ניל שוגרמן החיה את מוזיקת הסול של הסיקסטיז וניגן עם איימי וויינהאוס. עכשיו הוא מגיע לישראל

שנות האלפיים המוקדמות והעשור אחריהן היו תקופה מאוד אירונית לחיות בה. בערים גדולות כמו ניו יורק ולונדון התפתחה מעין בון טון תרבותי חדש של אירוניה, של שימוש ציני ו"מודע לעצמו" לכאורה בתרבות פופ מעשורים נשכחים. דווקא מתוך הביצה הטובענית הזו של אירוניה היפסטרית הגיעה אחת התופעות המוזיקליות הכנות והאמוציונליות ביותר: חברת התקליטים Daptone Records.

דאפטון רקורדס נוסדו ב-2001 בברוקלין על ידי שני מוזיקאים: גבריאל רות' וניל שוגרמן. הם לקחו את הסאונד של תקליטי סול ופ'אנק נשכחים משנות השישים והשבעים ונתנו לו חיים מחודשים, עם הרכבים ששחזרו את הסגנון המוזיקלי מלא הרגש וחסר הליטוש של אותה תקופה. עכשיו אחד מהם, ניל שוגרמן, מגיע לישראל להופעה בפסטיבל הג'אז של תל אביב, שיתקיים בין ה-19 ל-21 בנובמבר בבית רומנו (התדר) וסביבתו.

שוגרמן הוא אחד ממייסדי דאפטון רקורדס, אבל הוא גם מוזיקאי בזכות עצמו: נגן סקסופון שמוביל כבר 30 שנה הרכב פ'אנק, ג'אז ואר אנד בי בשם The Sugarman 3. עם השנים הוא ניגן בין היתר עם איימי וויינהאוס המנוחה, עם מארק רונסון, אריק קלפטון, ועם מגוון האומנים של חברת התקליטים שהקים. בהופעתו בישראל הוא ינגן יחד עם הרכב הג'אז של חברו הישראלי, הגיטריסט רון מגריל.

חוזרים לשנות השישים

כאמור, שוגרמן היה חלק מהסצנה שהחזירה את הפאנק והסול הגולמיים למרכז הבמה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. יחד עם גייב רות', שותפו לדרך ב-Daptone, הוא עזר ליצור סאונד שהתבסס על הקלטות אנלוגיות, נגינה חיה והשפעות עמוקות של ג'יימס בראון, פלה קוטי ותקליטי פ'אנק נשכחים משנות ה-60.

"באותה תקופה הייתה בבריטניה סצנת אסיד ג'אז, אבל היא הייתה מאוד מלוטשת ואלקטרונית", הוא מספר. "במקביל הייתה סצנת דיפ פ'אנק, עם אנשים שאספו תקליטונים משנות ה-60, של מוזיקאים שרצו להישמע כמו ג'יימס בראון. אלה היו הקלטות פ'אנק מאוד גולמיות. הרבה מהן התחילו לצאת מחדש באוספים".

המפגש עם רות' ועם אספני תקליטים נוספים הוביל את שוגרמן עמוק לתוך העולם הזה. "ממש התלהבנו מהתקליטים הגולמיים האלה ורצינו להיכנס לזה. היה גם המון אפרוביט, תקליטים של פלה. התחלנו להקליט תקליטונים, ולאט לאט נוצרה סביב זה סצנה קטנה".

מהסצנה הזאת צמחו הרכבים כמו The Sugarman 3 וה-Dap-Kings, שהפכו בהמשך לחלק מרכזי מהצליל של דאפטון. דאפטון ידועים יותר מכל בזכות ה"גילוי" של שרון ג'ונס וצ'ארלס בראדלי, שני זמרי סול שלא הצליחו לפרוץ במשך שנים - עד שהקליטו עם החבר'ה הצעירים מברוקלין, וזכו לפתע להכרה בשנות החמישים והשישים של חייהם. ג'ונס ובראדלי סיפקו לחובבי הרטרו של דאפטון את מה שהם היו צריכים: הם היו הדבר האמיתי, יהלומים לא מלוטשים שמחכים להתגלות.

בראדלי מת מסרטן ב-2017, שש שנים בלבד אחרי שהוציא את אלבום הבכורה שלו. ג'ונס הלכה לעולמה ב-2016, בגיל שישים בלבד, 14 שנים אחרי שזכתה סוף סוף להכרה בזכות העבודה עם חברת התקליטים של שוגרמן וחבריו. שוגרמן נזכר באריכות בהיכרות עם בראדלי. "נגן שהכרנו אמר שהוא מכיר מישהו שעובד במועדון בברוקלין בתור חקיין ג'יימס בראון", הוא נזכר. "הוא היה מופיע ב-Tar Heel Lounge בשכונת בד סטיי. היינו באים לשבת איתו. הוא היה איש כל כך נחמד, ובסוף אמרנו לו, למה שלא תבוא לאולפן?".

בראדלי הגיע להקליט עם ההרכב, אבל הקשר ביניהם התפתח הרבה מעבר למוזיקה. "תמיד ידענו שנעבוד איתו. הוא אפילו עזר לנו לבנות את האולפן. הוא היה בא ומלמד אותי איך להתקין קירות גבס, מתקן דברים. ידענו שבסוף נעשה איתו מוזיקה".

