mako
פרסומת

גם 35 שנה אחרי מותו, קשה להאמין כמה פרדי מרקורי חסר

הוא היה אחד הזמרים הגדולים בהיסטוריה, כבש אצטדיונים ושינה את עולם המוזיקה, אבל מאחורי הדמות המוחצנת של פרדי מרקורי הסתתר אדם ביישן ששמר בקנאות על חייו האישיים. מהילדות בזנזיבר והפריצה עם קווין, דרך ההופעה הבלתי נשכחת בלייב אייד ועד המאבק באיידס וההקלטות האחרונות: סיפורו של האיש שהלך לעולמו בגיל 45 בלבד, אבל השאיר אחריו מורשת שממשיכה להשפיע על דורות שלמים

זוהר צלח
פורסם:
פרדי מרקורי
פרדי מרקורי | צילום: FG/Bauer-Griffin/Getty Images
הקישור הועתק

ב-24 בנובמבר 1991, בביתו שבשכונת קנסינגטון בלונדון, הלך לעולמו אחד הזמרים הגדולים בהיסטוריה. פרדי מרקורי, האיש שידע להחזיק עשרות אלפי אנשים בכף ידו, להתרוצץ על במות ענק ולגרום לאצטדיונים שלמים לשיר יחד איתו, מת בגיל 45 בלבד. בשבועות האחרונים לחייו כבר היה חלש מאוד, רחוק מהדמות האנרגטית והכמעט בלתי מנוצחת שהעולם הכיר.

השירים של קווין ממשיכים להתנגן ברדיו, במסיבות ובאצטדיוני ספורט, ההופעה שלה בלייב אייד עדיין נחשבת לאחת הגדולות שנראו אי-פעם, ודורות שלמים שלא נולדו כשהוא היה בחיים מכירים בעל פה את Bohemian Rhapsody ואת We Will Rock You. אלא שמאחורי הקול העצום, השפם המפורסם והתלבושות הראוותניות הסתתר אדם שונה למדי מהדמות שהציג על הבמה, והדרך שעבר מהילדות בזנזיבר ועד שהפך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם הייתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה.

פרדי מרקורי
פרדי מרקורי | צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty images

מרקורי נולד ב-5 בספטמבר 1946 בזנזיבר בשם פארוך בולסרה, למשפחה המשתייכת לקהילה הפארסית-הודית. חלק גדול מילדותו העביר בפנימייה בהודו, שם למד לנגן בפסנתר והקים להקה ראשונה עם חבריו. ב-1964, בעקבות המהפכה בזנזיבר, עברה משפחתו לאנגליה. הוא למד אומנות ועיצוב גרפי בלונדון, התעניין באופנה ובמוזיקה והחל להשתלב בסצנת הרוק המקומית. שם גם הכיר את בריאן מיי ורוג'ר טיילור, שניגנו בלהקה בשם Smile. כשההרכב התפרק, מרקורי הצטרף אליהם, וב-1970 נולדה קווין. שנה לאחר מכן הצטרף גם הבסיסט ג'ון דיקון.

פרדי מרקורי לא נולד כפרדי מרקורי, אלא במידה רבה המציא את עצמו. הילד הביישן מזנזיבר, שהגיע לבריטניה עם משפחתו, בנה לעצמו בהדרגה זהות חדשה, החל מהשם ועד להופעה החיצונית. הוא לא הסתפק בלהיות סולן הלהקה, אלא הציע את השם Queen, עיצב את הסמל המפורסם שלה והיה מעורב כמעט בכל פרט בזהות הבימתית שלה. בזמן שלהקות אחרות ניסו להיראות קשוחות ורציניות, הוא רצה משהו גדול, תיאטרלי ומוגזם. התוצאה הייתה להקה שלא ממש ידעה להישאר בתוך גבולות של סגנון אחד, ושילבה רוק כבד, פופ, הרמוניות קוליות, מוזיקה קלאסית ואופרה, לעתים באותו שיר.

פרסומת

הפריצה הגדולה של קווין הגיעה ב-1974 עם Killer Queen, הלהיט הראשון שלה שהגיע לצמרת המצעד הבריטי והציג לעולם את יכולות הכתיבה של מרקורי ואת הסגנון הייחודי של הלהקה. אבל שנה לאחר מכן הגיע השיר ששינה הכל: Bohemian Rhapsody.Rhapsody, יצירה בת כמעט שש דקות שמשלבת בלדה, אופרה ורוק כבד, נשמעה כמו הדבר האחרון שאמור להפוך ללהיט רדיו. ובכל זאת, היא כבשה את המצעדים והפכה לאחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה. גם היום, יותר מחצי מאה אחרי שיצא, קשה למצוא שיר אחר שנשמע כמוהו.

