ילדת הדבורה ומלכודת הדבש של הסמים: סיפורו של שאנון הון, סולן Blind Melon

זה התחיל כמו סיפור הצלחה קלאסי. להקה צעירה, שיר אחד שנתפס על העורק הנכון של התקופה, וקליפ שאי אפשר היה לברוח ממנו. No Rain של בליינד מלון (Blind Melon) היה בדיוק מה שחיפשו ב-MTV אז: שיר קליל, אופטימי ומלא רגש, בסגנון פסיכדלי עדין עם נגיעות של קאנטרי. משהו שהתאים לדור הגראנג' אבל גם לקהלים שתפסו את עצמם "אלטרנטיביים" ומתוחכמים יותר, וגם לאמריקאי הממוצע שרצה מוזיקה לא מאיימת.

בעידן ה-MTV הקליפ היה לא פחות חשוב מהשיר, ו-No Rain לווה בקליפ שהפך אייקוני. הוא נפתח בילדה עם משקפיים ותחפושת דבורה זולה, שעולה לבמה לריקוד סטפס בהתלהבות - אבל נתקלת בצחוק לועג שגורם לה לברוח. הקליפ חותך שוב ושוב אל הלהקה שמנגנת בשדה פתוח תחת שמיים כחולים, במקביל למסע הבריחה של אותה ילדה.

לקראת סיום הקליפ, הילדה מזהה מרחוק קבוצת אנשים מחופשים גם הם לדבורים, רוקדים יחד בלי קהל ובלי שיפוטיות. היא מצטרפת אליהם, סוף סוף לא כחריגה אלא כחלק מקבוצה - דימוי פשוט, כמעט ילדותי, שעבד באופן מושלם על הקהל של תחילת שנות ה-90 והפך את הקליפ - יותר מהשיר עצמו - לאחת המזוהים ביותר עם הניינטיז.

מאחורי הדימוי הזה עמדה להקה שנבנתה סביב הכריזמה של שאנון הון. הוא מצא את השותפים המוזיקליים שלו בקבוצת מוזיקאים שעברו ללוס אנג'לס מכל קצוות ארצות הברית. השם בליינד מלון נולד מאותה רוח משוחררת, כינוי פנימי שנלקח מביטוי שבו אביו של אחד מחברי הלהקה נהג להשתמש כדי לתאר סטלנים מהשכונה. הון עצמו הקפיד להדגיש שזו ממש לא הצגה של איש אחד. "אין ולא יהיה מנהיג ללהקה הזו", הוא אמר אז. "אנשים רגילים לראות בלהקות רוק את הגיטריסט או הסולן בפרונט - אבל זה לא בליינד מלון".

ההצלחה הייתה עצומה ומיידית. No Rain טיפס במצעדים, האלבום הראשון של הלהקה שבו כיכב השיר הגיע למעמד של פלטינה מרובעת בארצות הברית וקנדה, והלהקה יצאה לסיבובי הופעות עמוסים. בן רגע, שאנון הון מצא את עצמו בתפקיד כוכב רוק, תפקיד שהוא נכנס אליו באי-נוחות כאוטית. על הבמה הוא הפך לבלתי צפוי: מתפשט, הורס ציוד ומספק הופעות ביזאריות. השיא הגיע בוודסטוק 94, שם עלה לבמה עם השמלה של בת זוגו.

התקשורת עטפה אותו במהירות בדימוי המעייף של "האומן המעונה", ילד פרא של הרוק האמריקאי. הון עצמו סלד מהקלישאה. בריאיון בקיץ 1995 הוא אמר שהתיוג הזה מעצבן אותו. "כל העניין הזה של 'האומן המעונה' ממש מעיק עליי", הסביר אז. "כל מי שבין 21 ל-35 גדל בעולם די מחורבן, וילדים היום נאלצים להתמודד עם המוזיקה המדכאת של הדור שמעליהם. אני לא רוצה להכניס את סוג העינוי הזה לחיים של הילדה שלי".

