"לא רוצים שמישהו יתלבט אם להזמין. רוצים שהוא יגיע ליהנות"

שלוש שנים אחרי האירוע הראשון, קבוצת אורסול הפכה לתופעה. מה שהתחיל כפיתרון לדיג'יי שלא היה לו איפה לנגן את המוזיקה הספציפית שהוא יוצר, הפך לקבוצה שמשלבת בין תרבות, אירועים מוזיקליים, מפגש בין אנשים ולייבל. "אורסול בירושלמית זה כזה דבר תכל'ס", מסביר טי-פוס, ממייסדי הקבוצה, בשיחה עם mako. "ובאיזשהו שלב גם סיפחנו לזה אור וסול (אור ונשמה) - שזה חלק הקווים המנחים שלנו".

הרעיון נולד ממקום מאוד פשוט. "בתור יוצר לא מצאתי ממש איפה לשחרר את המוזיקה שלי. לא היה לזה בית. הקהל כבר שאל מתי טראקים יוצאים ולא היה לי איך להוציא את זה. אז אמרנו בוא נפתח לנו את הבית הזה".

את אורסול מובילים שישה אנשים: אביתר גני, בר יצחקי, גבע גנון, דניאל וקנין, עומר גני (טי-פוס) ועומר קינן. "כל הדבר שאנחנו עושים הוא המראה של המצב הבין-אישי של ששת הקודקודים שמובילים את הפרויקט", מסביר גבע, אחד השותפים. "יש פה שישה גברים רגישים, כל אחד עם העומק שלו. לשבת בפגישה שלנו זו חוויה. אנחנו חופרים ברמות הגבוהות ביותר, וכל דבר שאנחנו עושים - יש לו סיבה. "אנחנו לא מחפשים לעשות רק ערב מוזיקלי", אומר גבע. "אם זה במוזיאון, אם זה בשיתוף פעולה עם אמנים, אם זה עיצוב של חולצה - הכול חלק מאותו עולם. זה לא עוד אירוע. זה חוויה שלמה". טי-פוס מוסיף: "המוזיקה היא המרכז, אבל היא לא הדבר היחיד. חשוב לנו שהבן אדם ירגיש שהוא נכנס למשהו שיש לו עומק. לא רק בא, רוקד והולך".

כשהם מנסים להגדיר את הקו המוזיקלי של אורסול, הם מתקשים לשים עליו תווית אחת. "אם הייתי צריך לקרוא לזה בשם, אולי הייתי אומר ג'אם האוס", אומר טי-פוס. "ביטים של האוס עם חיות. זה לא חייב להיות אתני. זה יכול להיות רוק, זה יכול להיות לטיני - העיקר שיש שם משהו חי. שלא ירגיש סטרילי". גבע ממשיך את אותו קו: "אנשים לפעמים קוראים לזה אתני, אבל זה לא העניין. גם ברוקנרול יש סול. אנחנו מחפשים את האנושיות בתוך הצליל. משהו שנושם".

מה שהתחיל כאירוע ראשון בסלינה הלך וגדל בצורה כמעט טבעית. "בהתחלה זה היה מאוד פנימי", אומר אביתר. "חברים, מעגל קרוב. לאט לאט ראינו שזה מתרחב. פתאום מגיעים אנשים שאנחנו לא מכירים". גבע מתאר את זה כתהליך שלא תוכנן מראש: "לא ישבנו ואמרנו בואו נהפוך לתופעה. זה קרה כי אנשים הרגישו את זה. זה עבר מפה לאוזן". טי-פוס מוסיף: "יש רגע שאתה מבין שיש ביקוש. שאנשים מחכים לזה".

בשבת הקרובה אורסול תקיים את UrsuLove - אירוע יום האהבה שלהם באומן 17 - גם אליו כל הכרטיסים נחטפו הרבה זמן מראש. "אנחנו אוהבים שאנחנו מגזימים", אומר גבע ומוסיף: "זו הולכת להיות חגיגת יום אהבה מוגזמת כמו שאנחנו יודעים לעשות".