ההצלחה לא נעצרה שם. בשנים הבאות קווין הוציאה שורה בלתי נגמרת של להיטים, בהם Somebody to Love, We Are the Champions, We Will Rock You, Don't Stop Me Now, Another One Bites the Dust ו-Radio Ga Ga. חלקם הפכו להמנונים של אצטדיונים, אחרים ללהיטי מסיבות, וכולם הציגו צדדים שונים של הלהקה. מרקורי הצליח לעבור בין בלדות רגישות לשירי רוק עוצמתיים ובין דיסקו לאופרה בלי שזה ירגיש מאולץ.

פרסומת

אבל עם כל הכבוד לשירים, את הגדולה האמיתית של מרקורי הייתה על הבמה. הוא היה פרפורמר יוצא דופן, כזה שלא היה זקוק ליותר ממיקרופון ולקהל כדי לייצר רגעים בלתי נשכחים. הוא רץ מצד לצד, השתעשע עם הצופים, ניהל איתם שיחות מוזיקליות והצליח להפוך הופעה של עשרות אלפי אנשים לחוויה כמעט אישית. אחד מסימני ההיכר שלו היה סטנד המיקרופון הקטוע, שהפך לחלק בלתי נפרד מהדמות הבימתית שלו.

הרגע הגדול ביותר הגיע ב-13 ביולי 1985, כשקווין עלתה לבמה באצטדיון ומבלי בלונדון במסגרת לייב אייד, מופע הצדקה ההיסטורי שיזם המוזיקאי בוב גלדוף במטרה לגייס כספים למען נפגעי הרעב באתיופיה. האירוע התקיים במקביל בלונדון ובפילדלפיה, שודר לעשרות מדינות והפך לאחד האירועים המוזיקליים הגדולים בהיסטוריה. על הבמות הופיעו כמה מהשמות הגדולים בעולם, בהם דייוויד בואי, אלטון ג'ון, פול מקרטני, U2, מדונה, סטינג ופיל קולינס.

לקווין הוקצו 21 דקות בלבד, אבל הן הספיקו כדי לספק את מה שנחשב עד היום לאחת ההופעות הגדולות בתולדות הרוק. מול כ-72 אלף צופים באצטדיון ומאות מיליונים נוספים שצפו בשידור, מרקורי הפך את הקהל למקהלה אחת גדולה. הוא פתח עם Bohemian Rhapsody, המשיך ל-Radio Ga Ga, שבמהלכו עשרות אלפי אנשים מחאו כפיים בתיאום מושלם, וסיים עם We Are the Champions. באחד הרגעים המפורסמים של ההופעה הוא ניהל דו-שיח קולי עם האצטדיון כולו, כשהוא שר הברות והקהל חוזר אחריו. באירוע עמוס בכוכבים, דווקא מרקורי וקווין הצליחו לגנוב את ההצגה, ולהוכיח שלא צריך יותר מכמה דקות כדי להיכנס להיסטוריה.

פרסומת

אלא שמחוץ לבמה, מרקורי היה אדם שונה מאוד מהכוכב המוחצן שהקהל הכיר. למרות המסיבות הפרועות, חיי הלילה והתלבושות הראוותניות, חבריו תיארו אותו כאדם ביישן יחסית, רגיש וכזה שהעדיף לשמור את חייו האישיים לעצמו. גם היחס שלו למיניות היה מורכב. מרקורי ניהל מערכות יחסים עם נשים וגברים, ובתקופה שבה הומוסקסואליות עדיין הייתה נושא רגיש ומעורר מחלוקת, העדיף שלא לדבר בפומבי על נטייתו המינית. בזמן שעל הבמה הוא שיחק עם דימויים של גבריות ונשיות ולא חשש להיות פרובוקטיבי, בחייו הפרטיים הקפיד להרחיק את התקשורת ממערכות היחסים שלו.

אחת הדמויות המרכזיות בחייו הייתה מרי אוסטין, שאותה הכיר בתחילת שנות ה-70. השניים ניהלו מערכת יחסים רומנטית וחיו יחד, אבל נפרדו לאחר שמרקורי סיפר לה על משיכתו לגברים. למרות הפרידה הם נשארו קרובים מאוד עד יום מותו. אוסטין הפכה לאשת סודו, לאחת מחברותיו הקרובות ביותר ולאדם שעליו סמך יותר מכולם. השיר Love of My Life מזוהה עם הקשר ביניהם, ולאחר מותו הוריש לה מרקורי את ביתו וחלק משמעותי מרכושו. בשנותיו האחרונות ניהל מערכת יחסים עם ג'ים האטון, שהיה לצדו גם בתקופה הקשה של מחלתו.