מאחורי הקלעים, בזמן שהקליפ של No Rain המשיך לרוץ בלופים, ההתמכרות של שאנון הון לסמים (בדגש עם קוקאין) רק החריפה. ההצלחה הביאה איתה כסף, גישה וחופש מוחלט, והגבולות שהיו רופפים ממילא נעלמו כמעט לגמרי. הקוקאין הפך לחלק מהשגרה, והשימוש הלך והסלים.

ב-1994 ניסתה Blind Melon לברוח מההגדרה שנדבקה אליה. הלהקה נסעה לניו אורלינס כדי להקליט את Soup, אלבום שני וכבד יותר, רחוק מאוד מהקלילות של No Rain. האווירה של העיר והמצב הנפשי של הון חלחלו ישירות להקלטות. הסשנים היו אינטנסיביים, והון הגיע לא פעם שיכור או מסומם, אבל הכתיבה שלו הייתה חדה וחשופה מאי פעם.

כשהאלבום יצא, הביקורות היו קרירות. מי שחיכה לעוד No Rain קיבל אלבום אפל, שמתעסק בהתמכרות, אלימות ופחד קיומי. הון הגן עליו בפומבי וטען שהקהל צריך סבלנות לאלבום. "אני חושב שאנשים לא יקשיבו יותר מדי למשהו שהם יצטרכו להאזין לו כמה פעמים", הסביר. "זו מנטליות של 'אל תשעמם אותנו, תביא את הפזמון'".

ביולי 1995 הגיע רגע שנראה כמו נקודת מפנה. בתו, ניקו בלו, באה לעולם, והאבהות טלטלה את הון, שידע שהוא חייב להיגמל, והצהיר בפומבי שהוא רוצה לעצור ולטפל בעצמו. במקביל, הוא הסתובב עם מצלמת וידאו ותיעד את חייו עבור בתו, כאילו חשש שלא יהיה שם כדי לספר לה את הסיפור בעצמו.

אבל למרות המלצות המטפלים והסביבה הקרובה, הון התעקש לצאת לסיבוב הופעות נוסף כדי לקדם את Soup. יועץ סמים צורף ללהקה, אבל נשלח הביתה אחרי שבוע. רשת הביטחון קרסה, והסיבוב נמשך כשהכול כבר רופף.

ב-20 באוקטובר 1995 הופיעה הלהקה ביוסטון, במה שהתברר כהופעה האחרונה של הון. הוא עלה לבמה במצב לא יציב, שכח מילים, התפרץ על אנשי סאונד ונראה מנותק. אחרי ההופעה התקשר לבת זוגו ודיבר איתה ועם ניקו. האוטובוס המשיך לנסוע לניו אורלינס. לפנות בוקר, הון צרך כמות קטלנית של קוקאין. כשניסו להעיר אותו לקראת בדיקת סאונד במועדון הוא כבר לא הגיב. בשעה 13:30 נקבע מותו, כשהוא בן 28 בלבד. סוף שקט, אכזרי, של אב צעיר שניסה להשתנות ולא הספיק.

אחרי מותו יצא Nico, אוסף קטעים ודמואים שנקרא על שם בתו, והבהיר עד כמה הקול שלו היה בלתי ניתן להחלפה. Blind Melon ניסתה להמשיך (ומנסה עד היום, עם הופעות ב-2025 אחרי שש שנים של הפסקה) בגלגולים שונים, אבל הקסם היה קשור בהון בקשר ישיר.

המורשת של שאנון הון עדיין מזוהה עם ילדת הדבורה ו-No Rain, אבל זה צמצום קריירה אכזרי. Soup זכה עם השנים להערכה מחודשת והפך לאלבום פולחן, כזה שהקדים את זמנו. ו-No Rain? הוא עדיין חי. הוא מתנגן ברדיו, בפלייליסטים נוסטלגיים, בסרטונים שמחזירים לשנות ה-90. עבור רבים, זה שיר שמעלה חיוך, אבל קשה להפריד בינו לבין הסוף של הון. סיפור של להיט ענק אחד, הצלחה מסחררת, וסולן שלא הצליח לשרוד את הפער בין מה שהעולם ראה לבין מה שהוא באמת חווה.