בהמשך הצטרף לתמונה הגיטריסט והמפיק תומאס ברנק, שהתחיל לכתוב ולהפיק עם בראדלי. שוגרמן זוכר בעיקר את העוצמה הרגשית של הזמר, שמת ב-2017. "הוא פשוט לא היה מסוגל לעצור את עצמו. הוא תמיד היה מלא רגש. האיש הזה היה גורם לאנשים לבכות. הוא היה כן בצורה כמעט אכזרית. מבחינתי הוא היה משורר רחוב".

אחת ההופעות שנחרתו בזיכרונו, וזו שהכירה את בראדלי לרבים, הייתה בפסטיבל SXSW האמריקאי. "אפשר לראות אותי בסרטונים מההופעה הזאת. אנשים פשוט יצאו מדעתם בגללו. היה מסמר על הבמה, והברך שלו דיממה אבל הוא פשוט המשיך לשיר". מבחינת שוגרמן, בראדלי ייצג משהו נדיר אצל מוזיקאים. "כשאתה עושה מוזיקה, אתה מחפש להגיע למקום הזה שבו אתה כבר לא חושב, יש רק קצב. יש אנשים שיש להם חיבור ישיר למקום הזה".

עם האלבומים של שרון ג'ונס וצ'ארלס בראדלי, דאפטון זכו לשבחי המבקרים ואיתם הגיעה הכרה רחבה יותר: המפיק המוזיקלי מארק רונסון התחיל לעבוד עם איימי וויינהאוס על אלבומה הבא. הוא הכיר את שוגרמן וחבריו ללייבל והעריך את המוזיקה שלהם, במיוחד את ההקלטות עם שרון ג'ונס. מהר מאוד עלתה האופציה להביא את הדאפ-קינגס, להקת הליווי של ג'ונס (כולל שוגרמן) לאולפן, בהקלטות שהפכו אחר כך לאלבום הנצחי והאחרון של וויינהאוס, Back To Black. בכל פעם שאתם פותחים את הרדיו ושומעים את You Know I'm No Good של וויינהאוס, זה הסקסופון של שוגרמן שאתם שומעים שם.

עם ההצלחה האדירה והסוף הטרגי של איימי וויינהאוס, הסאונד של דאפטון התחיל לחלחל גם לפופ המיינסטרימי. אבל שוגרמן מספר שלא כל מפיק שהגיע בעקבות ההצלחה ידע איך לעבוד עם ההרכב. "אחרי האלבום של איימי עשינו תקליטי פופ כל שבוע. מארק ידע איך להשתמש ב-Dap-Kings. הרבה מפיקים אחרים לא ידעו מה לעשות איתנו", הוא אומר. "כל שבוע הגיע מישהו אחר, ממייקל בובלה ועד Kesha".

שוגרמן ואנחנו

שוגרמן כבר מכיר היטב את סצנת המוזיקה המקומית. בשנים האחרונות הוא ביקר כאן כמה פעמים, הפיק אלבומים עם מוזיקאים ישראלים והקליט חומרים שעדיין לא יצאו. בשנתיים האחרונות הוא מתגורר בציריך, אבל הקשר שלו לישראל התחיל דרך ג'ייסון, מכר שלו שבעבר החזיק מועדונים בסן פרנסיסקו. "כשהוא גילה שאני באזור, הוא אמר לי שאני חייב להגיע לישראל", הוא מספר. הביקור הראשון שלו היה עוד לפני 7 באוקטובר, אז הגיע לעבוד עם תזמורת הודנא על אלבום בהשתתפות חלוץ הג'אז האתיופי מולטו אסטטקה. "היה לנו כל כך כיף בתל אביב", הוא נזכר.

מאז הוא הספיק לחזור עם משפחתו לחופשה, ובהמשך הגיע שוב, הפעם בזמן המלחמה. "יש לי כאן הזמנה פתוחה, החברים נותנים לי להתארח אצלם. נוצר לי קשר נהדר עם המוזיקאים שחיים בישראל", הוא אומר. הקשר הזה הוליד עוד כמה שיתופי פעולה. שוגרמן השתתף והפיק אלבום להרכב Jazz Funk United, שבו משתתפים כמה מחברי סבבה 5, ובהמשך הכיר את הגיטריסט רון מגריל, שהצטרף להופעות של The Sugarman 3. יחד עם מגריל, יונתן ריקליס ויונתן לוי הוא הקליט בישראל אלבום נוסף, שטרם יצא. "זה סוג של סול ג'אז. פשוט כתבנו והקלטנו ביחד, בצורה מאוד משוחררת. יצאו דברים ממש מגניבים".

החיבור עם המוזיקאים הישראלים טבעי מבחינתו. "אנחנו מאוד מתואמים מבחינה מוזיקלית, אז זה לא רחוק ממה שאני עושה ממילא", הוא אומר. ההופעה הקרובה בפסטיבל, לדבריו, תתמקד בסול ג'אז הקלאסי, בסגנון שמזוהה עם תקליטי הגרוב של שנות ה-60.