פרסומת
פרדי מרקורי ומארי אוסטין
פרדי מרקורי ומארי אוסטין | צילום: Credit: Dave Hogan / Contributor

למרקורי הייתה גם השפעה עצומה על הקהילה הגאה, אף שהוא עצמו מעולם לא הפך לפעיל ציבורי למען זכויות להט"ב ולא דיבר באופן גלוי על נטייתו המינית. בשנות ה-70 וה-80, כשלהיות הומו עדיין היה כרוך בסטיגמה חברתית קשה, הוא עמד מול מיליוני אנשים, שיחק עם גבולות המגדר והגבריות והפך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם. עבור רבים בקהילה הגאה הוא היה סמל לחופש ולביטוי עצמי, גם בלי שהכריז על עצמו ככזה. מותו מאיידס ב-1991, בשיא המגפה ובתקופה שבה החולים עדיין סבלו מדעות קדומות קשות, הפך אותו בדיעבד גם לאחד הסמלים המוכרים ביותר של המאבק במחלה. המורשת שלו חרגה הרבה מעבר למוזיקה, והשפיעה על דורות של להט"בים שראו בו הוכחה לכך שאפשר להיות שונה, לא להתנצל על כך ועדיין לכבוש את העולם.

במקביל, מרקורי המשיך לחפש אתגרים מוזיקליים חדשים. ב-1985 הוציא אלבום סולו, Mr. Bad Guy, ובהמשך הגשים חלום אישי כשהקליט עם זמרת האופרה הספרדייה מונסראט קאבאייה את האלבום Barcelona. אלא שבאותה תקופה כבר החל להתמודד עם מחלת האיידס. בשנים שבהן הטיפולים היו מוגבלים והמחלה הייתה מלווה בפחד ובסטיגמה חברתית קשה, הוא בחר לשמור את מצבו הרפואי בסוד.

פרסומת

ככל שחלף הזמן, מצבו הבריאותי הידרדר, והעיתונות הבריטית החלה לעסוק יותר ויותר במראהו המשתנה ובשמועות על המחלה. צלמי פפראצי המתינו מחוץ לביתו, הצהובונים פרסמו ספקולציות על מצבו, וכל הופעה פומבית הפכה להזדמנות לנתח את משקלו ואת מראה פניו. בזמן שמרקורי ניסה להתמודד עם המחלה הרחק מעיני הציבור, התקשורת הפכה את מצבו הבריאותי לסיפור רכילותי מתמשך. גם כאשר כבר היה ברור שמשהו אינו כשורה, הוא סירב לאשר את השמועות.

קווין הפסיקה להופיע לאחר סיבוב ההופעות של 1986, שהסתיים במופע ענק בנבוורת'. איש מהצופים לא ידע אז שזו תהיה הופעתה האחרונה של הלהקה עם מרקורי. למרות מצבו, הוא המשיך לעבוד באולפן עם חבריו ללהקה, והם השתדלו לשמור על שגרת היצירה כל עוד הדבר היה אפשרי.

ב-1991 יצא האלבום Innuendo, האחרון של קווין שראה אור בחייו. אחד השירים הבולטים בו היה The Show Must Go On, שכתב בעיקר בריאן מיי, אבל קיבל משמעות אחרת לגמרי לאור מצבו של מרקורי. מיי סיפר בהמשך על החשש שהזמר, שכבר היה חלש מאוד, לא יצליח לבצע את השיר. אלא שמרקורי נכנס לאולפן והקליט ביצוע עוצמתי במיוחד, כזה שקשה להאמין שנעשה בידי אדם שנמצא בשלב כה מתקדם של מחלתו.

פרסומת

גם הקליפ ל-These Are the Days of Our Lives, שצולם במאי 1991, הפך בדיעבד לרגע פרידה מצמרר. מרקורי נראה בו רזה וחלש, רחוק מאוד מהאיש שהתרוצץ על במות ענק רק כמה שנים קודם לכן. בסיום הקליפ הוא מביט למצלמה ואומר בשקט "I still love you". אלה היו המילים האחרונות שאמר בקליפ, והן הפכו עם השנים לאחד הרגעים המרגשים ביותר שהשאיר אחריו.

