בין באר שבע לתל אביב, "שיבוש" יוצרים את ההיפ הופ הכי מעניין בארץ כרגע

במבט ראשון, עטיפת האלבום החדש של שיבוש, "מוזיקת קניונים", נראית כמו שריד מישראל של סוף שנות התשעים: העטיפה המאוירת מציגה שלל דמויות קומיקסיות וקריקטוריות וזורק את הראש מיד דווקא להתחלות של הז'אנר ולעטיפה מצוירת קלאסית בתולדות ההיפ הופ הישראלי: "חומוס מטמטם" של נייג'ל האדמו"ר.

לכאורה, שיבוש ונייג'ל נמצאים בקצוות מנוגדים של הז'אנר: "חומוס מטמטם" מייצג את תחילת ההיפ הופ בישראל, ו"שיבוש" הרכב\קולקטיב\צמד ההיפ הופ (תלוי באיזו שעה תשאלו אותם) מייצגים את הדור הכי צעיר, זה שלא זכה אפילו לפרק ב"זהב שחור". "אם היו עושים עוד פרק, היו כבר מכניסים גם אותנו", מציין אחד מהם.

אבל מבט ממושך בעטיפה, לצד האזנה לאלבום, מעלים אסוציאציה עמוקה יותר: להקת טיפקס. שתי הלהקות לוקחות את נקודת המוצא שלהן - שדרות במקרה של טיפקס, באר שבע במקרה של שיבוש - והופכות אותם למיתולוגיה מקומית נרחבת, כולל סיפור מסגרת, והרבה הומור לצד מלנכוליה ושיברון לב. אבל מה חברי שיבוש חושבים על ההשוואה? "האמת, אין לי מושג אחי", מודה הראפר והמפיק לוני, שיושב לצד שותפו העיקרי ליצירה המוזיקלית, ביוט. "אנחנו ג'ן זי מדי, לא יצא לי להתעמק בטיפקס".

אבל למה "מוזיקת קניונים"? הקניון הוא מקום די מרכזי בחיים של שיבוש, לפחות לפי האלבום החדש שלהם, מוזיקת קניונים. מבחינתם, זה אפילו לא רק שם או תפאורה. יש לאלבום עלילה שמתרחשת בקניון, גם אם יש סיכוי סביר שרק הם יודעים בדיוק מהי.

"מבחינתנו יש שם קו עלילה ברור שקורה בקניון", הם אומרים. "יש לנו בדיוק את הסיפור, אבל לרוב רק אנחנו מבינים אותו". החיבור לקניונים התחיל הרבה לפני האלבום. כשהיו בני 20, מספרים חברי הצמד, אחד התחביבים שלהם היה לעשן פייסל ואז ללכת לגרנד קניון בבאר שבע, ובעיקר למשחקייה\ארקייד שבקומה העליונה. "היינו מעשנים ואז נכנסים, וכולם מסתכלים עלינו כי אנחנו גם ווירדוז בבאר שבע. זאת הייתה חוויה מעניינת, קצת חרדות, עד שאתה מגיע לארקייד. המקום שוטף אותך, יש בו אורות והוא מרגיע אותך. היינו הולכים ומשחקים במתקנים. אתה אחרי צבא ואין לך מה לעשות, אז זה מה שאתה עושה".

אל הזיכרונות האלה הצטרף Mallrats, הסרט של קווין סמית מ-1995, שבמרכזו שני חברים שמגיעים לקניון אחרי אכזבה רומנטית. מבחינת שיבוש, החיבור היה די מתבקש. "הסרט מדבר על שני בחורים ששניהם נזרקו על ידי החברות שלהם. אחד לוקח את השני לקניון כדי להתעודד והם חווים שם מסע שלם". גם במקרה שלהם, פרידות נכנסו לתמונה. "שנינו חווינו פרידות מאוד דומות", הם אומרים. "כל אחד חווה פרידה שהיא כמו בסרט. אחד חיובית ואחד שלילית מאוד. איכשהו הכל התחבר לזה".

