"לכמה שעות הם שוב בני נוער": כך מסיבתה הפכה את הנוסטלגיה לתופעה

לדור הבליינים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 שמור מקום מיוחד בהיסטוריה של חיי הלילה בישראל. אלה היו השנים שבהן סצנת המועדונים המקומית פרחה, הליינים המיתולוגיים מילאו את הרחבות מדי סוף שבוע, ורבים עדיין רואים באותה תקופה את תור הזהב של תרבות הבילוי הישראלית.

אלא שמאז חלפו שני עשורים, ואותם בליינים הם כיום בני 35 עד 45. חלקם עדיין מוצאים זמן לצאת מדי פעם, אבל עבור רבים אחרים, בין העבודה, הילדים, המילואים והחיים עצמם, בילוי לילי הפך למשהו נדיר הרבה יותר. אולי זו גם הסיבה שליין "מסיבתה נוסטלגיה" הפך בתקופה האחרונה לאחת מתופעות הבילוי הבולטות בישראל. הוא לא רק מחזיר לרחבה את השירים של פעם, אלא גם את התחושה של התקופה ההיא.

מי שזיהה את הגעגוע הזה היה יוצר התוכן צח סימון. הוא מפעיל את הבלוג "אמא לא, אני אבא" ומעלה תכנים נוסטלגיים על הילדות והנעורים של בני דורו. מה שהתחיל כפינה שבועית ברשתות החברתיות הפך בהדרגה לקהילה של אלפי אנשים, שרבים מהם מצאו את עצמם מגיבים שוב ושוב לאותם זיכרונות משותפים. "פתאום אנשים שעברו קורונה, מלחמה, ילדים וכל מה שבאמצע קיבלו הצצה למי שהם היו פעם", הוא מספר. "אני אומר כל הזמן שמצאנו את הילדים שבלב שלנו".

המעבר מהרשתות אל הרחבה הגיע כמעט במקרה. באחד הפוסטים שאל סימון את העוקבים אם היו רוצים מסיבת נוסטלגיה אמיתית. התגובה הייתה מיידית. מאות הודעות הגיעו בתוך זמן קצר, והוא החליט לקחת את הרעיון צעד אחד קדימה. "אמרתי לעצמי שאם יגיעו 150 איש זה יהיה מדהים", הוא נזכר. הרעיון הראשון היה להחזיר לערב אחד את האיניגו מונטויה, בר אגדי בעמק חפר שהיה מזוהה עם תקופת הבילויים של רבים מבני דורו. אלא שכאשר נפתחה המכירה, הכרטיסים לאירוע הראשון נחטפו בתוך זמן קצר. גם האירועים שבאו אחריו נמכרו במהירות דומה.

בדרך, גם המציאות הישראלית נכנסה לסיפור. אחרי שהאירועים הראשונים הצליחו, פרצה המלחמה והפעילות נעצרה. סימון גויס למילואים ושירת יותר מ-400 ימים בפיקוד העורף. דווקא בתקופה הזאת, לדבריו, הקהילה סביב מסיבות הנוסטלגיה המשיכה לצמוח. "היה לי ברור שיש לאנשים צורך בזה", הוא אומר. "אחרי כל מה שעברנו בשנים האחרונות, אנשים חיפשו רגע לחזור למקום אחר".

בתוך חודשים ספורים הפכה מסיבתה נוסטלגיה למותג שמושך אלפי אנשים מכל רחבי הארץ. קבוצות הוואטסאפ של הקהילה מונות כבר אלפים, וכל פתיחת מכירה הופכת למירוץ נגד הזמן. אחד האירועים הבולטים שנערכו לאחרונה היה ערב מיוחד שהחזיר לחיים את "הלכת", מועדון שהיה מזוהה עם דור שלם של חיילים ובליינים. "הבעלים של המקום אמר לנו שאותם חיילים שיצאו אז למועדון הם היום אנשי מילואים", מספר סימון. "הוא נתן לנו את הברכה להשתמש בשם ולעשות את זה מחדש".

אבל מבחינתו, ההצלחה לא נובעת רק מהמוזיקה. "אנחנו עושים מסיבה של היום עם שירים של פעם", הוא אומר. "זה לא רק נוסטלגיה". באירועים עצמם מקפידים על אינספור פרטים קטנים שנועדו להחזיר את המשתתפים לתקופה שבה גדלו. ממוזיקה והופעות, דרך אלכוהול חופשי במחיר הכרטיס ולא מעט טקילה ספרייט ועד השלטים והאווירה שנבנים סביב אותו רעיון. "אנשים מרגישים שהם באמת חוזרים לתקופה ההיא".

איזה קהל מגיע לאירועים?
"אתה רואה חברים שלא נפגשו שנים, חבורות שחוזרות פתאום להיות ביחד, זוגות שהשאירו את הילדים בבית ויצאו לבלות כמו פעם והרבה הורים שלא יצאו שנים. פתאום הם חוזרים להיות בני נוער לשש שעות. יש גם מעט צעירים יותר באזור ה-28 שמגיעים ורוצים להבין על מה כולם מדברים. הם רוצים לחוות קצת מהעולם שהיה פה פעם".

אולי הפרט שממחיש יותר מכל את האופי של האירועים הוא דווקא מה שלא קורה בהם. באחת המסיבות ערכו המארגנים משחק "חבילה עוברת" ברחבה, כשהמשימה הייתה להעביר אותה לאדם שמצלם את הקהל. "החבילה עברה בין מאות אנשים וחזרה אליי כי אף אחד לא צילם. זה רק מראה כמה אנשים באמת רוצים להתנתק קצת ממה שקורה היום. באחד מהאירועים חברים מההפקה סיפרו לי שהם ראו זוג עם כיסא תינוק באוטו מתמזמז בחניה", הוא אומר וצוחק. "זה כמעט טיפול זוגי. לכמה שעות הם חוזרים להיות בני נוער".

הקהל, הוא מספר, מורכב גם מלא מעט נשים ואימהות שלא מצאו את עצמן ברחבת ריקודים במשך שנים. "יש אימהות שעברו תקופות לא פשוטות, בעלים במילואים, ילדים וכל מה שבאמצע, ואז הן מגיעות עם החברות שלהן ואתה רואה את השחרור על הרחבה".

לצד דיג'ייז כמו סקאזי ותומר מייזנר, באירועים משולבות גם הופעות אורח מפתיעות של אמנים המזוהים עם התקופה. באחד האירועים האחרונים שהתקיימו בהאנגר 09 למשל, עלה מוקי להופעת אורח. "אני רוצה להחזיר את כל מי שניגן לנו כשהיינו ילדים", הוא עונה כשנשאל את מי היה רוצה להביא באירועים הבאים. "שרית חדד, עברי לידר, היהודים, אביב גפן, אינפקטד. אנחנו מתגעגעים לתקופה הזאת".

היעד הגדול מבחינתו הוא אירוע ענק בפארק הירקון. "אני חותם לך שזה יקרה ובקלות", הוא אומר בביטחון. "יש לי חלום להביא את 50 סנט לישראל, או אפילו את הבקסטריט בויז. בסוף אנחנו מחזירים אנשים לילדים שהם היו".