אבל מרקורי לא הפסיק להקליט גם לאחר מכן. אחת ההקלטות האחרונות שלו הייתה Mother Love, שיצר עם מיי באולפן במונטרה שבשווייץ. הוא הצליח להקליט את רוב השיר, אבל לא חזר להשלים את הבית האחרון, שאותו שר בסופו של דבר מיי. השיר יצא ב-1995 באלבום Made in Heaven, שהורכב מהקלטות שהשאיר אחריו. הידיעה שמרקורי כבר לא הספיק לסיים את השיר הופכת את ההאזנה אליו לקשה במיוחד.

פרסומת

בחודשים האחרונים לחייו הסתגר בביתו בלונדון, מוקף באנשים הקרובים אליו. ב-23 בנובמבר 1991 אישר לראשונה באופן פומבי שהוא חולה באיידס, וקרא לעולם להצטרף למאבק במחלה. למחרת מת מדלקת ריאות שנגרמה כתוצאה ממנה. מותו עורר אבל עצום ברחבי העולם, ובאפריל 1992 נערך באצטדיון ומבלי מופע מחווה בהשתתפות אלטון ג'ון, דייוויד בואי, ג'ורג' מייקל, מטאליקה ואומנים רבים נוספים. המופע נועד גם להגביר את המודעות למחלה, ובעקבותיו הוקמה קרן Mercury Phoenix Trust, שממשיכה לפעול בתחום עד היום.

ההשפעה של מרקורי על עולם המוזיקה חרגה הרבה מעבר ללהיטים שהשאיר. הוא הוכיח שכוכב רוק לא חייב להיראות או להתנהג לפי התבנית המקובלת, שאפשר לשלב בין רוק לאופרה ובין דיסקו למוזיקה קלאסית, ושלא צריך להתנצל על הרצון להיות תיאטרלי, צבעוני ומוגזם. בתקופה שבה לא מעט אומנים ניסו להתאים את עצמם לציפיות של התעשייה, מרקורי הפך דווקא את השונות שלו ליתרון. הנוכחות הבימתית שלו, השילוב בין גבריות למוחצנות קווירית והנכונות לפרוץ גבולות מוזיקליים השפיעו על דורות של אומנים שהגיעו אחריו.

פרדי מרקורי
פרדי מרקורי | צילום: מעמוד האינסטגרם freddie_mrcry
פרסומת

גם אחרי מותו הסיפור שלו המשיך להתפתח. הסרט "רפסודיה בוהמית" מ-2018, שבו גילם אותו ראמי מאלק וזכה על התפקיד באוסקר, הפך להצלחה קופתית גדולה והחזיר את קווין למרכז השיח התרבותי. לצד ההצלחה, הסרט ספג ביקורת על שינויים בעובדות ההיסטוריות ועל הדרך שבה הציג את חייו האישיים ואת מחלתו. אבל גם מי שלא אהב את הסרט התקשה להתעלם מההשפעה שלו: דור חדש של מאזינים גילה את המוזיקה של קווין, ושירים בני עשרות שנים חזרו לככב במצעדים ובשירותי הסטרימינג.

35 שנה לאחר מותו, המוזיקה של מרקורי עדיין נמצאת כמעט בכל מקום. אבל אולי מה שהופך את הסיפור שלו למיוחד כל כך הוא הפער בין הדמות הבימתית הענקית לבין האדם שמאחוריה. פרדי מרקורי ידע לגרום לאצטדיון שלם לשיר אחריו, אבל בסופו של דבר רצה גם את מה שרוב האנשים רוצים: אהבה, חברים קרובים ומקום שבו יוכל להיות עצמו.

מותו של מרקורי לא הביא לסופה של קווין. ב-1995 הוציאו חברי הלהקה את האלבום Made in Heaven, שהתבסס על הקלטות שנותרו, ובהמשך, לאחר פרישתו של הבסיסט ג'ון דיקון, המשיכו בריאן מיי ורוג'ר טיילור להופיע עם סולנים אחרים. תחילה היה זה פול רודג'רס ובהמשך אדם למברט, שאיתו אף הגיעו לישראל בספטמבר 2016 והופיעו בפני יותר מ-50 אלף איש בפארק הירקון. אלא שלמרות ההצלחה והניסיונות להמשיך את המורשת, עבור מעריצים רבים קווין האמיתית מתה באותו יום בנובמבר 1991. ובכל זאת, גם 35 שנה אחרי מותו, המופע של פרדי מרקורי עדיין נמשך.