"מוזיקת קניונים" התחיל בכלל ממקום אישי יותר. ביוט מספר שבשלב הראשון הוא דמיין אותו כאלבום סולו. "רציתי לעשות שירים רגישים, משהו שלא עשיתי עד אז. ואז לוני הצטרף לזה, וזה עזר לריכוך של זה. אם הייתי מוציא את זה לבד, זה כנראה היה הולך למקום הרבה יותר קיטשי".
"אני גם פומואיסט", מוסיף לוני. "אחרי שיר אחד היה לי ברור שאני רוצה להצטרף".

הפער הזה בין רגש לבין הרצון לא להתפלש בו נמצא גם בסאונד של האלבום. "מוזיקת קניונים" מתרחק בחלקים גדולים מהיפ הופ ישראלי במובן המסורתי, ולא במקרה. שיבוש אומנם פועלים בתוך הז'אנר, אבל היחסים שלהם איתו כבר הרבה פחות אובססיביים מפעם.

"אני לא כל כך שומע היפ הופ", אומר לוני. "אני שומע דברים ששמעתי בתור נער. קנדריק וטיילר, כל דבר שהם יוציאו אני אשמע, יש להם חסד נעורים. אבל דברים חדשים, גם בארצות הברית, נהיה משעמם לשמוע. היפ הופ ישראלי, כראפר ישראלי, כבר לא כל כך כיף לי לשמוע. אני כן אקשיב כדי להבין מה קורה עכשיו, אבל עם הזמן, כשאתה מתעסק בזה, אתה אומר: אוקיי, אני יודע לעשות ביטים, אבל בוא ננגן רגע על פסנתר, בוא נבין איך עובד ג'אז, מה זה בוסה נובה".

אבל אל תטעו: למרות ההתרחקות מהז'אנר, ההיפ הופ לגמרי שם באלבום החדש של הצמד, עם תוספת גדושה של ביטים הזויים ועקומים שלא בהכרח נשענים על הסאונד הקלאסי של הז'אנר או על ביטים של טראפ, אלא גם על מוזיקה אלקטרונית: ברייקביט, דראם אנד בייס. החידוש הזה, כך זה מרגיש כשמדברים עם שיבוש, מונע מהז'אנר למות. "אסור לוותר על החלום. אם משהו מת, יש לו גם רנסנס, הוא צומח מחדש כמו פניקס. אז נהיה שם כשההיפ הופ יצמח מחדש, נהיה שם כשהוא ימות, נהיה שם כשהוא יצמח מחדש ונהיה שם כשהוא ימות שוב. אין לנו מה להפסיד, מה אכפת לנו? זה כיף".

למרות היחסים המסובכים שלהם עם הז'אנר, הם יודעים בדיוק למה הם עדיין חוזרים אליו. "זה מה ששמענו כילדים. יצירה זה קצת להתחבר לאיזה משהו תינוקי בך", מספר יותי. לוני מוסיף: "מהאלבום הראשון, כל פעם שעשיתי שיר או ביט, תמיד דמיינתי אותי בבית ספר שומע את זה באוזניות. הייתי שומע XXXTentacion. הוא לא יכתוב לך איזה משהו סופר מתוחכם, הוא פשוט יצרח. אני זוכר את עצמי בבית ספר, שומע דברים כאלה וחושב שאני שונא את כולם ואני הכי גבר פה, כי הייתי צריך להרגיש ככה. אם אני עושה משהו היום, אני מדמיין את הילד שהולך בבית ספר ושונא את כולם. זה מה שהוא צריך עכשיו, זאת התרופה שלו. הוא לא צריך משהו מתוחכם, הוא צריך משהו שירים אותו. זה לא חייב להיות במילים, זה יכול להיות באווירה".

הילדים האלה, מתברר, באמת מגיעים להופעות. חלק גדול מהקהל של שיבוש צעיר מהם משמעותית, והצמד עדיין לא לגמרי התרגל לזה. "זה כל פעם בונה את עצמו עוד קצת ועוד קצת, וזה מפתיע", הם אומרים. "גם בהופעות אנחנו הרבה פעמים מופתעים. ככל שעובר הזמן זה אפילו יותר מפתיע. בהתחלה אתה אומר, טוב, זה משהו חדש, משהו טרנדי. אבל אז אתה עושה את זה עוד פעם ועוד פעם וזה עדיין קורה".

