אבל השאלה היא מה קורה עם הדור הבא. אם תסתכלו על רוב המקומות המובילים בתל אביב, תראו שהם שייכים לדורות קודמים, כאלה שפעלו בתקופה שבה היה אפשר לבנות משהו לטווח ארוך. היום, יזם צעיר בן 22 כנראה לא יעז בכלל להיכנס לתחום הזה.

אז איזו דוגמה אנחנו נותנים? איך אני, בגיל 30, מסביר לעצמי של גיל 23 שעשינו את הכי טוב שיכולנו בתוך מציאות בלתי אפשרית? ושלא ישתמע שאני רק מתלונן - אני אדם מאמין, ואני גם בוחר להישאר אופטימי. אבל בתוך כל זה, איזו ודאות אני יכול לתת היום למי שרוצה להיכנס לתחום הזה? כי אתגרים הם חלק מהדרך בכל תחום, אבל להיכנס למקום שבו ברגעים הכי קשים אין מי שיתמוך בך - זו כבר תחושה של קרב אבוד מראש.

אני מתפלל שהמאבק של הענף שלנו יביא להכרה ותמיכה בענף בעיקר כדי שבהסתכלות לעוד 20 שנה מהיום הוא ימשיך לתקיים, אנחנו מדינה של תרבות ותוכן, בתוך מציאות כל כך מורכבת זה מה ששומר עלינו שפויים, תנו לדור הבא את הכלים לשמור עליו ולהמשיך.