למרות הביקוש העצום והצמיחה, הם מדגישים שההתרחבות לא הובילה למרדף אחרי כמות. "אנחנו לא רצים אחרי זה", אומר טי-פוס. "אנחנו לא אומרים בואו נגדיל רק כי אפשר. אם אנחנו לא יכולים להכיל את החוויה שאנחנו רוצים לתת, אנחנו לא נעשה את זה".

האיזון הזה בין ביקוש לצמיחה הוא מבחינתם עניין עקרוני, במיוחד על רקע העובדה שהכרטיסים לאירועים של אורסול נחטפים במהירות, לעיתים בתוך זמן קצר מאוד, כשברור שההיצע קטן משמעותית מהביקוש. "אנחנו עובדים במדרג", מסביר גבע. "יש מפגשים יותר אינטימיים, קהילתיים, שבהם האנשים שמגיעים כבר מבינים את התדר. ואז יש אירועים פתוחים יותר, גדולים יותר. אנחנו לא נעשה 4,000 איש רק כי אפשר ויש ביקוש. אם אנחנו לא יכולים להכיל את חוויית הלקוח שאנחנו רוצים לתת ל-4,000 איש, אנחנו לא נעשה את זה".

הרעיון הזה קיבל ביטוי מובהק במיוחד במימונה, שהפכה עם הזמן לאחד האירועים המזוהים ביותר עם אורסול. מה שנראה כלפי חוץ כחגיגה צבעונית הוא מבחינתם אמירה תרבותית. "השורשים של המימונה הם במרוקו", מסביר גבע. "היהודים היו מסתגרים בתקופת הפסח ולא יוצרים קשר עם הסוחרים הערבים שסביבם. בסוף הפסח, כשהם רצו להיטמע חזרה בחברה ולוודא שיחסי המסחר והכול עובד כמו שצריך, הם היו פותחים את הבית לאירוח". מבחינתו, זה לב העניין. "כשאתה מארח, אתה מארח מכל הלב. כשבן אדם נכנס אליך הביתה, כל דבר שהוא ירצה הוא יקבל. זו המהות. ואנחנו רוצים שכשמישהו בא אלינו, הוא יבין שהוא אורח שלנו, שאנחנו דואגים לו. זה גם מה שמאפשר לו לעלות על הרמקול ולהזיז את הראש מצד לצד כאילו אין לו צוואר. זה עובד ביחד".

בעידן שבו חלק לא מבוטל מהאירועים נראים ונשמעים אותו דבר, אורסול בוחרת ללכת לכיוון אחר לגמרי. לא עוד רחבה שמנותקת מהסביבה שלה, אלא חיבור מודע למרחב, להיסטוריה ולתרבות שמקיפה אותה - כמו למשל באירוע שלהם במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. "בכניסה לאירוע החלטנו שיש את האזור של הריקודים, ויש את האזור שבו נכנסים", מספר אביתר. "אנשים נכנסו דרך המוזיאון. כל אחד עבר ולמד משהו על נחום גוטמן. גבע עמד שם, היו סיורים, הייתה תערוכה. אתה עובר דרך המוזיאון ורק אז יורד לעולם שבו מתחילה המוזיקה".

"למדתי שם המון על נחום גוטמן במשך חודשיים. הוצאתי סיורים, הבאנו מדריכות מטעם המוזיאון, היו תחנות. זה פרויקט שאני יכול לדבר עליו שעות". מסביר גבע ומוסיף: "הערוץ הוא לא רק על שמחה. אנחנו רוצים להביא שמחה, אבל הוא על רגשות, על עומק. אנשים אצלנו עוברים חוויות מאוד משמעותיות. יש אנשים שהכירו והתחתנו באורסול".