הקהל הזה לא נבנה לפי תוכנית מסודרת במיוחד. "אני חושב שבטעות יצרנו אותו. הוצאנו את האלבום הראשון ועשינו הופעה במועדון ה'חלוץ 33' בבאר שבע. לא רצינו, כי היינו כזה, מה, מקום גדול ורק התחלנו. אמרו לנו לקחת את זה ולהתאבד על זה, ובאמת הצלחנו להביא 180 איש, שזה מכובד לבאר שבע".

אחרי האלבום השני הם כבר היו בטוחים שחלק מהקהל ייעלם. "הוצאנו אותו בגישה של נראה שאף אחד לא יאהב את זה, אבל אנחנו אוהבים את זה אז נוציא. חשבנו שמי שאהב את האלבום הראשון לא יאהב אותו כי הוא שונה מדי. ואז אנשים כן אהבו אותו".

במופע עצמו היחסים עם הקהל קצת פחות מנומסים, ועובדים בשיטת השוטר הטוב והשוטר הרע: ביוט נוטה לכעוס ולקלל, לוני מנסה לתווך. "תמיד יש את הדמות הזאת, הוא תמיד כועס על הקהל ואני מנסה להרגיע אותו. וזה אמיתי, זאת לא דמות. אני באמת אומר לו, אחי, די, תירגע, הם באו לפה לראות אותנו".

"אני ממש אוהב להופיע", מסביר ביוט. "אז אם אני כועס על הקהל, אני פתאום יכול לשנוא אותם. והוא באמת מתבאס עליי באותו רגע, כי הם שילמו כסף, למה אתה כועס עליהם? נראה לי שהם נהנים מזה".

הקהל הצעיר גם מזכיר להם את עצמם. "אני חי עם זה בשלום, כי הם יגדלו איתנו. זה מה שהיה מפתיע לטובה, שהילדים בני 16 הפכו להיות הילדים בני 18 שאתה רואה היום, והם עדיין שם. יש לי תמיד תחושה בהופעות שאני קצת מחנך. אני מסתכל על הילדים ואומר להם, לא ככה עושים, לא ככה מתנהגים. למרות שאנחנו היינו הילדים האלה בדיוק".

הם נזכרים בהופעה של נצ'י נצ' בחלוץ, אותו מקום בו הופיעו גם הם. השנה הייתה 2015 ושני החברים צעקו לו שוב ושוב לבצע את השיר 'טיפת אמת' בזמן שניסה לדבר עם הקהל. "הוא הגיע למצב שהוא אמר, חלאס, אני לא מנגן את השיר הזה, שחררו אותי. ואז סתמנו את הפה". היום הם נמצאים בצד השני של הסיטואציה. במקרה אחד, מעריץ אפילו קעקע על עצמו את השם שיבוש בפונט שנועד להזכיר את זה של האלבום הראשון.

"הוא בא אליי אחרי הופעה והראה לי. הסתכלתי עליו וישר יצא לי: 'זה לא הפונט של האלבום הראשון, אני עשיתי את הפונט, זה לא קרוב'. ואז הוא היה כזה, 'מה, זה דומה'. אחר כך סיפרתי את זה לחבר והוא אמר לי, אחי, זה לא יפה, תגיד לו שצחקת. הסתכלתי על זה שוב ואמרתי, אוקיי, זה קצת דומה. אז שלחתי לו הודעה שזה ממש דומה".

אל האלבום הצטרף גם אחד השמות הגדולים ביותר בהיפ הופ הישראלי: פלד, חיבור ששיבוש עדיין נשמעים קצת מופתעים ממנו. "זה מטורף שהוא בא בכלל. להקליט איתו שיר, זה משוגע. מבחינתי זה לא הגיוני שזה קרה".

החיבור התחיל אחרי הופעה משותפת במסגרת אירוע של הצ'ופ שופ בתדר. בהמשך הם שלחו לפלד את האלבום והוא בחר את השיר שעליו יתארח. "הוא אפילו אמר לי, 'בחרתי את השיר הכי גרוע, שמעתי את כל האלבום ואני לא יודע למה בחרתי דווקא את זה'".

