למה כל השירים נשמעים אותו הדבר?

בין אם שמתם לב או לא, אבל המון שירים נשמעים היום אותו הדבר. גם אם מנתקים את העובדה שיש הצפה של שירים משלושה אומנים, עומר אדם ואושר כהן למשל הכניסו השבוע כל אחד 12 שירים להיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל, כשאודיה אחריהם עם "רק" שמונה שירים. בכל פעם יש איזשהו סאונד ספציפי מלהיט שמצליח ואז כולם מנסים לשחזר. הפעם כולם מנסים לעשות פאר טסי.

ההצלחה העצומה של טרילוגיית "רדיו שטח" - שבה טסי נטש זמנית את ההפקות הים תיכוניות והלך על גיטרות עם כתיבה מתרפקת (כן, יש דבר כזה) - הולידה לא מעט שירים שנשמעים דומה מדי. "מדע בדיוני" של אייל גולן, "חרוטה" של ליאור נרקיס או "עקבים וג'ינס" של עומר אדם, הם רק חלק מאותה רשימת שירים. בחלק מהשירים זה אפילו אותם יוצרים שעבדו עם טסי על רדיו שטח: אבי אוחיון ומתן דרור.

לא יודע למי לבוא בתלונות ואם בכלל, אבל זה כן די מתסכל שזה תמיד הסיפור. או שמדובר באומנים שבאמת לא מסוגלים להתאפק ודורשים להיות רלוונטיים בכוח, או בכותבים שלא מסוגלים להגיד לא לאומנים שבאים אליהם בדרישה "לייצר לי כזה". אולי כדאי שאומנים ישארו נאמנים לזהות והסאונד שלהם? לא כל דבר חדש שיוצא צריך לנסות גם. כך או כך, זו הפעם השנייה כבר שפאר טסי דואג לשנות את הסאונד בישראל. בפעם האחרונה זה קרה עם "דרך השלום" שהחייה את המוזיקה הים תיכונית עם להיטים שהגיעו בעקבותיו. גם אותו, אגב, כתב אבי אוחיון.

למרות הקרקס, תוכנית הטלוויזיה וגם סינגל הבכורה שלא הרשים כל כך, האיפי החדש של I Butterfly, "אפקט הפרפר" דווקא לא רע בכלל. ארבעה שירים בסך הכל (את כולם הפיק ניצן קייקוב יחד עם רון ביטון) - שמתבססים על דבר אחד: פופ טהור. זה גם יהיה האתגר העיקרי שלהן, כי בישראל אף פעם לא ידעו לעכל באמת פופ. גם את נועה קירל קיבלו והעריכו באמת רק כשהיא פנתה לטראפ-ים תיכוני עם "פאוץ'".

בהאזנה ראשונה (וגם שניה האמת) מזהים את הרפרנסים שניסו לדמות בשירים. לרגעים זה נשמע כמו אלה לי ולפעמים כמו נועה קירל, אבל לא בקטע מעתיקני, אלא השראתי. ובונוס נוסף: הן לא מפחדות לעשות דברים ""מוזרים"" (בשיר "פרפקציוניסטית" זה החלק הכי טוב בשיר).

הבעיה האמיתית היא שאין מספיק קיורייטורים בישראל שידעו לתווך את זה לקהל. אנחנו תלויים בעידן הגבר שימציא לזה ריקוד או מאיה קיי שתעלה עם זה סרטון לטיקטוק, כבודם במקומם מונח, אבל זה רנדומלי מדי בשביל להסתמך על זה כתעשיית מוזיקה (שהיא גם ככה ג'ונגל). כזכור, ריי ו-WHERE IS MY HUSBAND! נכנסו לתודעה רק אחרי התקרית של יובל כספית ובן זוגה בשבוע האופנה. איי באטרפליי אומנם הצליחו למשוך תשומת לב מעבר לים, אבל בארץ כרגע הן נתפסות רק כגאג, וחבל כי כרגע לפחות, מגיע להן יותר.

ונועה קירל מה איתה? בין כל הטרלול שהיה בחתונה המלכותית כמעט אפשר היה לפספס שהיא הוציאה וואחד באנגר. ל"בריידזילה" היה נתוני פתיחה לא חיוביים במיוחד, כי הכי קל להגיד "אשכרה היא הקליטה שיר לחתונה", אבל מה אפשר לעשות שהוא שיר מעולה ושהקהל גם מצביע באוזניים? השבוע הוא נכנס למקום השני בהיטליסט, ויש מצב שנראה אותו עוד בפסגה. בפעם האחרונה (לבד, בלי אושר כהן ו"אין אותי") זה היה עם "יוניקורן".

כבר הרבה זמן שקירל לא הצליחה להביא להיט מדינה אמיתי. אולי זו הגישה המאוהבת (ולא ה"אני הכי טובה, תיזהרו ממני" שאימצו בשנים האחרונות בפופ הנשי) אולי אלה החצוצרות, אבל משהו בשיר הזה תפס חזק את הישראלים. עוד מוקדם להכריז על עידן חדש בקריירה של האישה שהזיעה והתאמצה כל כך הרבה עד שהפכה לגברת הראשונה של הפופ בישראל, אבל עושה רושם שזה בכיוון טוב.

המלצה קטנה וחמודה: שליו חזן רק נשמע כמו שם של זמר ים תיכוני, אבל בפועל הוא ראפר (שכן יודע לסלסל לפי הטיקטוק שלו) לא רע בכלל. מתברר שהוא ישב בכלא צבאי כי כתב שיר על המפקדת שלו (?!), ועכשיו הוא משחרר את "חמישה שלבים" שעוסק בשברון לב שחווה. "מיקוח" הוא השיר הכי מוצלח בפרויקט אבל לחלוטין שווה לעקוב ולראות איך הסיפור שלו יתפתח.