"באנו להעלות את ממוצע הגילאים": זה המשפט הראשון שנשמע בחניון מחוץ להאנגר 11 כשנפתחו השערים להופעה של ששון איפרם שאולוב, וקבוצה של כמאה ילדים נהרו פנימה וכנראה הבהילו את הקהל המעט יותר בוגר (אבל עדיין צעיר), שהגיע לראות מקרוב את האיש שתפס את הטיקטוק בגרון בשנה האחרונה, כמו שאומרים באנגלית.
זו הייתה הפעם הראשונה ש"ששון" פתח קופות, וההצלחה מהטיקטוק (שהולידה נתונים מרשימים בהיטליסט - המצעד הרשמי של ישראל - כולל מיקום שיא של "משהו אמיתי בעיניים" במקום 3) עומדת למבחן. טוב, כמה מבחנים: האם אפשר לתרגם את זה לכרטיסים, האם הקסם של העוף המוזר בן ה-21 מחזיק על הבמה, והאם הוא יצליח לשיר במשך שעה וחצי בלי תיקונים של מחשב. ספוילר, כן ולא.
עם מרצ'נדייז ממותג בכניסה, וידאו ארט מעוצב במסך ענק ואבי גואטה מאחוריו כמושך בחוטים, זה די ברור שמנסים למתג את ששון ככוכב הבא של הפופ הים תיכוני. אולי זה עוד יקרה, אבל כרגע זה מוקדם מדי. ההוכחה הראשונה הייתה כמות הקהל שהגיע להאנגר: ההופעה אמנם הוכרזה כסולד אאוט, אבל בפועל שליש מהמקום היה ריק. יש לו עוד שתי הופעות בהמשך השבוע, וסביר שהמספרים יהיו דומים. לא עדיף היה לפתוח רק שתי הופעות ולקבל אולמות מלאים כמעט עד הסוף, במקום הסטוריז שהכריזו סולד אאוט ואף אחד כבר לא זוכר?
חשוב לציין, כל הפרטים האלה על האסטרטגיה של כוכב פופ לא יעניינו את מאות הילדים בשורות הראשונות. מבחינתם, עצם קיום ההופעה היא הגשמת חלום - ציטוט מדויק של נערה כבת 13-12 מחוץ להופעה צורחת לטלפון, אחרי שהכריזה: "אף אחד לא קפץ לבמה, הוא לא זייף. היה מושלם". אף אחד באמת לא פרץ לבמה (חוץ מהרבי מהטיקטוק יהושע מרגלית, אבל זה היה מתוכנן). בעניין הדיוקים בשירה יש על מה לדבר.
בזכות הבייס האובססיבי של ששון בטיקטוק, אפשר היה להיחשף בחודשים האחרונים לסרטונים שלו שר כבר מגיל צעיר (מה שכן, עולה סקרנות לגבי המקור של התיעודים, כי יש המון מהם). וזה מסביר את הדרך שבה הוא שר היום, כי הוא בן 21 אבל עדיין שר כמו ילדון בבית כנסת. כל שורה כאילו יוצאת לו ישירות אפילו לא מהבטן, אלא מהפופיק. לרוב זה עובד, וכשלא - זה בולט מאוד. ולמרות כל זה, אי אפשר להתעלם מצבע הקול הייחודי שלו, חצי לחישה. כשמחברים לזה את העובדה שהוא בעצמו כותב את המילי, מבינים שמתהווה פה Bedroom פופ-ים תיכוני חדש.
את ההופעה הוא פתח עם "מתוך מחשבות" ו-"ביחד איתי", ועבר לרצף קאברים שהקליט וזכו להצלחה ביוטיוב. הביצועים ל"חיכיתי לך" של רינת בר או "הלילה לא" של דודו טסה היו חלשים, אבל בסוף זו הייתה החלטה נכונה למקם אותם בשליש הראשון של ההופעה. בכל זאת, הוא קיים בתודעה בקושי שנה, ואין לו מספיק שירים בשביל למלא הופעה שלמה. הבחירה "להיפטר" מהם בהתחלה, כאמור, נכונה, ושומרת על ציפייה ללהיטים הגדולים באמת: "משהו אמיתי בעיניים" ו"בואי נדבר".
היה גם את הקאבר ל"נתראה בגלגול הבא" - שיציאתו הציתה ויכוח בין מעריצי רביד פלוטניק ואלה של הזמר הצעיר. אגב, פלוטניק לאחרונה פסק לטובתו ואמר שהוא מפרגן, ולעומת הקאברים הראשונים, שהמעבר מיוטיוב למציאות לא החמיא להם, הפעם זה עבד מעולה. כך גם "עטלף עיוור" שכנראה כל זמר שני בארץ עשה לו גרסה משלו. רק באמת חבל שהסאונד בהופעה היה קשוח ברמות, לרגעים אפילו בלתי שמיע.
אי אפשר להתכחש לשונות של ששון, ובסוף העובדה שהוא עוף מוזר רק עוזרת לו למשוך תשומת לב. בכנות, אחרי הופעה של שעה וחצי, אני מאמין שזה באמת מה שהוא. שחקן, אבל בקטע טוב. יש לו ביטחון על הבמה שאמנים שמופיעים כבר כמה שנים היו מתים לו, ובו זמנית הוא נראה מנותק מהסיטואציה. זה בולט בעיקר כשהוא מדבר בין השירים, כמו למשל כששאל את אודיה שהתארחה בהופעה איזה שיר שלו היא הכי אוהבת, במעין קור רוח פנימי. כאילו הוא לא נמצא עכשיו אחרי חצי הופעה ומולו ילדות צורחות.
שיא הערב היה הביצוע המדובר של "משהו אמיתי בעיניים" (המשפט שגם הודפס על כובעים, חולצות ותיקי היפסטרים תל אביבים, וחלום אם זה מה שיגרום למעריצים הבנים שלו ללכת איתם). האנרגיות השתנו, הצרחות של הבנות היו חזקות אפילו יותר, הבנים פתחו מעגלים וחיבקו אחד את השני, אנשים עלו לאנשים על הכתפיים וצרחו "אמא שלך לא יודעת שגרמת לי לעוף ואז פרשת כנפיים". מועבט אמיתי. חבל שהאווירה הזו לא הייתה לאורך כל ההופעה.