ההופעות, הם אומרים, הן המקום שבו שיבוש עובד הכי טוב. "אנחנו חולים על במה. תן לנו במה ענקית, תן לנו במה קטנה. אנחנו מרגישים כזה: לא הבנת את זה באלבום? בוא תראה. לא הבנת את זה בהופעה? לך ליוטיוב. בסוף אנחנו מרגישים שאם תבוא לראות אותנו, נצליח לרגש אותך. זה הבגדים, האנרגיה על הבמה, הכל".

גם ההגדרה של שיבוש עצמה השתנתה. בתחילת הדרך הם התעקשו להיות קולקטיב, לא להקה. היום הם כבר פחות נלחמים בזה. "זה התחיל מרצון לעשות מקום של יצירה. אני אעשה איתך שיר, אתה תצלם מערכון, הוא יכתוב איזה סקיט ומישהו יבוא ויעשה בגד. כיף ליצור ביחד. התחלנו מאוד מהמקום של 'אנחנו קולקטיב', ועם הזמן אנחנו הופכים ללהקה".

אז למה הם פחדו להיות להקה? "כי התחלנו מלבוז להכל", הם מסבירים. "שנאנו ראפ ישראלי ושנאנו להקות. חשבנו שכנראה אנחנו יותר טובים ויש לנו משהו יותר טוב להציע. רצינו להיות שונים בהכל, כולל בזה שלא נהיה להקה קלאסית אלא קולקטיב שלא ברור בו מי עושה מה. עם הזמן אנחנו מתיישרים".

מה אתם שונאים היום? "כולם. כל בן אדם שיותר מצליח ממני אני שונא, אבל גם אוהב ומקנא", הם צוחקים, ואז מתקנים מעט. "יש תחרותיות בשואוביז, אין לך איך לברוח מזה. אם אתה שחקן בתיאטרון ומישהו אחר השיג את התפקיד, וואלה, שימות הבן זונה. אם מישהו פתח הופעה ענקית, וואלה, לך תזדיין, אני שונא אותך. אבל אנחנו מודעים לזה שזה לא באמת שנאה, זה רצון להיות טוב יותר".

חלק גדול מהעולם של שיבוש נבנה בבאר שבע, וגם "מוזיקת קניונים" נטוע בה. הם לא מתארים את זה כפרויקט של גאווה מקומית. מבחינתם, אלה פשוט החיים שהם מכירים. "באר שבע הפכה לאיזושהי בדיחה, ואז הבדיחה הפכה לחיים שלנו באמת. להגיד 'וואלה אחי, נרד למטה נביא ארבע חתיכות כבד' מתחיל כבדיחה ואז זה נהיה החיים, כי זה מה שאתה עושה".

"לא ניסינו לייצג את באר שבע, זה פשוט קרה. התחלנו לעשות מוזיקה בבאר שבע. בגלל זה נורא קשה לי לעזוב את העיר. אני מרגיש שכל הברכה של הלהקה הייתה משם", מספר ביוט. אבל העזיבה הזאת כבר עומדת על הפרק. החברים סביבם עוברים לתל אביב, והצמד מתכנן להעביר לשם גם חלק מהעבודה שלו ולמצוא סטודיו ודירה. מבחינתם, זאת החלטה פרקטית לא פחות משהיא רגשית.

"זה מעבר חשוב", אומר ביוט. "מקסימום נחזור עם הזנב בין הרגליים. צריך גם לדעת להגיד, וואלה, זין על העיר הזאת, באר שבע, היה לי כיף".

בין המעבר, ההופעות והניסיון להבין אם היפ הופ מת או רק מחכה לעוד סיבוב, הם מודים שיש סביבם אנשים שמאמינים בשיבוש לפעמים יותר מהם. "כל האנשים שאספו אותנו בדרך ושומעים משהו, אין להם סיבה לעשות את זה. מה יוצא להם? אני מרגיש שהם מסתכלים ואומרים, אני מאמין בדבר הזה. וזה מטורף, כי אנחנו לא תמיד מאמינים בדבר הזה. לפעמים זה מרים אותך. צריך להגיד להם תודה".