גם האירוע בשערביה ביפו, חודשיים בלבד אחרי 7 באוקטובר, נשא בתוכו בחירה דומה. "זו הייתה תקופה מאוד טריקית, מאוד מורכבת, קשה אמוציונלית וגם כלכלית", אומר אביתר. "הרעיון היה לייצר מפגש שבטי. מחיר הכרטיס היה 70 שקלים, בידיעה שיכול להיות שלא נרוויח, אבל רצינו שאנשים יוכלו להגיע ולהיות ביחד".

גבע מתאר את הבחירה במקום עצמו: "עשינו אירוע שיש בו נגיעה נוצרית במקום מוסלמי, עם טאץ' יהודי של חנוכה - להביא אור. תוך כדי האירוע הבנו שמגיעים המון אנשים ואין לנו מקום. החלטנו לפתוח את החצר. אנשים הגיעו בלי כרטיס וישבו בחוץ על המדרגות. זה לא היה על ריקוד. זה היה על זה שרגע אחרי המלחמה אפשר לבוא ולהיות ביחד". דוגמה נוספת היא אירוע הלייב שואו של אורסול שהתקיים בבארבי, וכלל הופעות חיות של עומר קינן לייב ושל טי-פוס והלהקה.

מחירי הבר הנגישים באורסול הם גם כן חלק מאותה אג'נדה. "חשוב לנו שאנשים יבואו וליהנות ולהרגיש בנוח. אז גם אם זה אומר שאנחנו צריכים להרוויח פחות כסף, ולפעמים גם לא להרוויח, אנחנו נוריד את מחיר הבר כדי שלקהל שלנו יהיה נוח", אומר גבע.

"אנחנו יכולים בכל רגע לפתוח את הצוהר ולהרים מחירי בר, אבל אנחנו מסתכלים כמה צעדים קדימה. זה גם באמת חוויית לקוח. אם אתה מגיע לבר ושם לב שהמחירים לא כמו ברגיל, אתה אומר - וואלה, גם פה חשבו עליי"", מסביר אביתר ומוסיף: "אנחנו מרוקאים. שפע, שפע, שפע. אני לא רוצה שמישהו יתלבט אם להזמין כוס. אני רוצה שהוא יגיע ליהנות".

"אנחנו מאוד גאים במה שאנחנו עושים", אומר גבע. "זה לא רק עניין של מסיבה". הוא מספר על שיתוף פעולה עם עמותת 80-20, גוף שמחבר בין בני 80 לבני 20. "אנחנו מקצים מאה כרטיסים למתנדבים - חינם. פותחים קבוצת וואטסאפ דרך העמותה, מפרסמים אצלנו, ומי שמתנדב מקבל כרטיס. זו כבר הפעם השנייה או השלישית שאנחנו עושים משהו כזה".

לדבריו, הם גם בעצמם יוצאים להתנדב. "היה לנו שיתוף פעולה עם האגודה למלחמה בסרטן, בעקבות סיפור אישי של אחד השותפים. תרמנו עשרות אלפי שקלים, עשינו פעילויות בחנוכה, הדלקת נרות עם מאות קשישים. לא תמיד אנחנו מפרסמים את זה. זה פשוט ציר שאנחנו פועלים בו".

אביתר מחדד: "אנחנו רוצים שיהיה טוב לקהל, טוב למרחב, וטוב לעולם. זה לא משפט של הוגה דעות - זה באמת לעשות טוב, קטן ככל שיהיה. תרומה של אלף שקלים, סופגניות בחנוכה, עזרה לאגודה. אנחנו מסתכלים על משהו שהוא גדול יותר מהאירוע עצמו".

ובסוף, מבחינתם, זה גם חלק מהתשובה לשאלה על חידוש. "כשיש לך מטרה שאתה מאמין בה", אומר גבע, "הרבה יותר קל להתגבש סביבה. אנחנו כל הזמן חושבים איך לשדרג, איך לשפר, איך לפגוש עוד עולמות שתואמים אותנו. ההתחדשות קורית כל הזמן".